לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה. התביעה מוגשת בעילות חילופיות – עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (ולהלן: חוק הפיצויים), ועילה נזיקית מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] .
בעלי הדין ועיקר המחלוקת:
התובע, יליד שנת 1953, עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת 4 (להלן: המעבידה) כמנהל עבודה באתר בו בוצעו עבודות בניה (מפעל דקוליין) באזור עמק חפר.
הנתבע 1 היה בעת הרלוונטית לתביעה הנהג ו/או המפעיל (והלן: הנהג) של מנוף מסוג עגורן אופני (ולהלן: המנוף). נתבעת 2 הינה מבטחת השימוש במנוף בביטוח חובה.
הנתבעת 3 הינה חברה בע"מ, הבעלים של המנוף והמעבידה של הנתבע 1.
הנתבעת 4 הינה חברה בע"מ והמעבידה של התובע.
הנתבעת 5 הינה חברה לביטוח, שהייתה המבטחת של הנתבעת מס' 4 בביטוח חבות מעבידים.
אירוע התאונה –
ביום 18.11.10 עסק התובע, ביחד עם פועלים נוספים, בהרכבת קירות טרומיים – פלטות בטון המורכבות זו על גבי זו. בעת הרלוונטית סימן התובע פתחי חלונות לצורך מיקום פלטת הבטון. על פי האמור בתביעה, פלטת הבסיס כבר ניצבה במקומה, והתובע צריך היה לסמן את מיקום הפלטה שמעליה בקיר בו תוכנן חלון. לדברי התובע, תוך כדי סימון מיקום הפלטה, המנוף, אשר מפעילו ישב בתוכו, הוריד פלטת בטון לצורך הרכבתה, והתובע תפס אותה כדי לכוונה למקומה. או אז, זו נפלה על אגודל יד ימין שלו ומעכה אותו. על פי הנטען, בעת האירוע הפלטה עוד הייתה תלויה בכבל מהמנוף וזה טרם שוחרר ממנה (להלן: האירוע או התאונה).
כתוצאה מהפגיעה נחבל התובע באגודל יד ימין. לסוגיית חבלתו אדרש בהמשך. תחילה אדרש לשאלת סיווג התאונה - האם האירוע מהווה תאונת דרכים אם לאו, והאם מוטלת על הנתבעים (או מי מהם) האחריות לפצותו.
ככל שמדובר בתאונת דרכים, הרי שהנתבעים 1-3 חייבים ביחד ולחוד לפצותו בגין נזקיו. לחילופין, יש לחייב את הנתבעים 1, 3-4 וכן הנתבעת 5 (המבטחת של הנתבע 4) בתשלום פיצויים בגין נזקי התובע מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ולהלן: פקודת הנזיקין).
טיעוני הנתבעים 1-3
במסגרת כתב הגנתם, עתרו הנתבעים לסילוק התביעה נגדם על הסף נוכח היעדר יריבות או עילה נגדם. זאת, לפי שאין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
לטענתם, הנתבע 1 והמנוף לא נכחו בזירת האירוע בעת התרחשות התאונה, שכן הנתבע 1 עזב את המקום בטרם זו התרחשה.
אף אם התאונה אכן התרחשה כמתואר, הרי שאין קשר בינה לבין עבודת המנוף שקדמה לה.
משלא היה מעורב בתאונה מנוף, הרי שכאמור, אין המדובר בתאונת דרכים, ולחילופין, התאונה התרחשה אגב "פריקה וטעינה" ולפיכך היא מוחרגת מתחולת חוק הפיצויים.
טיעוני הנתבעות 4-5:
הנתבעות טוענות כי לא התמלאו התנאים הקבועים בפקודת הנזיקין לצורך העברת נטל ההוכחה לשכמיהן, והנטל הוא על התובע להוכיח תביעתו, אשר פרטיה מצויים בידיעתו האישית.
לא הייתה מצדן של הנתבעות או מצד מי מטעמן כל התרשלות, ולחילופין, הנתבעות נהגו בזהירות ובסבירות בנסיבות העניין.
