מ' נ' חב' נמל חיפה בע"מ ואח'

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעל פי הנטען נגרמו לתובע כתוצאה מחשיפתו לרעש במהלך עבודתו ברשות הנתבעת מס' 1, חברת נמל חיפה בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "המעבידה" או "הנמל").

רקע והצדדים להליך

1. התובע יליד 1950, טוען כי עבד ברשותה של הנתבעת 1 החל משנת 1974 בתפקידים שונים– בהתחלה כמחסנאי, לאחר מכן ביחידת משמר הנמל ולאחר מכן כרשם ציוד ונכסים (להלן: "התובע").

2. הנתבעת מס' 2, הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חבות מעבידים החל משנת 2001 (להלן: "הנתבעת 2").

3. התובענה הוגשה ביום 24/4/2013, ובמסגרתה התובע עתר לחייב את הנתבעת 1 באחריות בגין הנזק שנגרם לו במהלך עבודתו, מאחר ולטענתו, במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת 1, הוא נחשף לרעשים, וכתוצאה מכך הוא נפגע באוזניו ונגרמו לו ירידה בשמיעה וטנטון. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית של מומחה בתחום א.א.ג – פרופ' ה.צ. יואכימס אשר בדק את התובע וקבע כי התובע סובל מליקוי שמיעה ומטנטון באוזניים כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתו, והעריך את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 25% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(1) 7 ז' לתקנות הביטוח לאומי (להלן: "תקנות המל"ל") ; ו- 10% בגין טנטון תמידי לפי סעיף 72(4) ד' II לתקנות המל"ל.

4. בהמשך, הנתבעות התגוננו מפני התביעה, התכחשו לעובדות ולנזק והעלו טענת התיישנות, ובשלב מאוחר יותר הן אף שיגרו הודעת צד ג' כנגד שתי חברות הביטוח: מגדל חברה לביטוח בע"מ ואליהו חברה לביטוח בע"מ, ובתיק התנהלו לא מעט דיוני קדם משפט בפני כב' השופטת עירית הוד, ובמסגרתם ניתנה הזדמנות לנתבעות לבוא בדברים עם צדדי ג' וכן להגיש חוות דעת רפואית נגדית מטעמן. ביום 5/1/2015 הוגשה חוות דעת רפואית של מומחה א.א.ג מטעם הנתבעות – ד"ר יעקב פלוטקין, אשר קבע כי התובע נותר עם אותם אחוזי נכות צמיתה אשר קבע מומחה התובע, יחד עם זאת קבע המומחה של הנתבעות כי הנזק באוזניים התגבש כ- 15 שנים עובר למועד הגשת התביעה, ועוד בטרם החלה הנתבעת 2 לבטח את הנתבעת 1, בשנת 2001, ולכן לטעמו התביעה התיישנה. 

5. לאור הפערים בין חוות הדעת, בית המשפט הורה על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג – ד"ר משה גולדשר (להלן: "המומחה" או "ד"ר גולדשר"), אשר נתבקש להעריך את אחוז נכותו הצמיתה של התובע ולהתייחס למועד התגבשות הנזק לשם ההכרעה בסוגיית ההתיישנות. ד"ר גולדשר קבע בחוות דעתו כי : "יש לראות "קשר של גרימה" בין חשיפתו של מר מ' לרעשים בעבודתו בנמל חיפה, לבין רובו של הנזק שקיים כיום באוזניו", והעריך את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 10% בגין טנטון תמידי לפי סעיף 72(4)ד'II לתקנות המל"ל, ו- 25% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(1)7ז' לתקנות המל"ל. עוד קבע ד"ר גולדשר כי אין לצפות לשיפור או החמרה במצב אוזניו של התובע בהקשר לחשיפתו לרעש, וכי התובע אינו צפוי להזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, בקשר עם חשיפתו לרעש, למעט רכישה של מכשירי שמיעה, ובהמשך פירט ד"ר גולדשר בסעיף ד' את המועדים להתגבשות הנזק והצביע על קיומו של קשר סיבתי מובהק בין רובו של הנזק לבין עבודתו בנמל חיפה.

6. בהמשך לכך, הצדדים נתבקשו להגיש את טיעוניהם לעניין הנזק בתחשיבים, ובית המשפט נתן את הצעתו ביום 1/2/2016 (ע"י כב' השופטת  א' דחלה- שרקאוי).  מאמצים הושקעו על ידי בית המשפט לשם הבאת הצדדים להסכמות. דא עקא שמאמצים אלו לא הניבו פרי ובנסיבות אלה לא היה מנוס משמיעת הראיות בתיק.

7. ביום 14/2/2017 התקיים דיון הוכחות בתיק, בפתחו הודיעו הנתבעות על קיומו של הסדר עם צדד ג' שלאורו ניתן למחוק את ההודעה לצדדי ג'. במהלך דיון ההוכחות האמור נשמעה עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש – ד"ר גולדשר, ולאחר מכן נשמעה עדותו של התובע, ואילו הנתבעות לא ביקשו להעיד מטעמן איש והסתפקו בהגשת תיק מוצגים הכולל חומר רפואי בעניינו של התובע ומסמכים של המוסד לביטוח לאומי בעניין תביעות דמי פגיעה שהגיש התובע בעבר.

8. להלן אביא את עיקר טענות הצדדים, ולאחר מכן אכריע בשאלות השנויות במחלוקת.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

9. לטענת התובע, הוא החל לעבוד בנמל חיפה (הנתבעת 1), החל משנת 1974 ומאז הוא נחשף לרעש מזיק. בהתחלה התובע עבד כמחסנאי, ולאחר מכן הוא הועסק ביחידת משמר הנמל - בשערי כניסת רכבים ומשאיות כבדות ומרעישות באופן תמידי, ואילו בהמשך, החל משנת 1988 עד שנת 2009 הוא הועסק כרשם ציוד ונכסים, והוא נכח פיזית בכל שטחי הנמל לרבות בשטחי העבודה התפעוליים והמכניים, שם נחשף לרעשים חזקים ומפורזים בזמן הפעלת הציוד המכני הכבד, ובמהלך עבודתו הוא נדרש בין היתר להיות נוכח ברציפי העגרונים שפעלו ללא הפסקה. דא עקא, בשל כך שהתובע לא הוגדר בתור מפעיל עגורן מן המניין, לא סופקו לו אמצעי הגנה נגד רעשים.

