אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מ.י. ו.מח.לתכנון ובניה מרכז רמלה נ' כחלון ואח'

מ.י. ו.מח.לתכנון ובניה מרכז רמלה נ' כחלון ואח'

תאריך פרסום : 04/02/2010 | גרסת הדפסה
חע"מ
בית משפט השלום פתח תקווה
508-06
30/11/2009
בפני השופט:
אהרן ד. גולדס

- נגד -
התובע:
ובניה מרכז
הנתבע:
1. שחר כחלון
2. אבי תם
3. גן הזית

גזר-דין

1. הנאשמים הורשעו ביום 25/10/09 בעבירה של ביצוע עבודות במקרקעין בסטייה מהיתר. העבירה לפי סעיפים 145 (א) (2) יחד עם סעיפים 204 (ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה. וכן בעבירה של ביצוע של שימוש במקרקעין הטעון היתר בסטייה מהיתר עבירה לפי סעיפים 145 (א) (3) יחד עם סעיפים 204 (ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה וכן בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לפי חוק התכנון והבניה.

2. הכרעת הדין כאמור סקרה את השתלשלות העובדות אשר הביאה להרשעה כאשר בתמצית הדברים יאמר כי ביום 20/7/99 או בסמוך לכך בנו הנאשמים בשטח שבבעלותם ו/או בחזקתם במזכרת בתיה בסטיה מהיתר בנייה. היתר הבניה האמור ניתן למבנה חקלאי, והנאשמים בנו במקום גן אירועים. כמו כן ביום 29/7/99 הוצא כנגד הנאשמים צו זמני למניעת פעולות האוסר עליהם להשתמש במבנה החקלאי כגן אירועים, צו אשר הופר על ידי הנאשמים. בנוסף ביום 24/8/99 הוצא כנגד הנאשמים צו הפסקה שיפוטי שאף אותו הם מפרים. ביום 13/6/01 הרשיע בית משפט השלום ברחובות את המבקשים בעבירות שיוחסו להם ובמסגרת גזר הדין ניתן צו איסור שימוש במקרקעין לשימוש החורג ונתבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 1/10/01. לנאשמים ניתנו 4 אורכות ובסופו של יום דחה בית משפט השלום ברחובות את הבקשה להארכת מועד והצו נכנס לתוקפו ביום 30/12/02.

3. כפי שנקבע בהכרעת הדין בתיק זה המשיכו המבקשים בפעולות בנייה במרץ עד להשלמתן הסופית תוך שהדבר מאפשר להם את השימוש במקרקעין כגן אירועים בניגוד להיתר הבניה. כאן המקום לציין כי במסגרת הטיעונים לעונש שב הסניגור וטען תוך שהוא מסתמך על החלטה של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון מיום 10/4/08 כי אין מדובר בעבודות שנבנו ללא היתר אלא רק בשימוש שלא כדין ובניגוד לצווי בית המשפט. בכל הכבוד אין לי אלא לדחות טענה זאת על הסף שכן דבריו של השופט דנציגר נאמרו במסגרת ע"פ 2763/08 אשר דחה את ערעור הנאשמים על פס"ד של בית משפט השלום ברחובות בתיק 3770/99. כל אמירותו של כבוד השופט דנציגר מתייחסות להליך שהיה בפניו באותה העת. דא עקא, התיק שבפנינו ייחס לנאשמים עבירות של הבניה הנוספת הלא חוקית ועל השימוש הלא חוקי בניגוד לצוי בית משפט ובגין כך אף הורשעו הנאשמים, ולפיכך כל טענת הסניגור לענין זה אינה אלא נסיון להמעיט בחומרת מעשיהם של הנאשמים. איני יכול להתעלם מההליכים המרובים שניהלו הנאשמים כנגד פסה"ד שניתן בשעתו בביהמ"ש השלום ברחובות. על התנהלות זו כבר נאמר בבג"צ 8411/06 ש.י.צ אירועים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה [פורסם בנבו] נאמר:

"העותרים לא הניחו אבן שלא הפכוה, והמשפט מזמן יצירתיות מאין כמוה להרבות הליכים... לא נוכל לקבל את הטענה כי המדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה... בית משפט זה לא יתן איפוא ידו לסדר שאין לו אח ורע בכל אומה ולשון שוחרי חוק, של 'נעשה ונשמע' להבדיל ממשמעם המקורי של הדברים; נעשה - נקים גן אירועים, ואחר כך נשמע מה יש לרשויות לומר...".

