אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ"ת 40667-07-16 מדינת ישראל נ' חסין (עציר) ואח'

מ"ת 40667-07-16 מדינת ישראל נ' חסין (עציר) ואח'

תאריך פרסום : 18/08/2016 | גרסת הדפסה
מ"ת
בית המשפט המחוזי ירושלים
40667-07-16
10/08/2016
בפני השופט הבכיר :
צבי סגל

- נגד -
המבקשת:
מדינת ישראל מפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)
עו"ד רחל אהרוני
המשיבים:
1. אחמד חסין (עציר)
2. פראס רבאיעה (עציר)
3. איוב חסין (עציר)

עו"ד מאג'יד חמדאן
עו"ד מריד עומאייר מטעם הסניגוריה הציבורית
עו"ד אחמד עואודה מטעם הסניגוריה הציבורית
החלטה (בשאלת הראיות לכאורה ועילת המעצר)

 

  1. לפניי בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 40608-07-16. הצדדים נחלקו בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיבים.

  2. ביום 24.7.16 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום חמור המייחס להם עבירת שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, המשיבים קשרו קשר לשדוד את ח.א. (להלן: "המתלונן"), תושב יישוב חוסאן שבשטחים, אשר עסק בסחר בזהב והחזיק בהיתר כניסה לישראל לצורכי מסחר. כך, ביום 3.7.16 הגיע המשיב 1, אשר שימש כנהגו של המתלונן בשטחי ישראל, לבית חמותו של המתלונן, הנמצא ביישוב חוסאן, במטרה להסיעו לעיסוקיו בתל אביב. במהלך הנסיעה הוריד המשיב 1 את המתלונן בדרך אל-מח'רור, כדי שהאחרון יעבור לשטחי ישראל דרך פתח בגדר; כל זאת, לכאורה, במטרה לחסוך בזמן המתנה ובדיקה הצפויה במחסום המנהרות שבירושלים. באותה העת, על פי תכנון ותיאום מוקדם בין המשיבים, ארבו המשיבים 2 ו-3 למתלונן בצד כביש 60, ומשהבחינו בו עובר את הגדר, תקפו אותו בצוותא חדא וריססו אותו בגז פלפל. לאחר מכן, הובילו המשיבים 2 ו-3 את המתלונן לוואדי סמוך למקום, שם היכו אותו בראשו ובגופו באמצעות אלות, תלשו מעליו את הווסט שלבש, אשר בכיסיו היו 151,000 ₪ במזומן ו-120 גרם זהב, ונמלטו מהמקום. 100,000 ₪ נוספים, אותם החביא המתלונן בתא סודי מתחת למושב ברכב בו נהג המשיב 1, נגנבו אף הם.

  3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת את הבקשה דנא, בגדרה ביקשה כי המשיבים ייעצרו עד לסיום משפטם. לטענתה, ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים במעשים המיוחסים להם, ביניהן עדות המתלונן ומחקרי תקשורת. לטענת המבקשת, חומרת העבירה המיוחסת למשיבים, ונסיבות ביצועה, מקימות יסוד סביר לחשש שהמשיבים יסכנו את ביטחונו של אדם ובטחון הציבור. לפיכך, קמה כנגד המשיבים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כמו כן טענה, כי שימוש בנשק קר במהלך ביצוע העבירה מקים חזקה סטטוטורית של סיכון ביטחונו של אדם ובטחון הציבור מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. בנסיבות אלו, סברה המבקשת כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותם של המשיבים.

  4. בדיון שהתקיים לפניי ביום 27.7.16, טענה ב"כ המבקשת כי הראיות לכאורה בתיק זה מבוססות על עדות המתלונן; על איכוני ומחקרי תקשורת שנערכו למספרי הטלפון של המשיבים, הממקמים אותם במקום האירוע ומצביעים על קיום שיחות ביניהם לפני, בזמן ואחרי האירוע; ועל הודעות המשיבים, אשר מסרו מספר גרסאות שונות ביחס לאותם איכונים ומחקרי תקשורת. כבר בפתח דבריה ציינה ב"כ המבקשת, ברוב הגינותה, כי המתלונן מסר בהודעותיו הראשונות (הודעות מיום 4.7.16 ו- 6.7.16) מספר פרטים שקריים, בגדרם הפליל אנשים שכלל אינם קשורים לאירוע. משהבינו השוטרים כי מסר הודעות שקריות, נחקר המתלונן על כך באזהרה. כאשר נשאל מדוע מסר פרטים שאינם אמת, הוא השיב כי היה מטושטש בזמן מסירת ההודעה. ב"כ המבקשת ציינה, כי המתלונן קשר את המשיב 1 לאירוע מלכתחילה, כלומר, כבר בחקירתו הראשונה. באשר למשיבים 2 ו-3, הבהירה ב"כ המבקשת כי אין בנמצא עדות ישירה או ממצא פורנזי הקושרים את מי מהם לאירוע. עם זאת, נמצאו שקרים בגרסאותיהם, כפי שאלו עלו בחקירה במשטרה: המשיב 2 מסר ארבע גרסאות שונות ביחס למקום הימצאו בזמן האירוע, כאשר רק בגרסתו הרביעית ציין כי חלף במקום האירוע; המשיב 3 מסר כי אינו זוכר היכן היה בזמן האירוע. הוא אף לא זכר את השיחות שערך עם המשיבים 1 ו-2 באותו היום. רק לאחר שהוטח בו כי הוא אוכן במקום האירוע, טען כי ייתכן שעבר בכביש המדובר באותו היום.