ככל שהאירוע הנטען אכן התרחש, הרי שהוא לא מקים נגדן כל חבות משפטית. לחילופין, ככל שקמה חבות משפטית הרי שהיא רובצת על גורמים מעורבים.
לחילופי חילופין, התאונה התרחשה בשל רשלנותו הבלעדית והמכרעת של התובע, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהוא הפר חובות והוראות הבטיחות בעבודה עליהם הורתה הנתבעת 4, פעל בניגוד להדרכה או להוראות שקיבל, היה מודע לכך שהוא עלול להיפגע ועם זאת פעל כפי שפעל, בחוסר סבירות וזהירות ותוך נטילת סיכון עצמי.
בנסיבות העניין, התאונה הייתה בלתי נמנעת ולא היה בידי הנתבעות לעשות מאום כדי למונעה.
דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בעדויות שהציגו, דעתי היא כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, ולפיכך חבים הנתבעים 1- 3 בפיצוי התובע.
אנמק מסקנתי, ואדרש תחילה לקביעת המסד העובדתי.
לעניין אופן התרחשות התאונה, הרי שמצאתי לקבל את גרסת התובע ועדיו, לפיה התובע נפגע במהלך הורדת הפלטה למקומה באמצעות המנוף, ולהעדיפה על פני גרסתו של הנתבע.
דומה, כי על מנגנון העבודה בהרכבת הקיר לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. הקיר מורם מהרצפה על ידי המנוף, מובל למקומו הרצוי ומורד באמצעות המנוף למיקום שסומן מראש. הפועלים המרכיבים, כך צוין, מניחים חתיכות עץ בין פלטה לפלטה. בסיום הפריקה משחררים את הכבל מהפלטה, ולבסוף מוציאים את חתיכות העץ (ראה עדות התובע עמ' 20, ראה גם תצהיר הנתבע סעיף 6).
בעדותו חזר התובע על תיאורו בדבר אופן התרחשות התאונה. לפיו, בעוד הפלטה תלויה בכבל על המנוף במהלך הורדתה למקומה, נפלה ופגעה בידו. כך תיאר את ההתרחשות "כשהוא הוריד את הפלטה היא עוד הייתה באוויר, עוד לא הגיעה והייתה רחוקה מהסימן שהייתה צריכה להגיע אליו, יש ברזל בצורה U ומצד שני יש לי סימן והיא צריכה להיכנס בתוך ה – U עד לסימן. הייתה במרחק של 2 – 3 ס"מ ובינתיים באוויר וגם באוויר אפשר לדחוף אותה" (עמ' 20 ש' 26 – 28).
במהלך כיוון הפלטה למקומה נפגע התובע "שם היא זזה מהמקום שסימנתי 2 – 3 ס"מ ואז המשקוף עיוור לא יכנס, לכן ניסיתי לדחוף אותה .... וניסיתי לכוון אותה שמאלה ימינה ופתאום לא יודע מה קרה" (עמ' 20 ש' 18 – 21).
התובע השיח את הדברים אודות פגיעתו לפי תומו ויש בהם אף היגיון, שכן התובע עסק בסימון המיקום המדויק להנחת הפלטה והיה עליו לוודא שזו תותקן למקומה. בהתחשב במשקלה הרב, הרי שרק כאשר היא תלויה על המנוף ניתן לכוונה למקומה. ברור שלאחר הנחתה, לא ניתן לעשות כן (ראה בדומה ת"א (כ"ס) 1082/05 בראנסי חסן מוחמד נ' חליל אבו רזאלה (פורסם בנבו מיום 23.7.2006).