התובע עותר להיפוך נטל הראיה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), מאחר ולשיטתו ציוד הצמ"ה וכמו כן הציוד והמתקנים הרועשים נמצאים בבעלותה ו/או באחריותה של הנתבעת 1, וכי הנזקים שנגרמו לו בסופו של יום יכולים להתיישב עם המסקנה בדבר קיומה של רשלנות מצד הנתבעת 1 יותר מאשר עם אי התרשלות שכזו. לחילופין, טוען התובע כי הנזק שנגרם לו הוא תוצאה של רשלנותה הבלעדית של הנתבעת 1 אשר לא דאגה לתקינות סביבת העבודה ולא הנהיגה שיטת פיקוח ו/או דיווח ו/או לא קיימה סיורים בתחום אחריותה על מנת לוודא כי אין מפגעים לרבות כתוצאה מעצם החשיפה לרעש. בנוסף לכך, רשלנותה של הנתבעת 1 מתבטאת בכך  שלא עשתה  כדי להקטין את רמת הרעש בסביבת עבודתו של התובע ובמשך שנים לא פעלה בכל הקשור למפגעי רעש ולא סיפקה מכשירים מקטיני רעש כדוגמת אטמים ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בתור מעבידה כלפי עובדיה וביניהם התובע.

לטענת התובע, כתוצאה מהפגיעה שלו הוא סובל מטנטון תמידי באוזניו ומפגיעה חדה ביכולת השמיעה והוא אף נאלץ לחיות עם מכשיר שמיעה ונותר מוגבל עם נכות צמיתה בשיעור 35%. על יסוד טענותיו האמורות התובע עתר בתחשיב הנזק שצורף כחלק בלתי נפרד מתצהירו, לפיצויים בגין הוצאות על תרופות ונסיעות לבדיקות, וכן בגין כאב וסבל והפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים לעתיד וכן בעבור הפסד בשל העדר הפרשות לקרן פנסיה והחזר הוצאות אחזקת רכב, בנוסף לעזרת הזולת והוצאות לעתיד בסך של 457,063 ₪ בכל הרכיבים.

בעניין טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, טוען התובע בסיכומיו כי לעניין ליקוי השמיעה יש להחיל את סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין זאת מאחר ומדובר בזנק שנמשך באופן איטי ומתמשך עד ליום שבו גרמה לו הנתבעת 1  לפרוש מעבודתו וחשיפתו לרעש פסקה, כך שלשיטתו מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום 31/12/2013. ואילו בעניין התגבשות הנזק בשל טנטון, טוען התובע כי בעניינו יש להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ומאחר ולהבנתו נזק הטנטון התגבש רק בשנת 2005 בהתאם לתשובת המומחה, ומכאן שלעניינו של נזק זה מירוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 2005 ונגמר בשנת 2015, ולכן תביעתו בגין נזק זה גם היא לא התיישנה.     

טענות הנתבעות 

10. בכתב הגנתן הנתבעות הכחישו את טענות התובע, לרבות הטענה בדבר חשיפתו של התובע לרעש מזיק במהלך העבודה, והטענה לקיומו של קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו לתובע לבין עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1. בנוסף, הנתבעות העלו טענת התיישנות כנגד  התביעה כולה, זאת מאחר ולטענתן התובע גילה את נזקו כבר בשנת 1998. בסיכומיהן הנתבעות הבהירו כי על סמך עדות המומחה מטעם בית המשפט, הוכח הלכה למעשה כי נזקו של התובע בגין טנטון התגלה לתובע כבר בשנת 1998, ומשכך עילת התביעה בגינו כבר התיישנה. באשר לירידה בשמיעה טוענות הנתבעות כי התובע הגיש את תביעתו בחודש 4/2013 וכי  למעשה התובע היה יכול לתבוע את הנזקים שנגרמו לו החל מ- 4/2006, ומעדות המומחה הנתבעות ביקשו להסיק כי נזקו של התובע בגין ליקוי שמיעה בתקופה שבין 4/2006 ועד לסיום עבודתו אינו עולה על 10% נכות.

עוד טוענות הנתבעות כי ממילא לא הייתה השלכה תפקודית כלשהי לנכות ממנה סובל התובע, וממילא לא הוכח כי פרישתו המוקדמת של התובע קשורה לנכותו באוזניים, זאת מאחר והתגלה כי התובע חתם על מסמך פרישה מרצון, מה גם שהוא היה מעורב בתאונת עבודה בחודש 2/2012 בגינה נקבעה לו נכות אורתופדית בשיעור 15% בגב, ופרישתו הינה תוצאה של פגיעתו המאוחרת הנ"ל, ואינה קשורה בשום צורה ואופן לנכות בשמיעה שיש לו.

באשר לגובה הפיצוי, הנתבעות מביעות תמיהה מחישוב התובע, ומציעות לפצותו בסך של 10,000 ₪ בגין כאב וסבל בלבד, ובאשר לפיצוי הנדרש לכיסוי הוצאות התובע בגין רכישת מכשירי שמיעה טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח את נזקו בגין רכיב זה ומטעם זה לא מוצע על ידן כל פיצוי בגין אב נזק מיוחד זה.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בכתובים, ושמיעת ראיות הצדדים וטיעוניהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.

12. כפי העולה מטיעוני הצדדים, הרי שהם חלוקים ביניהם בשאלות אלה:

• בשאלת החבות – ובין היתר בשאלה האם התובע עבד בסביבת רעש מזיק ובאם הנתבעת 1 נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים בנסיבות העניין לשם מניעת הנזק?
• היה ויקבע כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע באופן המקים לתובע זכות תביעה, יש לדון בשאלה האם תביעת התובע ו/או חלק ממנה התיישן טרם הגשת התביעה?
• לבסוף, יש לדון בשאלת הנזק, לאמור- מה היקף נזקו של התובע, ובין היתר יש לדון בשאלה האם פרישתו של התובע היא תוצאה של פגיעתו בשמיעה?

13. להלן אדון בשאלות שהוצגו לעיל, בהתאם לסדר הצגתן.

