אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נאשם שזוכה מחמת הספק יקבל 40% מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בחוק בגין תקופת מעצרו

נאשם שזוכה מחמת הספק יקבל 40% מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בחוק בגין תקופת מעצרו

תאריך פרסום : 02/05/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
7115-04
02/05/2007
בפני השופט:
1. הנשיאה ד' ביניש
2. א' א' לוי
3. א' גרוניס


- נגד -
התובע:
יוסף בן ברוך
עו"ד ציון אמיר
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין

הנשיאה ד' ביניש:

           המערער בערעור שלפנינו זוכה בתום משפטו ביום 23.12.03 מעבירה של ניסיון לרצח, עבירות בנשק ושתי עבירות גניבה. בית המשפט המחוזי קבע ביום 14.6.04 כי המערער זכאי לפיצוי בגין תקופת מעצרו במהלך המשפט בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). שיעור הפיצוי שנקבע כי המערער זכאי לו הוא 40% מסכום הפיצוי המרבי בגין מעצר הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מאסר או מעצר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים). מכאן הערעור שלפנינו, הנוגע לשאלת שיעור הפיצוי שנקבע למערער.

משפטו של המערער

1.        ביום 29.5.02 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד המערער, ובו נטען כי המערער נטל יחד עם שלושה אחרים חלק בתכנונו והוצאתו לפועל של ניסיון פיגוע, שנועד להביא לאבידות רבות בקרב האוכלוסיה הערבית בירושלים. שלושת שותפיו של המערער לניסיון הפיגוע, בו הואשם, היו שלומי דביר (להלן: שלומי), ירדן מורג (להלן: ירדן) ועופר גמליאל (להלן: עופר). נגד השלושה הוגש כתב אישום נפרד המתייחס לאותו ניסיון פיגוע. ניסיון הפיגוע בוצע באמצעות הצבת עגלת תופת בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים בלילה שבין ה-28.4.02 ל-29.4.02. השעה המיועדת להפעלת המטען שהוטמן בעגלה הייתה שעת בוקר שבה אזרחים רבים, ובהם תלמידות בית הספר, אמורים היו להימצא באזור הכניסה לבית הספר. עגלת התופת הוצבה בסמוך לבית הספר על ידי שלומי וירדן. עופר לא הצטרף לשלומי וירדן בהצבת העגלה, אולם הנחה אותם כיצד להגיע למחסן בבית המגורים של הוריו, בו הוטמנו חלק מרכיבי המטען, ואף הסביר להם כיצד לבצע את החיבורים הסופיים הנדרשים במטען. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי הוא היה מעורב בשלבים השונים של תכנון הפיגוע ובניסיון להוציאו אל הפועל. המערער, כך נטען בכתב האישום, הוא שהציע לבצע את הפיגוע באמצעות עגלת תופת שתוצב במקום הומה אדם במזרח ירושלים. על-פי כתב האישום, המערער הוא גם שבחר את אתר בית הספר כמקום המיועד לפיגוע והגיע מספר פעמים למקום, בין היתר על מנת לוודא שהוא יהיה הומה אדם בשעה שנועדה להפעלת המטען. עוד נטען בכתב האישום שהוגש נגד המערער, כי הוא גנב מתושב ערבי עגלה כדי שתשמש לביצוע הפיגוע, ולאחר שהעגלה שגנב נפסלה על ידי שלומי, ירדן ועופר הוא גנב עגלה אחרת משכונת אברהם אבינו בחברון, שהיה בה ציוד בשווי של כ-150,000 ש"ח. עגלה זו היא ששימשה בסופו של דבר לביצוע ניסיון הפיגוע. על-פי הנטען בכתב האישום, המערער אף סיפק לשלומי, ירדן ועופר חלק מרכיבי המטען בהם נעשה שימוש בניסיון הפיגוע. המערער, כך על-פי הנטען, סיפק לשלושה שתי לבנות חבלה, נפץ חשמלי, פתיל רועם ושעון וכן מסר להם שקית ובה כ-3.5 ק"ג ברגים להגברת הרסס. כן נטען בכתב האישום, כי המערער דאג, באמצעות אחר, לבצע מראש את החיבורים המתאימים בין השעון, הנפץ, הפתיל ולבנות החבלה על מנת למנוע תקלות בהפעלת המטען.