בהתייחסו לביטוי "נפלה" בו השתמש בתצהירו, חידד והבהיר כי הפלטה לא נפלה מהמנוף. לדבריו, "היא מתנדנדת ימינה ושמאלה אז כשאני דחפתי אותה כדי שתיכנס עוד ס"מ אחד ואז קיבלתי את המכה" (עמ' 21 ש' 1 – 3) ובהמשך "לא יודע איך להגדיר את המילה נפלה. האם אתה מתכוון נפלה מהמנוף או נפלה לי על האצבע. היא לא נפלה על הרצפה" (שם ש' 8-9). בהמשך עוד הבהיר "בהגדרות שלי "נפלה" זה נפלה על האצבע שלי, מה זה חשוב איך היא נפלה. אולי זו ההגדרה שלי שהיא נפלה, אבל היא הייתה עדיין קשורה לכבל" (עמ' 22 ש' 27 – 28).
עדות התובע הייתה קוהרנטית, סדורה והגיונית, ומצאתי ליתן בה אמון.
עדיו של התובע, אשר עמדו שניהם מעברה השני של הפלטה ועל כן לא ראו בעיניים את התאונה, העידו אף הם כי זו טרם שוחררה מהמנוף בעת הפגיעה. פגיעתו של התובע לדבריהם ארעה במהלך הורדת הפלטה.
מר נג'יב חביב עאסי ציין בתצהירו, כי אף שלא ראה בעיניו את התאונה, הרי שמע את צעקות התובע כי הקיר פגע בו עת הורדתו באמצעות המנוף (סע' 6 לתצהיר). לעניין אופי ההתרחשות ציין כי "הקיר הבאתי אותו, שמתי את העץ, שחררתי חצי מהמשקל וכנראה העץ נמעך ואז הקיר נפל על האצבע של התובע" (עמ' 5 ש' 32 – 33) בהמשך לשאלה מה זאת אומרת לשחרר חצי כבל השיב "חצי מהמשקל של הקיר, כדי לייצב אותו. מורידים את הקיר בהדרגה שלא "יישחק" עד להורדה מלאה זה אורך קצת זמן. אני מתכוון" (עמ' 6 ש' 21 – 22) בהמשך הבהיר "הקיר לא נפל מהעץ, עדיין לא שוחרר הכבל, הקיר לא נפל הצידה אלא נחת על מקומו" (שם ש' 30 – 31).
גם עדותו של העד סבית עלאא מתיישבת עם עדות זו, ואף לדבריו כבל המנוף היה עדיין מחובר לפלטה (ראה למשל עמ' 11 ש' 20, ש' 33, עמ' 12 ש' 13 ואילך וכן ש' 33). עוד השיב כי מדובר למעשה בתאונה המתרחשת בשבריר שניה במהלך הורדת הפלטה, אז נמעך העץ כתוצאה מכובד המשקל "...זה קורה בשניה. יכול להיות שהמנוף הוריד קצת יותר מידי מהר את הפלטה ולכן זה קרה והעץ נמעך" (שם ש' 23 – 24). עוד הוסיף, כי הפלטה שוחררה מהמנוף רק לאחר שהתובע כבר נסע לבית החולים (עמ' 13 ש' 1).
גרסת הנתבע הייתה כי לא היה קשר בין פעולת המנוף לתאונה. לדבריו בתצהירו, לאחר שכבל המנוף הוצא ושוחררה הפלטה, המנוף הסתובב והתרחק מהמקום. לפיכך, כך ציין, לא ראה את התאונה. לאחר התאונה התקרב רגלית למקום, ואז ראה כי התובע נלקח למשרד ושמע מהעובדים שעובד נתן מכה לקרש לוח עץ המפריד בין הפלטות ולא שם לב שהתובע הניח את ידו בין הפלטות, וכתוצאה מכך הפלטה נפלה ומחצה את ידו.
כאמור, מבין שתי הגרסאות מצאתי להעדיף את זו של התובע ועדיו. עדי התובע אינם מועסקים עמו באותה חברה, אין היכרות קודמת בינם לבין התובע, וממילא לא הוכח כי יש להם אינטרס כלשהו בתוצאת ההליך.
זאת ועוד, סבירה בעיני יותר גרסת התובע כי נפגע בידו במהלך כיוון הפלטה למקומה באמצעות דחיפתה, מאשר גרסת התובע, שכביכול נפגע כאשר זו ניצבת כבר על אותם עצים, לאחר שחרורה מהכבל. למעשה, אז כבר אינה טעונה עוד כיוונון באמצעותו למקומה ולא צפוי שיאחז בה בשלב זה.