  5. מנגד, חלק ב"כ המשיב 1 על קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, כעולה מהודעות המתלונן, לא הייתה זו הפעם הראשונה בה המשיב 1 הוריד מרכבו את המתלונן באותו מקום בכביש המנהרות (בפתח בגדר), אלא הייתה זו הפעם השנייה. כמו כן טען, כי המשיב 1 לא ידע מה עיסוקו של המתלונן ואף לא ידע היכן מוחזק כסף ברכב. ב"כ המשיב 1 חזר על כך שהמתלונן שיקר עת מסר את ההודעות הראשונות במשטרה וציין כי התלונה לא נמסרה מיוזמתו (של המתלונן). בסיום דבריו, הסכים כי יוכן תחילה תסקיר מעצר בעניינו של המשיב 1.

  6. ב"כ המשיב 2 התנגד אף הוא לקיומן של ראיות לכאורה, וטען כי במקרה דנא המבקשת מנסה ליצור כנגד המשיב 2 יש מאין. לדידו, במארג הראייתי הקיים אין פוטנציאל המכונן סיכוי סביר להרשעת המשיב 2, שכן התיק כנגד לקוחו מושתת על איכון פלאפון ושיחת טלפון, כאשר תוכן השיחות ו/או ההודעות בין המשיב 2 למשיבים האחרים אינו ידוע, ולא ניתן לדעת האם יש בו כדי לקשור אותו לאירוע. עוד טען, כי לא ניתן לבסס ממצאי מהימנות שעה שגרסת המתלונן מכילה סתירות מהותיות המשוללות כל יסוד. באשר להודעות המשיב 2 במשטרה, טען כי תחילה מסר המשיב 2 שאינו זוכר מה עשה באותו יום, שכן נעצר לראשונה רק שבועיים לאחר האירוע, ובהמשך מסר גרסה שלא הופרכה. בחקירתו, אישר המשיב 2 כי הוא חבר של יתר המעורבים והסביר כי הם משוחחים בטלפון גם בשעות לא שגרתיות, לא כל שכן בתקופת הרמדאן, ולכן אין לתמוה על שיחות ביניהם גם בשעות הבוקר המוקדמות. לבסוף טען ב"כ המשיב 2, כי ישנם אנשים נוספים שאוכנו בסביבת האירוע, אך אלה לא נחקרו ומצבם המשפטי זהה למצבו המשפטי של המשיב 2.

  7. גם ב"כ המשיב 3 טען, כי לא ניתן לבסס סיכוי סביר להרשעת לקוחו בהתחשב במארג הראייתי החלש הקיים נגדו. לשיטתו, ביסוס התיק כולו על מחקרי התקשורת - ראיה המהווה בדרך כלל ראיית עזר ולא ראיה עיקרית - אינו ראוי. עוד טען ב"כ המשיב 3, כי אף אם גרסת המתלונן תאומץ במלואה, הרי שאין בה כדי להפליל את המשיב 3. שיחות הטלפון בינו לבין המשיבים האחרים אינן חריגות, שכן ניתן לאתר שיחות דומות גם שבוע ושנה לפני ואחרי האירוע. המשיב 3 לא מחק הודעות, ושוחח גם עם אנשים אחרים עם מספרי טלפון אחרים והם כלל לא נחקרו ביחס לאירוע. אף ב"כ המשיב 3 הזכיר, כי קיים אדם נוסף אשר ביצע שיחות טלפון אל המשיב 1 ואוכן במקום האירוע, אשר אינו נכלל בכתב האישום.

    דיון והכרעה

    ראיות לכאורה

  8. סעיף 21(ב) לחוק המעצרים קובע, כי בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם אם נוכח לדעת "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר אלא מסתפקת בבחינת הפוטנציאל הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הינן אפוא ראיות גולמיות, שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל בסופו לראיות (רגילות), המבססות את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, פס' 6 ואילך (1996); מ"ת (י-ם) 44766-02-15‏ ‏ מדינת ישראל נ' מוחמד אבו גאליה, פס' 11 ואילך (1.3.15)).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