שאלת החבות

14. המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את נושא האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין ובהלכה הפסוקה, כאשר מושכלות יסוד הן כי בקביעת האחריות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, קשר סיבתי וגרימת נזק - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? (ראו, למשל, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 (1982)).

15. בענייננו, ביסוד התביעה עומדת טענת התובע לפיה הוא נחשף לרעש מזיק במהלך שנות עבודתו בנמל חיפה (ברשות הנתבעת 1), כאשר בנסיבות הנטענות הנ"ל לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על הנתבעת 1 בתור מעבידה כלפי כל עובדיה ובתוך אלה התובע, שכן מדובר בחובה ידועה ומושרשת בהלכה הפסוקה. בפרט, קמה חובת זהירות מוגברת על הנתבעת 1 לאור ההסדר התחיקתי המיוחד בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות עובדים ברעש), התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות הבטיחות ברעש"), אשר קובעות חובות חקוקות ביחסי מעבידים-עובדים.

במקרה דנא, והגם שהתובע אינו מבסס את עילת תביעתו על הפרת חובה חקוקה בקשר עם תקנות הבטיחות ברעש, עדיין יש ללמוד מעצם קיומן של התקנות על מידת החובה המוטלת על הנתבעת 1 כלפי עובדיה, ככלל שהם עובדים בסביבה שבה קיים רעש מזיק.  

16. תקנה 1 לתקנות הבטיחות ברעש מגדירה "רעש מזיק" כרעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים באותן תקנות העלול לגרום נזק לבריאות העובד החשוף לו במקום עבודתו. בנוסף, התקנה קובעת שתי חלופות שבהתקיים אחת מהן – נמצא העובד כ- "עובד ברעש מזיק": האחת, חזקה חלוטה ולפיה אדם עובד בעבודה או בתהליך עבודה המנוי בתוספת הראשונה נחשב כעובד ברעש מזיק, בין היתר מונה התוספת הראשונה את העבודות האלה: חציבה, ניפוט, ניסור, נגרות מכנית, מסגרות ופחחות, הפעלת ציוד מכני הנדסי וטרקטורים ללא תא מפעיל סגור וכו'; השנייה, חשיפת האדם לרעש מזיק מעל ל"רמת חשיפה משוקללת מרבית מותרת" – רמה זו מוגדרת בתקנה 2 לתקנות הבטיחות ברעש המפנה לתוספת השנייה.

17. בנסיבות המקרה לפנינו, לא הוצגה לפניי ראיה כלשהי שיכולה ללמד על רמת החשיפה לרעש, ומכאן שאין בידי את הכלים לבחון את החלופה השנייה הנ"ל, אם כי טענות הצדדים יכולות לחסות תחת החלופה הראשונה , כמבואר להלן.

18. התובע הצהיר כי הוא הועסק החל משנת 1988 ועד לשנת 2009 כרשם ציוד ונכסים, וכי במסגרת עבודתו הוא נאלץ להיות נוכח פיזית בכל שטחי הנמל – לרבות בשטחי העבודה התפעוליים והמכניים, שם נחשף לרעשים חזקים ומופרזים בזמן פעילות הציוד המכני הכבד, ובנוסף הוא נדרש להיות נוכח ברציפי העגרונים שפעלו ללא הפסקה. בנוסף שתפקידו כלל, בין היתר, עבודה בגיבוי בטרנספורמט - כמפעיל גורר מכולות. עוד פירט התובע בסעיף 4 לתצהירו את הפעולות הספציפיות שהוא נהג לעשות, כך שמלבד רישום וקליטת מצאי (נתוני ציוד) של הנכסים המגיעים לנמל, התובע פיקח וליווה את תהליך גריטת הנכסים והציוד במגרשי הגרוטאות, והתעסק עם קבלני הגרוטאות עד להעמסת הברזל על מנופים ופינוי גרוטאות הברזל אל מחוץ לנמל, מה גם שעבודתו כללה תעסוקה תפעולית, לרבות טעינה ופריקה של ציוד עם מלגזה במחסן נכסים וציוד גרוט של הנמל.

19. אל מול גרסתו של התובע, הנתבעת 1 בחרה לשמור על שקט מוחלט, ולא למסור גרסה כלל, וזו הסתפקה בהתכחשותה הכללית, בסעיף 9 לכתב ההגנה, לטענת התובע שלפיה הוא נחשף במהלך עבודתו לרעש מזיק! הנתבעת 1 לא סתרה את גרסתו של התובע בעניין מאפייני התפקיד, מהותו וצורת ביצועו, ולרבות בנוגע למקומות שבהם עבד התובע בתוך הנמל; לא התייחסה לתקופות ההעסקה של התובע; ולא הביאה עד מטעמה שיכול ללמד על המתכונת בה עבד התובע לאורך התקופה בה עבד בנמל. על כן, אין הנתבעת 1 חולקת ממש על הפרטים שמסר התובע, כך גם אם עדותו של התובע הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, והגם שהתרשמתי כי התובע ניסה להאדיר את נזקו (ועל כך אעמוד בהמשך), יחד עם זאת, לא מצאתי באמור כדי להטיל ספק בטענות התובע לגבי סביבת העבודה בה עבד ובעניין זה התרשמתי ממהימנות עדותו ומהאותנטיות שלה, ועל כן החלטתי לתת אמון בגרסתו העובדתית של התובע, אשר לא רק שלא נסתרה ע"י הנתבעת 1, אלא שבמהלך חקירתו הנגדית של התובע, ב"כ הנתבעות אישר על סמך מסמכים שהיו בידו כי חלק מהפרטים שמסר התובע היו נכונים.

טול למשל את שאלת ב"כ הנתבעות לעניין טענת התובע שהוא עבד כמגבה לגוררים, עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-9 : "ש. אתה טוען שעבדת בתור מגבה לגוררים. אני אומר לך שעבדת רק לעיתים נדירות כמגבה ויש לי פה את מספר הפעמים שעבדת בהם בכל השנים. מציג לך מסמך המשקף את המועדים שבהם עבדת בגיבוי". [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

עינינו הרואות, כי בידי הנתבעת 1 ובא כוחה מצויים מסמכים שיכולים ללמד על תנאי ומאפייני העבודה של התובע, והמסמכים האמורים, שכלל לא הוגשו כחלק מהראיות בתיק, מלמדים על כך שהתובע עבד לעיתים גם כמגבה לגוררים, ובכך גם הנתבעות מאשרות כי תפקידו של התובע כלל בחלקו הפעלת ציוד מכני הנדסי, ודי בכך כדי להעמיד את התובע בחזקת מי שעובד ברעש מזיק, בהתאם לחזקה החלוטה של תקנה 1 הנ"ל.