 4. ב"כ המאשימה טענה כי בהתאם לפסיקה יש להשית על הנאשמים עונש של מאסר בפועל בכל זאת נוכח חומרת העבירות יש להטיל עליהם קנסות כספיים כבדים העולים כדי 3.3 מיליון ₪ לכל אחד מהם וזאת נוכח חלוף הזמן בהם אולם האירועים פועל בניגוד לצו בית משפט. מאידך הסניגור ביקש שלא להרשיע את הנאשמים ולהסתפק בהחתמתם על התייחייבות ולכל היותר לגזור עליהם עונש של של"ץ. טענת הסניגור כי למחרת קבלת הכרעת הדין ע"י הנאשמים נסגר העסק ואולם במשך כל השנים לאחר מתן גזר הדין והאורכות הענין היה תלוי ועומד בבית משפט המחוזי ומספר פעמים בבית משפט העליון שכן התעוררו שאלות משפטיות אשר גרמו לנאשמים להבין כי כל עוד קיים ספק בענינם אין מקום לסגור את העסק. עוד טען הסניגור כי הנאשמים החזיקו בכל האישורים הנדרשים החל מאישור כבאות, המשכו בטופס 4 ואף רישיון עסק זמני בתקופה מסויימת. נוכח כל זאת עתר הסניגור לענישה קלה ביותר.

5. אציין כי ענינם של הנאשמים אכן נדון בכל הערכאות ולא זו בלבד אלא שבמהלך השנים 2007-2009 העסיק את בית המשפט העליון שלוש פעמים עד שבדיון האחרון שהתקים ביום 10/6/09 כתב כבוד השופט ג'ובראן את הדברים הבאים: "לסיום אציין, כי הבקשה שבפני הינה חוליה נוספת בשרשרת הליכי הסרק שפתחו בהם המבקשים. אין מנוס מן המסקנה כי כל מטרתם של המבקשים בהליך זה, כמו גם בהליכים אחרים היא לעכב קיומו של הצו ככל שניתן, עד אשר, לתקוותם, יוכשר השימוש הנוכחי במבנה. למטרה זו, עושים המבקשים שימוש לרעה בהליכי משפט ומשחיתים לריק זמן שיפוטי יקר...".

דברים אלה נכונים הם גם לגבי התנהלות הנאשמים בתיק זה. הנאשמים, לטעמי ניהלו הליך סרק מיותר תוך העלאת טענות אשר כבר נדונו בבית המשפט העליון ובבית המשפט המחוזי והעיקר כדי לנסות ולעכב את קיומו של הצו ולהמשיך את פעילותו של גן האירועים. יתר על כן, גם טענותיו של הסנגור לעניין קיום היתרים, רשיון עסק וטופס 4 נבחנו במסגרת הכרעת הדין ודי אם אומר כי מדובר בטענות שעניינן הטעייתו של ביהמ"ש או נסיון להסיח את ביהמ"ש מהעובדות שנקבעו בהכרעת הדין.

6. אין זה סוד כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן החמורות ביותר בתחום התכנון והבניה. בתי המשפט מצווים להילחם בהפרות צווים ובהשתלטות על שטחים חקלאים מלחמת חורמה על מנת למנוע הפעלת גני אירועים ועסקים בשטחים חקלאים. לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 2809/05 האומר: "אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן – שטחים גדולים ביותר של בנייה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום בית המשפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם היום בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתוארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פד"י לו (1) בעמ' 724-725 בדבר ... "התוצאות הקשות הנובעות מריבוין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה, לאור התנאים השוררים אצלינו צדק בית משפט השלום בקובעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי ע"י הטלת עונש מאסר בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 9178/85 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' אבו נימר פד"י מ"א (4) בעמ' 31 (השופט כתוארו אז-אלון): "לצערינו הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב להזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער אף שחלפו עשרות שנים הדברים לא השתפרו ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשטה והלכה. .. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע שכיסה את הארץ, לעיתים עד כדי קלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם הרי זה מבורך". עוד נאמר בפסק הדין ע"י כבוד השופט רובינשטיין "אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקן, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם שמדובר בהפרה שנמשכה שנים רבות".