בנסיבות אלה, אני קובעת כי שעה שהפלטה הורדה למקומה ועת שכוונה על ידו למיקומה, בשל כובד משקלה נחתה הפלטה על אצבעו של התובע.
נוכח קביעתי זו, יש לבחון כעת האם מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.
התובע טוען כי עסקינן בתאונת דרכים שנגרמה עקב שימוש בכוח המכני של הרכב. הנתבע טוען כי מדובר במהלך של פריקה וטעינה.
גדר המחלוקת נובע מהוראת חוק הפיצויים בדבר הגדרת "תאונת דרכים" לפיה, בחלק הרלוונטי לעניינו, מורה כי "תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי ... עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודי המקורי."
בכל הנוגע לרכיב ה"שימוש" ברכב נקבע כי "שימוש ברכב מנועי ... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".
התובע טוען כי מדובר בתאונה שארעה תוך ניצול הכוח המכני במסגרת השימוש הלא תחבורתי של המנוף. הלכה היא כי "החזקה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב מותנית דווקא בשימוש הלא תחבורתי של הרכב" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 315).
אין מחלוקת כי מדובר ברכב דו תכליתי, והנפת משאות ופריקתם הינה בתחום ייעודו המקורי (איש לא טען אחרת). העובדה שהמנוף עמד במקומו באותה עת ואף יוצב באמצעות רגליות, אינה גורעת מהשימוש כך, בהתחשב בחזקה המרבה.
עוד אין מחלוקת, כי פעולות ההנפה וההורדה של המשא מבוצעות באמצעות הכוח המכני של המנוף. בעת התאונה הנתבע ישב במנוף, והפעילו באמצעות המנוע.
בהתאם לקביעותיי בפרק העובדתי לעיל, הרי שמתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין פגיעתו של התובע לבין ניצול הכוח המכני, שכן קבעתי כי התובע נפגע במהלך פעולת המנוף בהורדת הפלטה המחוברת אליו למקומה. פגיעת הפלטה בתובע ארעה עקב פעולת הכוח המכני ובעטיו. כמו כן, כל עוד הליך הורדת הפלטה באמצעות המנוף לא הושלם, כל סיכון הכרוך בפעולה זו הינו סיכון הנובע מאופן הפעולה היינו סיכון שיוצר השימוש בכוח המיכני (ריבלין (שם) עמ' 326).
ב"כ הנתבעים טען כי מדובר בחריג הפריקה והטעינה, ולפיכך אין תחולה לחוק פיצויים. טענה זו יש לדחות כאמור לעיל, שכן מדובר בפעולה המבוצעת באמצעות הכוח המכני, במסגרת ייעודו המקורי של המנוף שהינו העמסת משאות ופריקתם (ראה ריבלין (שם) עמ' 232).
על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים.
לעניין הנזק
התובע, יליד 1953, היום בן 64, ובמועד התאונה (18.11.2010) היה בן 57. בעקבות התאונה אושפז למשך 3 ימים בבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנה קטיעה חלקית של גליל דיסטלי אצבע 1. לאחר שחרורו מבית החולים נזקק להמשך מעקב רפואי. בין היתר סבל מנפיחויות באצבע ובגדם, מכאבים ומרגישות. בהמשך נזקק לשני ניתוחי רביזיה, ביום 15.6.11 וביום 9.8.12, ואף הופנה לריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.
עקב התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר מיום 18.11.2010 עד ליום 18.2.2011 ברצף, ותקופה נוספת מיום 15.6.2011 – 15.7.2011.
במהלך התקופה, עד ליום 1.11.12, נקבעו לתובע נכויות זמניות על ידי המל"ל בשיעורים שנעו בין 20% ועד 100%. אז נקבעה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19.25%, המורכבת מ - 15% בגין קטיעה של גליל מרוחק אגודל ימין ו – 5% בגין הפרעה בתחושה.