20. אם לא די באמור, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים כי בשנים האחרונות טרם פרישתו של התובע מעבודתו בנמל, סופקו לו אטמי מגן לאוזניים ע"י המעבידה [ראו סעיף 2.4 לסיכומי הנתבעות, וכן עמ' 3 בחוות דעתו של ד"ר גולדשר], מכאן הדעת נותנת כי לו התובע לא היה עובד בסביבה רועשת, הנתבעת 1 לא הייתה מספקת לו אטמי מגן לאוזניים.

21. לאור האמור לעיל, ומאחר וגרסתו של התובע לא נסתרה ע"י מי מטעם הנתבעת 1, הנני קובעת כי התובע עמד בנטל הראשוני להראות כי הוא עבד בסביבת רעש מזיק בנמל, והנטל עובר אל הנתבעת 1 להוכיח כי היא ביצעה את כל ההליכים והבדיקות הנדרשות עפ"י התקנות, נטל שכלל לא עמדה בו הנתבעת 1.

22. במה דברים אמורים? הקביעה כי התובע עבד ברעש מזיק מטילה על הנתבעת 1 חובות קונקרטיות כלפיו מכוחן של תקנות הבטיחות ברעש. בין היתר, בקשר לחובת עריכת בדיקות סביבתיות תעסוקתיות (תקנה 3), בקשר לנקיטה באמצעי גהות סביבתיים ואישיים (תקנה 4) וכן הדרכת עובדים לגבי הנזק הבריאותי העלול להיגרם כתוצאה מקיומו של רעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט בהם (תקנה 5).

הנתבעת 1 לא העידה כל עד מטעמה, לא מנהל עבודה, לא עובד, לא אחראי, ולא כל עד אחר, העובד מטעמה במפעל, בדבר האמצעים, או הנהלים, בהם נקטה כדי למנוע נזקים כתוצאה מעצם החשיפה לרעש, אשר כמפורט לעיל, אין ספק כי היה קיים בנמל- בסביבה בה עבד התובע. כך שהנתבעת 1 לא טענה ולא הוכיחה כי סיפקה לתובע אטמי רעש לאוזניים או כל אמצעי אחר שיכול למנוע ו/או להפחית את רמת הרעש לה נחשף התובע, מה גם שהנתבעת 1 לא טענה ולא הוכיחה כי הדריכה את עובדיה וביניהם התובע לגבי הנזק הבריאותי העלול להיגרם לו כתוצאה מעצם החשיפה לרעש המזיק. אלא מאי? גרסתה של הנתבעת 1 התחילה, לכאורה, להשתמע מהשאלות שהציג ב"כ הנתבעות לתובע במהלך החקירה הנגדית, כך למשל ב"כ הנתבעות במסגרת שאלה שהפנה לתובע, במהלך חקירתו הנגדית, אמר לתובע: "אני אומר לך שהנמל כן המציא לביטוח הלאומי ואת בדיקות הרעש למל,ל" [כך במקור], והתובע לא אישר [עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 18-19], ובהמשך שאל ב"כ הנתבעות את התובע : "איפה התוצאות של הבדיקות רעש ששלחו לעורך הדין שלך?", והתובע העיד כי לא ראה את התוצאות [עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 26-27]. שוב בעמ' 20 לפרוטוקול שורה 3 חזר ב"כ הנתבעות על כך שיש תוצאות של "רעש", והתובע הסביר כי חוסר שיתוף הפעולה של הנמל אל מול הביטוח לאומי התבטא באי מסירת מידע נכון לעניין המקומות שבהם עבד התובע ולעניין הפעולות שהוא ביצע [עמ' 20, שורות 3-8], ושוב בעמ' 21 לפרוטוקול חזר ב"כ הנתבעות על השאלה איפה תוצאות החשיפה לרעש שהועברו לבא כוחו הקודם, והשיב התובע כי הוא לא ראה [עמ' 21 , שורות 17-19].

ניסיונו של ב"כ התובעות להראות כי הנתבעת 1 עמדה בהוראות התקנות, וכי היא ביצעה בדיקות של מדידה לרעש עלו ריקן, שכן היה על הנתבעת 1 להציג בפניי את המסמכים ואת התוצאות של הבדיקות הנטענות, ולא להסתפק בהפניית התובע אליהם, במהלך חקירתו הנגדית. בנוסף לאמור, התברר כי בידי הנתבעות ישנם ראיות ומסמכים שיכולים ללמד על הפעולות והעבודות שהתובע ביצע במהלך עבודתו אצל הנתבעת, שכן במהלך החקירה הנגדית הציג ב"כ הנתבעות מסמך לתובע המשקף את המועדים שבהם עבד התובע כמגבה לגוררים [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-9], אך הנתבעת 1 בחרה משיקוליה שלא להגיש מסמך כזה שהיה בו כדי לסתור או לאשש את גרסת התובע, ולכן יש לזקוף מחדל זה לחובתה של הנתבעת 1.

באותו הקשר, צודק התובע בתשובתו לב"כ הנתבעות עת נשאל מדוע לא העיד עובד אחר מהנמל לעניין החשיפה לרעש, והשיב כי הוא לא יכול להביא אותם להעיד לטובתו כנגד הנמל וכי עובדים אלה נזהרים מאוד מלמסור דברים כנגד הנמל [ראו עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 3-11], כך שבניגוד לתובע, לנתבעת 1 לא היה כל קושי להעיד עובדים מטעמה שעובדים במפעל באותה מתכונת  עבודה של התובע. והנה לנו עוד מחדל של הנתבעת 1 שיש לזקוף לחובתה.