7. בהתייחס למדיניות הראויה של ענישה מן הראוי אף להביא את דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"פ 6720/06 שעניינו גן אירועים בשם "אירועים בפרדס" הפועל בסמוך למושב אלישיב בעמק חפר, שם נאמר: "אכן התופעה של עבריינות בנייה היא תופעה קשה וחמורה, המחייבת התייחסות מחמירה מצד כל גורמי השלטון המופקדים על הנושא... מרכיב ההרתעה בסוג עבריינות זו הוא מרכיב קריטי, ולאור ריבוי העבירות והרווחים הכלכליים הכרוכים בביצוען. אישור של תיקון או של שינוי לתוכנית, בדיעבד לשם הכשרת עבירות בניה בוטות, משדר מסר שלילי לציבור ופוגע ביסוד ההרתעה שבאכיפה... יש להתנגד ככלל לדחיות של דיונים בבית המשפט המיועדות לאפשר לנאשמים לקדם תוכניות להכשרת העבירות בטרם הרשעתם... אך במסגרת דיון כזה מוטלת חובה על הוועדה... ליתן את המשקל הראוי, בין היתר, לאינטרס הציבורי המובהק שבאי עידוד עבריינות כאמור. במסגרת זו יש כמובן לתת את הדעת, בין היתר לחומרת העבירה, להיקפה, ולהתנהלות העבריין ביחס לעבירה בה מדובר."

ולעניין "הסחבת" בפניה לבתי המשפט השונים במטרה לדחות את הקץ נאמר: "אין מקום לרפות עוד את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים ומתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בית משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק ואף כאן אין צורך להוסיף."

סבורני כי מן הראוי אף להביא את דבריו של כב' השופט ג'ובראן רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מ"י: "על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבניה, שנהפכו לחזון נפרץ בימינו."

דברים צלולים וברורים מפי כב' השופט שמגר לומר בע"פ 578/78 בע' 725: "לגבי העבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי ע"י הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסרחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה".

8. לא נעלמה מעיני בקשת הסניגור אשר הוגשה בכתב עוד טרם קיום ישיבת הטיעונים לעונש ואף בתחילת הישיבה בה ביקש כי בית המשפט יבטל את ההרשעה כנגד הנאשמים. בכל הכבוד, הלכה היא, כי הרשעה הינה הכלל הרחב, ואי הרשעה הוא החריג.לענין זה, הלכה פסוקה, שהימנעות מהרשעה אפשרית רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראה את קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ2669/00 מ"י נ' פלוני).

ברגיל, הטלת אחריות פלילית כוללת בחובה את התוצאות המכבידות, מחויבות המציאות, של המרשם הפלילי. זוהי אחת מהתכליות של דיני העונשין, והמרשם הפלילי נועד להפחית את הדחף להתעלם מאיסורים פליליים ולעודד את הציות לנורמות המחייבות. על כן, נקבע בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, כי אינטרס ההוקעה של המעשה הפלילי מחייב הרשעה וכי "המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם".

כך אף נאמר בע"פ 2513/96, 3467/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש ואח', פ"ד נ(3) 682 ש"הרשעה בדין היא מעשה מהותי שיש לו השלכות ברורות על הגדרתו של מי שעבר עבירה פלילית כבעל הרשעה קודמת. הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מן הנאשם את התיוג של עבריין עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים". נדירות הפעלת המדיניות המקלה אינה יכולה לגרוע מחשיבותה. הנדירות מתייחסת לכמות ולא לאיכות. ההוראות מבטאות את המשקל הגבוה שיש לייחס לעקרון המידתיות ולדומיננטיות של מבחן זה בכל תחומי המשפט.