2.        מעצרו של המערער, שבגינו הוגשה על ידו בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, החל ביום 7.5.02, בו נעצר המערער לצרכי חקירה. לאחר הגשת כתב האישום נגדו ביום 29.5.02 הוארך מעצרו של המערער עד תום ההליכים. מעצרו של המערער נמשך עד ליום 23.12.03, בו זוכה מכל העבירות שיוחסו לו ושוחרר ממעצרו. המערער היה עצור, אפוא, למעלה מתשעה-עשר חודשים עד לזיכויו.

3.        האישום נגד המערער היה מבוסס בעיקרו על אמרותיו של שלומי בחקירתו, בהן טען שלומי כי המערער היה מעורב בתכנון ניסיון הפיגוע והוצאתו אל הפועל. עדותו של שלומי במשפטו של המערער שהייתה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, העדות המרכזית במשפט עמדה בסתירה לאמרותיו של שלומי בחקירתו; שכן בעדותו בבית המשפט טען שלומי כי המערער לא היה קשור כלל להתארגנות. בנסיבות אלה התקבלו אמרותיו השונות של שלומי בחקירתו כראיות במשפטו של המערער מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. בפסק דינו ניתח בית המשפט המחוזי בפירוט את גירסתו של שלומי, כפי שהתפתחה במהלך חקירתו. גירסתו זו של שלומי היא שהפלילה את המערער במעורבות בניסיון הפיגוע, ובניתוח המדוקדק שערך בית המשפט קמא לגירסה הוא הצביע על הקשיים והסתירות הפנימיות הטמונים בה. כך למשל, הצביע בית המשפט על סתירות בין ההודעות שמסר שלומי בנוגע לאופן בו בוצעה גניבת העגלה בה נעשה שימוש בניסיון הפיגוע ולמעורבותו של המערער בגניבת העגלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי תיאורו החיצוני של המערער אינו תואם את תיאור גנב העגלה, שנמסר על ידי שומר שהיה עד לגניבה, ושבית המשפט מצא את עדותו כמהימנה. סתירה נוספת בין ההודעות השונות, שמסר שלומי בחקירתו ביחס למעורבות המערער בניסיון הפיגוע, נוגעת לאופן הספקת חומרי הנפץ בהם נעשה שימוש. על-פי אחת מגירסאותיו של שלומי חומרי הנפץ סופקו לו על ידי המערער, שקיבל אותם מנועם פדרמן, שהוא עצמו קיבלם מירדן. אולם, על-פי גירסה אחרת, שמסר שלומי בחקירתו, סופקו לו חומרי הנפץ ישירות על ידי ירדן ללא תיווכו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הגירסה בדבר מעורבות המערער בהספקת חומרי הנפץ היא גירסה אפשרית, אולם גם לאפשרות ששלומי קיבל את לבנות החבלה ישירות מירדן וללא מתווכים יש עיגון בחומר הראיות והיא אינה בלתי סבירה.

           בית המשפט המחוזי הוסיף עוד כי התפנית שחלה בגירסתו של שלומי, בה ייחס את הספקת חומרי הנפץ למערער, חלה במקביל לתפנית דומה שחלה בגירסתו של ירדן בדבר מעורבותו של המערער בהספקת חומרי הנפץ. בית המשפט הוסיף וקבע כי הראיות שלפניו מצביעות על האפשרות שההתאמה בגירסאות בין שלומי לירדן נעשתה בעקבות שאלות או רמזים שקיבל שלומי מהחוקרים. זאת במיוחד, נוכח העובדה שלא נערך תיעוד מלא ומפורט של חקירתו של שלומי כנדרש על-פי דין ושתמונתו של המערער הוצגה לשלומי לפני שמסר את גירסתו החדשה. בית המשפט הצביע על "תמיהות" נוספות בגירסתו של שלומי, בין היתר, לגבי מספר התצפיות שביצע יחד עם המערער במקום המיועד לפיגוע, לגבי מועד תחילת ההתארגנות ולגבי שהותו של המערער בביתו של שלומי במוצאי השבת שלפני ניסיון הפיגוע. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי בפסק דינו את העובדה ששלומי לא עומת בחקירתו עם גירסאות סותרות ושלא נערך עימות בינו לבין המערער.