23. על יסוד האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבעת 1 - בתור מעבידה, הפרה את חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית), המוטלת עליה כלפי התובע עת העסיקה את התובע בסביבת רעש מזיק מבלי לספק לו אמצעי הגנה לאוזניו, מבלי לפעול כדי להקטין את החשיפה לרעש, מבלי להפנותו לבדיקות רפואיות, מבלי להדריכו בדבר הסיכונים הבריאותיים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מעצם החשיפה לרעש, ואף מבלי לבצע בדיקות סביבתיות ומדידה של החשיפה לרעש, ובכך התרשלה הנתבעת 1 כלפי התובע.

24. מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט – ד"ר גולדשר, ניתן ללמוד על קיומו של קשר סיבתי מובהק בין רובו של הנזק שנגרם לאוזניו של התובע לבין עבודתו בנמל חיפה, ומשקבעתי כי הנתבעת 1 התרשלה באי ביצוע בדיקות סביבתיות ומדידת החשיפה לרעש ובאי שליחת התובע לבדיקות רפואיות, הרי שבכך מנעה הנתבעת 1 מהתובע ראיות פוטנציאליות חשובות להוכחת הקשר הסיבתי, ומשום כך ניתן להסתפק בקביעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אשר הצביע על קיומו של קשר סיבתי מובהק (ראו והשוו: תא (ת"א) 49502-09-12 שמואל חורי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים,07/08/2015)).

25. בין הצדדים אין מחלוקת על עצם קיומו של נזק, שכן גם המומחה הרפואי מטעם הנתבעות קבע אחוז נכות לתובע הזהה לזה שנקבע על ידי המומחה של התובע והמומחה מטעם ביהמ"ש, אם כי המחלוקת היא לעניין היקפו של הנזק וכן לגבי התיישנות עילת התביעה בגין אותו נזק או חלק ממנו, ומכאן שכל היסודות של עוולת הרשלנות מתקיימים, וכל שנותר זה לדון בשאלה היקפו של הנזק. אך בטרם הדיון בשאלת הנזק, יש להכריע במחלוקת שניטשה בין הצדדים לעניין טענת ההתיישנות אותה העלו הנתבעות.

התיישנות

26. באשר לטענת ההתיישנות, מצאתי לקבל את הטענה באופן חלקי, זאת ביחס לתביעת התובע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מבעיית הטנטון שבגינה נקבעו לו אחוזי נכות צמיתה בשיעור 10%, ואילו ביחס לתביעת התובע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהירידה בשמיעה, ואשר בגינה נקבעו לו אחוזי נכות צמיתה בשיעור 25% החלטתי לדחות את טענת ההתיישנות, ולהלן אבאר.

27. ניתן לראות בהלכה הפסוקה כי נושא ההתיישנות בנזיקין זכה להתייחסות ממצה. בעניין זה יפים בעיניי הדברים שנאמרו ב- ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010) :

"על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה , חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה [...]. ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות לא מתחיל בהיעדר נזק".

28. עולה אם כן, כי הוראות סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין אינה חלה על עוולות שיסוד הנזק הוא מרכיב חיוני בהן, כדוגמת עוולת הרשלנות שהיא מענייננו כאן. ברי, כי על עוולה מסוג זה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המדבר על עוולה שהנזק נמנה על יסודותיה, שאז מועד התגבשות העילה לצורך התיישנות הוא ביום אירוע הנזק ולא ביום שחדל הנזק, ולכן אני דוחה את טענות התובע בעניין תחולת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

29. במקרה נשוא ענייננו, התייחס המומחה מטעם בית המשפט - ד"ר גולדשר בחוות דעתו למועד התגבשות הנזק בזו הלשון: "יש להבין שזהו תהליך הדרגתי מאוד ולא ניתן לקביעה מדעית מדויקת. אומנם מקובל לקבוע שהפגימה העיקרית נגרמת ב 15 השנה הראשונות לחשיפה לרעש. לדעתי, באמת עיקר הנזק לאוזניו של התובע התגבש במחצית הראשונה של תקופת חשיפתו לרעש. אבל לאחר מכן, לפי בדיקת השמיעה במחצית השנייה של תקופת חשיפתו של התובע לרעש, (ראה בדיקות שמיעה מ 2004 ו 2008), התווספו גם כן נזקים משמעותיים לשמיעה. נזקים אלה, גם הם נובעים מחשיפה לרעש מזיק" (עמ' 5 לחוות הדעת, סעיף 4).

עולה אם כן, כי המומחה חילק את מועד התגבשות הנזק לשתי תקופות, ובחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעות הסביר ד"ר גולדשר כי על סמך דברי התובע, כי התקופה הראשונה מתחילה במועד שבו התחיל התובע להיחשוף לרעש (שנת 1974 - המועד שבו התחיל לעבוד בנמל), ובמשך  15 שנים, קרי מסתיימת בשנת 1989 (להלן: "התקופה הראשונה"), ואילו התקופה השנייה מתחילה לאחר מכן ומסתיימת בשנת 2009 (המועד שבו התובע עבר למחלקה אחרת בה שלא נחשף יותר לרעש וסופקו לו אטמי אוזניים) (להלן: "התקופה השנייה") [ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-30].

יחד עם זאת, המומחה לא הבחין בחוות דעתו בין מועד התגבשותו של הנזק בגין טנטון לבין הנזק בגין ליקוי השמיעה, ולא זו אף זו  בתחילת חקירתו הנגדית לב"כ הנתבעות צויין על ידו כי טנטון וליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש נגרמים במשך כל תקופת החשיפה לרעש, אם כי עיקר הנזקים הם ב- 15 שנים הראשונות לחשיפה לרעש[ ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 11-13], ובהמשך הסביר ד"ר גולדשר כי החל משנת 1998 ניתן לומר כי היתה עדות לליקוי שמיעה קל יחסית, וכנראה גם היה טנטון או תחילתו של טנטון [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-17]. ואילו בהמשך נשאל ד"ר גולדשר באם התובע היה מתלונן כבר בשנת 1998 על טנטון מה אחוז הנכות שהוא היה מעניק בנסיבות אלה, והוא השיב בהאי לישנא: "אם החולה בשנת 98 היה מתלונן גם על טנטון על פי בדיקת השמיעה הזאת ניתן היה לתת לו 10% בגין טנטון[...]" [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 25-27].