הפעלת מדיניות של ביטול הרשעות מובילה למצב בו הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין נותרים בעינם, אך התוצאה הרגילה שלהם מתאיינת.  יש לשים לב שלא נשללת עצם האחריות הפלילית. הממצא בדבר קיום אחריות הפלילית נותר על כנו, אך התוצאה - "ההרשעה" מנוטרלת.

9. השאלה הנשאלת מתי יהיה מקום להפעיל את היוצא מן הכלל? בעיקרו של דבר נועדו הוראות אלה למקרים יוצאי דופן בהם אין יחס סביר בין הנזק הנגרם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (רע"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל). ברם, אין לפרש זאת בצורה מצומצמת יתר על המידה, וגם הרשעות בעבירות חמורות יחסית יכולות להתבטל במקרה המתאים. כך למשל, בע"פ (ב"ש) 7119/97 מדינת ישראל נ' דוד בוסקילה בוטלה הרשעתו של ראש עירית שדרות ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה מעבירה של מרמה והפרת אמונים, ועבירה נוספת לפי חוק התכנון והבניה; בת"פ (ת"א) 217/97 מדינת ישראל נ' אברהם בן מרדכי, תק-מח 2002(3) 169 בוטלה הרשעת הנאשם בעבירה של מרמה והפרת אמונים. בעיקרו של דבר ניתן לשקול, לצורך ההכרעה בשאלת ביטול ההרשעה, את עברו של הנאשם, את חומרת העבירה, את נסיבות ביצועה, את מידת הפגיעה שהסבה העבירה לאחרים, את הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות, את דפוס התנהגותו של הנאשם - "דפוס של התנהגות כרונית... או התנהגות מקרית" - ואת יחסו של הנאשם לעבירה, כמו גם השלכתה על דימויו העצמי (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337). לצורך זה יש לזכור כי הרשעה מהווה כמעט תמיד נטל מבחינתו של הנאשם, וברגיל ניתן להשקיף עליה כעל "נכס" מבחינת הכלל.

אכן הנטל על הנאשם הנובע מההרשעה נחשב לתוצאה רצויה,  שכן הוא משרת את יסוד ההרתעה הכללית. ואולם, כאשר ברור כי נטל זה עולה על הדרוש או אינו עונה על הצורך בהרתעת הכלל, הוא הופך למרשם שלא ניתן להמליץ עליו (ע"פ (ת"א) 70848/00 עדי לבנת נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 242). שאלת השיקום והתקנה יכולות להכריע את הכף גם אל מול האינטרס של הרתעת הרבים, אם אינטרס זה נותר בבידודו. יתר על כן, הרתעת הרבים אינה מחייבת בהכרח תוצאה של הרשעה. ההרתעה היא רק חלק אחד במשוואה של הפחתת הדחף להתעלם מאיסורים ועידוד הציות לנורמות. לקח ניתן לשאוב לא רק מכשלון אלא גם מתרומה נמשכת לחברה. לכן, גם לאיזון ולהתחשבות בהישגים, יש ערך מבחינת החברה בכללותה. גם הם מקדמים את המטרה של ציות לנורמות. יש להם ערך בעת שבוחנים את משקל ההליך הפלילי על הציבור. אכן, "בחשבון ההחלטה שלא להרשיע את הנאשם מובאות נסיבות העניין אך גם אופיו של הנאשם ושאר נסיבותיו האישיות- כל אלה הם שיקולים שאין להם דבר עם הכרעת הדין, ויש להם זיקה לדרכי שיקומו של הנאשם" (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(3) 418, 479).

10. במקרה דנן, היחס בין הרשעה לבין חומרת העבירות הינו סביר, ולא מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, מדובר בנאשמים אשר במשך שנים רבות זלזלו בצו בית משפט, ניסו את מזלם בערכאות השונות לרבות בבקשה למשפט חוזר ונדחו. לנאשמים דנן הרשעה קודמת בעבירות על חוק התכנון והבניה. אין מדובר בהתנהגות חד פעמית אלא בהתנהגות כרונית של זלזול יום יומי בצווי בימ"ש והתרסה כנגד שלטון החוק. ולפיכך אין לומר, כי הרשעה דכאן אינה פרופורציונאלית לחומרת מעשי העבירות ואני דוחה את בקשת הסניגור לעניין זה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