           בית המשפט המחוזי אף בחן חיזוקים שונים שהציגה התביעה לעדותו של שלומי. כך למשל, הציגה התביעה האזנות סתר לשיחות בין שלומי למערער ובין ירדן לשלומי, שבהן התייחס שלומי לכך שבמהלך חקירתו פלט בטעות את שמו של המערער. ראיה נוספת שהציגה התביעה הייתה פלט שיחות הטלפון של אתי דביר, אשתו של שלומי, שהתקשרה בבוקר שלאחר הצבת עגלת התופת לאישים שונים הקשורים או שנחשדו כקשורים להתארגנות, ובהם עופר, ירדן, נועם פדרמן והמערער. עוד ראיה שהובאה לחיזוק הודעתו של שלומי בחקירתו הייתה מסר שהעביר לאשתו ובו הודיע לה שהוא מסר הודאה בחקירתו וביקש ממנה שתזהיר את "תוכי". בחקירתו טען שלומי ש"תוכי" הוא כינויו של המערער. עוד טענה התביעה בפני בית המשפט המחוזי, כי שתיקתו של המערער בחקירתו מחזקת בצורה משמעותית את ראיותיה. בית המשפט קבע בהקשר זה, כי על אף ששתיקתו של נאשם בחקירה עשויה לחזק את ראיות התביעה, הרי במקרה דנן יש לייחס לשתיקת המערער משקל מופחת, שכן הוא לא הוזהר כדין כי שתיקתו עשויה לחזק את הראיות נגדו. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי על אף שהראיות שהביאה התביעה לחיזוק הודעתו של שלומי הן ראיות חזקות בעלות משקל משמעותי, אין לראות בהן ראיות ניצחות והן עשויות להתיישב גם עם חפותו של המערער.

           באשר לגירסתו של המערער, לפיה לא היה קשור כלל להתארגנות, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מדובר בגירסה כבושה, שכן המערער השמיע אותה כבר בדיון הראשון במעצרו בבית משפט השלום וכי פרט לדבריו של שלומי לא נסתרה עדותו של המערער לגופה. סוגיה נוספת שהתעוררה בהקשר זה הייתה שאלת קיומו של מניע מצידו של שלומי להפללת המערער. כזכור, בעדותו בבית המשפט טען שלומי שלמערער לא היה כל קשר להתארגנות. ההסבר שהובא על ידו בעדותו להפללתו של המערער היה שהמערער ביטל את אירוסיו עם קרובת משפחתו של שלומי. בית המשפט המחוזי קבע שטעם זה אינו נראה אמין כטעם יחיד להפללתו של המערער, אולם לא ניתן לשלול, ולו ברמה של ספק סביר, טעמים אחרים שהיו עשויים להביא את שלומי להפליל את המערער לשווא. הטעם העיקרי שהובא על ידי בית המשפט בהקשר זה הוא רצונו של שלומי לחפות על מעורבים אחרים בהתארגנות, שטובתם הייתה חשובה לו יותר מזו של המערער.

           בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי לגירסתו המפלילה של שלומי נמצאו חיזוקים בעלי משקל ראייתי רב, שבהצטרפם להעדר מניע מוכח מצידו של שלומי לטפול על המערער עלילת שווא, מקימים נגד המערער מסכת ראייתית מפלילה משמעותית. עם זאת, קבע בית המשפט כי לא נמצאו לו די ראיות לכסות על הקשיים הראייתיים הנובעים מעדותו של שלומי ולהביא להרשעת המערער מעבר לספק סביר. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לזכות את המערער.

החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפיצויים

4.        בעקבות זיכויו הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לקבלת פיצוי על מעצרו ולשיפוי על ההוצאות שהוציא להגנתו. בית המשפט קמא בחן האם מתקיימות ביחס למערער שתי עילות הפיצוי הקבועות בסעיף 80 הנ"ל. בכל הנוגע לעילה הראשונה הקבועה בסעיף, שהיא "העדר יסוד להאשמה", קבע בית המשפט המחוזי כי עילה זו אינה מתקיימת לגבי המערער. בית המשפט ציין בהחלטתו כי כתב האישום התבסס על עדותו המפלילה של שלומי, שהייתה בבחינת עדות יחידה, אולם עדות זו נתמכה במספר חיזוקים משמעותיים, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל דופי בהחלטה על הגשת כתב האישום נגד המערער, ואף ציין כי אי-הגשתו של כתב אישום נגד המערער הייתה בלתי סבירה. בכל הנוגע לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" בחן בית המשפט המחוזי את טיב זיכויו של המערער, את הנסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו ואת נסיבותיו האישיות של המערער. באשר לטיב הזיכוי קבע בית המשפט המחוזי כי זיכויו של המערער היה זיכוי מחמת הספק ולא זיכוי מלא, כפי שטען בא-כוחו של המערער. התביעה, כך ציין בית המשפט המחוזי, הציגה נגד המערער מסכת ראייתית משמעותית, והכרעת הדין המזכה בוססה על קשיים ראייתיים בפרשת הראיות של התביעה ולא על קביעה שהמערער לא ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנוגע למחדלי החקירה שאירעו בעניינו של המערער קבע בית המשפט המחוזי כי הללו לא גרמו לו לעיוות דין כלשהו, ועל כן הם אינם מהווים נסיבה המצדיקה פיצוי או שיפוי. לעומת זאת, בנוגע לשתיקתו של המערער בחקירתו קבע בית המשפט המחוזי כי זו תרמה למצבו והיא פועלת לחובתו בכל הנוגע לזכותו לקבלת פיצוי או שיפוי. השיקול העיקרי למתן פיצוי למערער במקרה דנן היה התקופה של כתשעה-עשר חודשים, בהם היה מצוי המערער במעצר עד לזיכויו. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי לנוכח מעמדה החוקתי של הזכות למשפט הוגן אמורה התארכותם של הליכי המשפט, מסיבות שאינן תלויות בנאשם, להוות שיקול רלוונטי גם במסגרת פסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. בית המשפט ציין כי במקרה דנן אכן התארך המשפט מסיבות שאינן תלויות במערער, שכן הסיבה העיקרית להתמשכות המשפט הייתה הצורך להמתין לסיום משפטם של שלומי, ירדן ועופר, אשר בשל הלכת קינזי אשר חלה אז לא ניתן היה להעידם נגד המערער קודם שנגזר דינם. שיקול נוסף שבית המשפט מצא כי יש להביאו בחשבון בנסיבות המקרה דנן הינו העובדה שהמערער התחתן במהלך מעצרו, כשרגליו כבולות באזיקים. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי, בהתחשב בכל השיקולים המפורטים לעיל, כי המערער יפוצה בשיעור של 40% מסכום הפיצוי המרבי בגין מעצר הקבוע בתקנות הפיצויים. יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לפסוק לטובת המערער שיפוי בגין הוצאות הגנתו.