אם כן, די בכך שהנתבעת תראה כי התובע התלונן על טנטון כבר בשנת 1998 כדי ללמד כי הנזק שממנו סובל התובע היום בגין טנטון כולו התגבש בשנת 1998, ומעוד ההתיישנות (לפי שתי מערכות הדינים: חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958; וסעיף 89(2) לפקודת בנזיקין) חל תוך 7 שנים מיום גילוי הנזק, ולא יאוחר מ- 10 שנים מיום אירוע הנזק, או בעצם חל במועד התגבשות הנזק ככל ומדובר בנזק מתמשך (ראו פירוט בהמשך). בנדון הנתבעת הצליחה לספק תשתית ראייתית ממנה עולה כי התובע כבר התלונן על טנטון ורעש באוזניו כבר בשנת 1998, בכך שהיא הציגה את תביעת התובע לדמי פגיעה אשר הוגשה למל"ל בשנת 1998 ובה טען התובע כי הוא סובל מרעש באוזניו – קרי טנטון [ראו מוצג ג' שהוגש כחלק מראיות הנתבעות), ומכאן שהתובע גילה את הנזק שנגרם לו, המתבטא בטנטון, כבר בשנת 1998.

מאחר והמומחה מטעם בית המשפט אישר כי הנזק בגין טנטון כבר התגבש בשנת 1998 [ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 31-32; ועמ' 16, שורה 1], ובאותה שנה התובע כבר היה מודע לבעיה הרפואית ממנה סובל, הרי שהתובע היה אמור לתבוע את נזקו בגין טנטון תוך 7 שנים - קרי לכל המאוחר עד לשנת 2005, ואילו התביעה דנא הוגשה רק בשנת 2013, ומכאן שתביעתו של התובע בגין הנזק שנגרם לו בגין טנטון ואשר הוערך ע"י המומחה –ד"ר גולדשר ב- 10% נכות צמיתה, התיישנה כבר.

30. באשר לנזקו של התובע בגין ליקוי שמיעה, ואשר הוערך ע"י ד"ר גולדשר ב- 25% נכות צמיתה, ובשונה מהנזק בגין טנטון, המומחה מטעם ביהמ"ש לא הצליח להצביע על אחוז נכות ספציפי שהתגבש בנקודת זמן מסויימת ואשר בגינה חלה התיישנות, שכן המומחה- ד"ר גולדשר הסביר כי הנזק הזה בגין ליקוי שמיעה התגבש בעיקר בתקופה הראשונה, אם כי גרימץ הנזק נמשכה גם בתקופה השנייה [ראו עמ' 5 לחוות הדעת, וכן חקירת המומחה עמ' 13-15].

31. לעניין התיישנות אירוע עוולתי מתמשך, ראו את הדברים הממצים שנאמרו ב- ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 553 (22.06.08) (להלן: עניין "אלנקווה"):

"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי [...]. הכלל בדבר מנין ההתיישנות ממועד היווצרותה של כל עילת תביעה נפרדת נקשר בהלכה הפסוקה בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ועוגן במסגרתו [...]". (שם פסקה 31)

"במצב דברים שבו האירוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות [...]". (שם פסקה 32)

"עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו [...]" (פסקה 34) [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

32. בעניינו, ועל סמך הדברים שאמר ד"ר גולדשר, הן בחוות דעתו והן בעדותו לפניי, ניתן להתרשם כי נזקו של התובע בגין ליקוי השמיעה התגבש אט אט משך כל התקופה בה התובע נחשף לרעש, והגם שהמומחה הסביר כי רובו של הנזק הזה התגבש בתקופה הראשונה, אם כי נגרם לתובע נזק משמעותי גם בתקופה השנייה, ומכאן ניתן ללמוד כי נזקו של התובע בגין ליקוי שמיעה הינו תולדה של אירוע עוולתי מתמשך, כאשר חלק מעילת התביעה בגין ליקוי שמיעה מצוי בתוך תקופת ההתיישנות, וחלקה האחר מצוי מחוץ לתקופת ההתיישנות.

33. באותו הקשר נקבע בהלכה הפסוקה כי הוכחת האפשרות להפרדה בין נזקים שהתיישנו לבין שאינם כאלו, מוטלת מלכתחילה על הנתבע הטוען להתיישנות (ראו עניין אלנקווה, שם פסקה 34). בנטל זה, סבורני כי הנתבעת 1 לא עמדה. שכן ניסיונו של ב"כ הנתבעות להביא את המומחה מטעם ביהמ"ש – ד"ר גולדשר, לקביעה חד משמעית לעניין אחוז הנכות ממנו סובל התובע בנקודת הזמן שטרם חלה עליה תקופת ההתיישנות, העלה חרס. שכן, במהלך החקירה הנגדית נתבקש המומחה לאשר את הערכת ב"כ הנתבעות ש- 70%-80% מהנזקים התגבשו בתקופה הראשונה, ותשובתו של המומחה הייתה חד משמעית ולפיה, באופן מדויק לא ניתן לקבוע, אם כי ההערכה הזו הינה סבירה בעיניו [ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 8-12]. ואילו בתשובה לשאלות ב"כ התובע, הבהיר המומחה – ד"ר גולדשר בחקירתו הנגדית כי תהליך הירידה בשמיעה לא הופסק ב- 15 השנים הראשונות וכי זה הוא תהליך איטי שהמשיך גם בתקופה השנייה, ולכן אין אפשרות לקבוע במדויק את האחוזים שהתגבשו בתקופה הראשונה ולהפרידם מהתקופה השנייה [ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 19-30].

34. הנה כי כן, לא עלה בידי הנתבעת להפריד בין הנזק שנגרם לתובע בגין ליקוי שמיעה בתקופה אשר התיישנה (קרי לפני 4/2006 לאור מועד הגשת התביעה), לבין הנזק הזה שטרם התיישן, ולכן אני קובעת כי תביעתו של התובע בגין ליקוי שמיעה טרם התיישנה, ונכותו הרפואית של התובע בגין ליקוי שהוערכה ע"י כל המומחים - לרבות המומחה מטעם ביהמ"ש ב- 25%, היא ברת תביעה וזה הוא אחוז נכותו הרפואית של התובע לעניין חישוב הנזק והערכת היקפו, כפי שיובא להלן.    