להלן אדרש לראשי הנזק השונים.
בגין כאב וסבל
נוכח שיעור נכותו ותקופת אשפוזו (3 ימים) ובהתחשב בגילו, יש לפסוק לתובע להיום סך של 27,455 ₪
הפסד שכר לעבר
שכרו של התובע טרם התאונה עמד על סך ממוצע של 8,385 ₪ (כעולה מהתיעוד שהוגש). סכום זה, בהצמדה להיום, מסתכם לסך של 8,800 ₪ (במעוגל).
התובע שב לעבודתו באופן חלקי לאחר 5 חודשים (ראה אישור המעביד אשר צורף לתצהיר – נספח ת/12 לתצהיר). בגין התקופה הנ"ל, בהתחשב בתיעוד שצורף ללמד עליה ובנכויות הזמניות שנפסקו, מצאתי לפסוק פיצוי מלא – סך שך 44,245 ₪.
עיון בתלושי השכר לאחר התאונה מעלה כי שכרו פחת בחודשים אלה באופן משמעותי. בהתחשב בנכויות הזמניות בשיעורים משתנים עד ליום 1.11.12, אני פוסקת לתובע בגין תקופה זו סך גלובאלי של 60,000 ₪. מאז ועד להיום סך נוסף של 90,000 ₪.
סה"כ לעבר סך של 194,250 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך (מעוגל) של 200,000 ₪
הפסד שכר לעתיד
התובע, מנהל עבודה, הועסק טרם התאונה אף כמנהל צוות, ועבודתו דרשה מאמץ פיזי. לאחר שובו לעבודה מועסק בעיקר בעבודה ניהולית - מנהל עבודה ומשגיח בהיקף של חצי משרה, וזאת בשים לב לשיעור נכותו ולאופי פגיעתו בידו הדומיננטית. לדבריו, הוא סובל עד היום מחולשה כללית ביד, מקושי בכיפוף וסגירה שלה, מתקשה להרים או להשתמש בפטיש ולאחוז בחפצים.
בהתחשב בגילו, סבורני כי שיעור נכותו הרפואית משתווה לזו התפקודית, ואני מוצאת לפסוק לו לעתיד סך של 58,000 ₪ (במעוגל).
הפסדי פנסיה
בגין אובדן פנסיה זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 10% לעבר ו - 12% ולעתיד. בנסיבות העניין ובגין הפסד הפנסיה לתקופות הנ"ל, אני פוסקת לתובע סך (מעוגל) של 27,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
נוכח מהות הפגיעה והיקף הטיפולים, אני פוסקת לתובע על דרך האומדנא סך גלובלי של 5,000 ₪.
בגין עזרת צד ג'
בתו של התובע העידה, כי לאחר התאונה סייעה לאביה באופן שוטף הן בבית והן בבית החולים בימי האשפוז. לדבריה, נוכח פגיעתו ביד ימין הדומיננטית אצלו היה התובע מוגבל, והתקשה בפעולות רבות כגון לבישה, הכנת אוכל והגשתו, ואף נזקק לעזרה באכילה וביתר פעולות היום יום. בתו לוותה אותו לטיפולים הרפואיים ולמעקבים להם נזקק.
כידוע, העובדה שהניזוק נזקק לעזרת בני משפחתו, אין בה כדי לשלול זכותו לפיצוי. במקרה זה, על בית המשפט לאמוד אותו כפיצוי נאות בעד העזרה שקיבל (ראה ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח (/) 277, 280).
בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, בהתחשב בשיעור נכותו ביד הדומיננטית, אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪.
ניכויי המל"ל
מהסכום שנפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל בשיעור נכון להיום של 162,500 (מעוגל).
לסיכום
התביעה כנגד הנתבעים 1 – 3 מתקבלת. הנתבעת 3 תשלם לתובע סך של 184,955 ₪, וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
התביעה כנגד הנתבעות 4 ו – 5 נדחות. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 3,500 ₪.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