טענות הצדדים

5.        בערעור שלפנינו טוען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לטובתו הן את הסכום המרבי הקבוע בתקנות הפיצויים והן שיפוי על הוצאות ההגנה. המערער טוען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי התקיימה לגביו העילה של "לא היה יסוד להאשמה", הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין. לטענת המערער, המדינה שגתה כאשר בחרה לתת אמון כמעט "עיוור" בהודעותיו של שלומי, שעליהן התבסס כתב האישום נגדו. המדינה, כך טוען המערער, התרשלה בכך שבחרה להסתמך על גירסתו של שלומי, שכן כבר בבחינה ראשונית ניתן היה לראות כי מדובר בגירסה מרובת שקרים וסתירות. המערער מוסיף וטוען, כי מחדלי החקירה שאירעו בעניינו קיפחו את הגנתו ומנעו את חשיפת האמת לאשורה כבר בשלב החקירה שטרם הגשת כתב האישום. בהקשר זה טוען המערער, כי המדינה התרשלה בכך שלא חקרה אנשים שונים, שחקירתם עשויה הייתה לנקותו מאשמה. טענה נוספת שמעלה המערער מתייחסת לכך שהמדינה דרשה באופן בלתי מתפשר להחזיקו במעצר עד תום ההליכים, אף מעבר לתקופה של תשעה חודשים הקבועה בסעיף 61 לחוק סדר הדין (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ולא הסכימה לשחרורו ממעצר גם לאחר שהתערערה התשתית הראייתית נגדו במהלך המשפט. בהקשר זה טוען המערער כי התביעה התעלמה מאופן התפתחות המשפט ומהספקות הרבים שעלו במהלכו, ואשר חייבו לטענת המערער שינוי עמדה מצד התביעה. בכל הנוגע לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טוען המערער כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי זיכויו היה זיכוי מלא ולא זיכוי מחמת הספק. המערער טוען עוד, כי מחדלי החקירה שאירעו בפרשה דנן נכנסים אף הם לגדר העילה של נסיבות אחרות המצדיקות את פיצויו. כן מפנה המערער לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של נועם פדרמן, שאף הוא עמד לדין במסגרת הפרשה דנן, ושהה במשך ארבעים ושישה ימים במעצר עד תום ההליכים. עבור ימי המעצר הנזכרים נפסק לטובתו של פדרמן פיצוי בשיעור של 90% מן הסכום המרבי לפיצוי בגין כל יום מעצר, הקבוע בתקנות הפיצויים. המערער מלין אף על כך שלא נפסק לטובתו החזר של הוצאות ההגנה. בהקשר זה נטען על ידו, כי בעבר נפסקו לטובת נאשמים הוצאות ההגנה גם במקרים של זיכוי מחמת הספק, וקל וחומר שיש לעשות כן בעניינו, שכן זיכויו, כך הוא טוען, הוא זיכוי מוחלט.

6.        מנגד, המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. בכל הנוגע לעילה של "העדר יסוד להאשמה" סומכת המשיבה את טענותיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בהתחשב בתשתית הראייתית שניצבה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה זה בלתי סביר שלא להגיש כתב אישום נגד המערער. בכל הנוגע לעדותו של שלומי טוענת המשיבה כי זו התאפיינה בחשיפה הדרגתית ועקבית של מלוא מעורבותו של המערער. לטענת המשיבה, בכתב האישום שהוגש נגד המערער מתוארת גירסתו הסופית של שלומי, ממנה לא חזר עד לסיום חקירתו. גירסה זו של שלומי אף עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של יתר המעורבים בפרשה באשר למתווה הכללי של השתלשלות העניינים שהובילה לניסיון הפיגוע ונתמכת בראיות מחזקות משמעותיות. תשתית הראיות עליה התבסס כתב האישום צלחה, כך מציינת המשיבה, גם את מבחן הראיות לכאורה הנדרש למעצר עד תום ההליכים. שינויי הגירסה של שלומי, שבגינם החליט בית המשפט המחוזי להורות על זיכויו של המערער מחמת הספק, הינם בגדר התפתחות ראייתית מאוחרת לכתב האישום, ואין בהם לטענת המשיבה כדי להשליך על הקביעה כי היה יסוד להאשמה מלכתחילה בעת הגשת כתב האישום. באשר לעילה של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי טוענת המשיבה כי המחדלים להם טוען המערער לא היו כלל בגדר מחדלי חקירה, ולמצער מדובר במחדלים שאינם יורדים לשורשו של עניין ונוגעים למעגל משני של התשתית הראייתית. המשיבה טוענת עוד כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה במהלך המשפט, הן בשאלת התמשכותו של ההליך והן באשר לצורך ברענון עמדתה למול ההתפתחויות השונות. כן טוענת המשיבה כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי זיכויו של המערער היה זיכוי מחמת הספק ולא זיכוי מוחלט. טענה נוספת של המשיבה היא כי שתיקתו של המערער בחקירתו מהווה שיקול משמעותי לשלילת פיצוי או שיפוי על הוצאות ההגנה, שכן בכך הוא תרם לסיכול היכולת לברר את האמת. המשיבה טוענת עוד, כי משהתקבלה בקשתו של המערער לפיצויים ונפסקו לטובתו פיצויים בשיעור בלתי מבוטל, ומשערעורו נסב רק על שאלת גובה הפיצוי ולא על עצם זכאותו לפיצוי, אין מקום בנסיבות העניין להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית.

דיון

7.        סעיף 80 לחוק העונשין קובע בזו הלשון:

"הוצאות ההגנה מאוצר המדינה

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