הנזק

35. בסיכומי טענותיו, התובע הפנה לחישובים אשר ערך בתחשיב הנזק אשר הוגש מטעמו ואשר צורף לתצהירי העדות הראשית מטעמו, כאשר בסעיף 20 לתצהיר התובע העמיד את סכום הנזק בגין כלל הרכיבים ע"ס 581,041 ₪. מנגד, הנתבעות בסיכומיהן היו נכונות לפצות את התובע בגין ראש הנזק של כאב וסבל בסך של 10,000 ₪, וטענו כי יתר הדרישות של התובע בגין הרכיבים האחרים לא הוכחו ודינן דחייה.

36. תחילה יש להעיר כי התנהלות התובע ו/או בא כוחו עת הפנו בסיכומיהם לתחשיב הנזק שהוגש לתיק בשנת 2015 מבלי לפרט את רכיבי הנזק וגובה הפיצוי הדרוש נכון למועד הסיכומים, הינה התנהלות קלוקלת, ואודה כי בגינה שקלתי אם יש מקום לחייב את התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה. עם זאת, מאחר והתביעה התקבלה בחלקה, ומאחר והנתבעות לא העלו כל טענה בהקשר לכך, ומאחר ודרישות התובע בגין רוב רכיבי הנזק נדחו (כמפורט בהמשך), ולפנים משורת הדין, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין התנהלותו המתוארת הנ"ל.

37. להלן הרכיבים שבגינם מצאתי מקום לפצות את התובע:

נזק מיוחד: עזרת צד ג' והוצאות רפואיות לעבר

38. באשר לנזק המיוחד שדרש התובע בגין עזרת הזולת לעבר והוצאות רפואיות ונסיעות, והגם שמדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו בגין עזרת הזולת, לא כל שכן לא הציג ראיות המלמדות על הוצאות שהוא הוציא בעבר לצורך הטיפול בפגיעתו. יחד עם זאת, עולה מן התיעוד הרפואי שהוצג בעניינו של התובע כי התובע נסע מספר פעמים לבדיקות אצל מומחים רפואיים לצורך מעקב וטיפול בבעיות שהתגלו באוזניו, לרבות מומחים שמסרו חוות דעת בתיק בכדי להעריך את אחוז נכותו,  בדיקות שמטבע הדברים כרוכות בהוצאות בגין נסיעות, ואין לשלול את האפשרות כי התובע נעזר בבני משפחתו ו/או באחרים לשם ליווי לבדיקות אלו, ולכן אני מוכנה להעריך את נזקו המיוחד של התובע באב נזק זה בסכום גלובלי ועל דרך האומדנה  של 3,000 ₪.

כאב וסבל

39. הואיל ומדובר בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין, הרי שאין הפיצוי בגין כאב וסבל מוגבל בסכום הקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, לעניין תאונות דרכים, ולפי ההלכה הפסוקה, יש להעריך את הסכום בגין רכיב זה לפי אופי הפגיעה, הנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, אופי האירוע וכיוצ"ב.

בעניינו, מדובר בתובע יליד 1950, היום בגיל 67, לא אושפז ולא עבר טיפולים חודרניים, זאת מהטעם שאין אפשרות לסייע לו באמצעים אלה, כך שהמומחה ד"ר גולדשר קבע כי אין לצפות לשיפור או החמרה במצב אוזניו של התובע והוא לא צפוי להזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, ולכן התובע נידון לחיות עם מצבו הנוכחי, עם נכות צמיתה בשיעור 25% בגין ליקוי שמיעה למשך כל שנות חייו.

בתחשיב הנזק מטעמו, העמיד התובע את דרישתו בגין רכיב זה ע"ס 56,022 ₪, על בסיס אחוז נכות של 35% כשמועד הנזק מתחיל בחודש 4/2006 (7 שנים בטרם הגשת התביעה), ובהתאם לסכום שהיה נפסק לפי התקנות הנ"ל בעניין תאונות דרכים!

בנסיבות המקרה, לא בלי היסוס,  ולאור מצבו של התובע כמתואר לעיל, החלטתי לסטות מדרישתו שהוגבלה לסכום שהיה נפסק לפי התקנות לעניין תאונות דרכים הואיל ובענייננו מדובר בתביעה נזיקית מכוח פקודת הנזיקין, ומצאתי להעמיד את הפיצוי על 70,000 ₪.

הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים

40. במסגרת תחשיבו, התובע כלל לא תבע הפסדי שכר לעבר, ולא הוכיח כי לנכותו הרפואית הייתה השלכה כלשהי על הכנסתו, אם כי ביקש פיצוי בגין ההפסד הנטען לאחר "הפרשתו" המוקדמת מהעבודה בסוף שנת 2013, כך לטעמו, עוד בהיותו בגיל 63, נזק שהוערך ע"י התובע בסך של 104,745 ₪ והמתבטא, לשיטתו של התובע, בהפסד בגין העדר הפרשות לקרן השתלמות, והפסד בגין החזר הוצאות רכב. למשמע טיעוני התובע, אנו למדים כי אין תיק זה ראוי לחישוב אקטוארי, ובכלל אין חשיבות לקביעה של דרגת הנכות התפקודית מקום שהתובע סיים את תקופת העסקתו כבר ואין לו טענה של הפסדי שכר לעתיד, מה גם שהתובע לא העמיד תשתית ראייתית שיכולה ללמד כי הוא התכוון ו/או היה באפשרותו לעבוד מעבר לגיל הפרישה, ולצד זה יש לזכור כי המגמה בפסיקה נוטה שלא לייחס השלכה תפקודית לירידה בשמיעה.

41. באשר לטענת התובע כי הוא "הופרש" מעבודתו, במשמעות כאילו הנתבעת 1 גרמה לו לפרוש מהעבודה, הרי שלא הוכח כי ליקוי השמיעה הינו הסיבה היחידה שגרמה לתובע לפרוש מעבודתו, מה גם שבמהלך חקירתו הנגדית, התובע אישר כי חתם על מסמך "פרישה מוקדמת מרצון" [מוצג נ/1], מה גם שבהתאם לראיות שהוגשו במסגרת תיק המוצגים של הנתבעות [נספח ח'], עולה כי התובע סובל מבעיות רפואיות אחרות לאחר שעבר תאונת עבודה בשנת 2012 שבמסגרתה נפגע בגבו ובגין פגיעתו זו נקבעה לו דרגת נכות אורתופדית בשיעור 15% [ראו גם עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-3]. ואם לא די בכך הרי שבמהלך חקירתו הנגדית התובע נשאל באם בעיות הגב הם אלה שגרמו לו לפרוש מהעבודה, והוא אישר כי בעיות הגב השפיעו על זה, ועל כך שהנהלת הנתבעת 1 לחצו עליו לפרוש בין היתר בגין הסיבה הזו, וגם בגין ליקוי השמיעה [ראו עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 11-19]. ואילו בהמשך חקירתו, התובע הסביר כי הוא לא הזכיר את נושא בעיות הגב כחלק מהסיבות שהביאו לפרישתו מאחר ולא ראה בזה חשיבות [ראו עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 27-29].

מצאתי כי גרסתו של התובע בקשר לכך שהמעסיקתו גרמה לו לפרוש מעבודתו אצלה מגמתית,  זאת בין היתר לאור קיומו של מסמך המלמד על כך שהנתבע פרש פרישה מוקדמת מרצון.

42. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע עבד כל חייו בנמל חיפה, והוא נעדר כל השכלה, ולאור מהותה של הנכות כפי העולה מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ואשר אין צפי כי מצבו ישתפר בעתיד, הרי שלמרות שלא הוצגו לפניי ראיות המלמדות על הפסדי שכר, אין ספק כי גם לנכות הרפואית בתחום השמיעה תהיה השפעה מסוימת על יכולתו של התובע להשתלב בשוק העבודה ולהשתכר, ולכן מדובר במקרה המתאים להערכה גלובלית של הפסדי שכר בתקופה שלאחר פרישתו מהעבודה (לאחר 31/12/2013), זאת בהתחשב בקביעה של ערכאת הערעור אשר הגיעה למסקנה כי במקרה דומה של פגיעה בשמיעה עם דרגת נכות של 2.5% ראוי לשקול אם יש מקום לזכות את הנפגע בפיצוי גלובלי בגין הרכיב של הפסדי שכר לעבר ועתיד גם שלא שוכנעה ערכאת הערעור כי לנכות הרפואית קיימת השלכה תפקודית (ראו והשוו: ע"א (חי') 34010-04-14‏ ‏ אהרון מכלוף נ' אור חי שירותי רכב בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.05.2015)).

43. לפיכך, אני מעריכה את הפסדי השתכרותו של התובע בגין התקופה שלאחר פרישתו מעבודה ועד לגיל הפרישה בפועל, לרבות הפסדי הפנסיה, בסכום גלובלי של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעתיד

44. התובע מבקש להסתמך על האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש – ד"ר גולדשר, וטוען כי הוא יצטרך להחליף מכשירי שמיעה אחת לכמה שנים, ובתחשיב הנזק מטעמו העריך התובע, על סמך הצעות מחיר שקיבל בגין רכישת מכשירי שמיעה, כי ממוצע עלות המכשיר עומד ע"ס 11,000 ₪, וכי הוא יצטרך להחליף מכשיר שכזה אחת ל- 3 שנים עד סיום תוחלת חייו, ולפי חישובו הוא יצטרך להחליף 5 מכשירים, והעריך את נזקו בגין הוצאות רפואיות לעתיד הכולל מכשירי שמיעה ותרופות בסך של 58,000 ₪.

45. מחוות דעתו של המומחה- ד"ר גולדשר, עולה כי התובע אינו צפוי להזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד הקשורים לחשיפתו לרעש, למעט רכישה של מכשירי שמיעה (עמ' 5 לחוות הדעת, סעיף ג'). יחד עם זאת, המומחה לא פירט ולא נשאל על תדירות החלפת מכשירי השמיעה, והתובע לא צירף חוות דעת אחרת מטעמו שיכולה ללמד על הצורך בהחלפת מכשיר השמיעה מדי 3 שנים, כפי טענתו, מה גם שהתובע לא צירף קבלה או מסמך אחר היכול ללמד על כך שהוא רכש בעבר מכשיר שמיעה כלשהו, והוא הסתפק בצירוף הצעות מחיר שקיבל מכמה מכונים וקליניקות לצורך ההערכה של ממוצע עלות מכשיר שמיעה.

46. בהקשר הזה, סבורני כי התובע לא סיפק תשתית ראייתית שיכולה ללמד על התדירות שיש להחליף בה את מכשיר השמיעה, ולמרות שהתביעה הוגשה בשנת 2013 התובע לא צירף ולו קבלה אחת שיכולה ללמד על כך שהוא רכש מכשיר שמיעה והוציא בגינו סכום כלשהו. יחד עם זאת, לאור קביעת המומחה ומשאין ספק כי התובע יצטרך לרכוש מכשיר שמיעה לפחות פעם אחת, החלטתי לפצות את התובע בגין רכיב זה כפי עלות רכישתו של מכשיר שמיעה אחד בלבד, כאשר ממסמכי הצעות המחיר שצירף התובע כחלק מתצהירו [נספח ה'], ובהתאם לטענות התובע, הרי שממוצע המחיר של מכשיר השמיעה עומד ע"ס 11,000 ₪, ואני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות לעתיד כגובה הסכום הזה- קרי סך של 11,000 ₪.

47. עולה אם כן, כי הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בגין ליקוי שמיעה הינו כדלקמן:

• עזרת צד ג' והוצאות לעבר 3,000 ₪
• כאב וסבל 70,000 ₪
• הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים 20,000 ₪
• הוצאות רפואיות לעתיד 11,000 ₪

------------------------------------------------------------

סה"כ :                                                             104,000 ₪

48. מאחר והתובע לא קיבל תגמולי מל"ל, הרי שלא נטען ולא הוכח כי יש לנכות סכום כלשהו מסכום הפיצוי שנפסק לתובע.

סוף דבר

49. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע באמצעות הנתבעת 2 פיצוי בסך 104,000 ₪.

50. אני גם מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ועליו מע"מ כדין, בנוסף להוצאות משפט בסך של 7,000 ₪.

51. הסכומים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  י' אב תשע"ז, 02 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.