מתתיהו נ' זיליק ואח'

פסק דין

תביעה כספית לפיצוי על נזקי רכוש שנגרמו למכוניתו של התובע בתאונת דרכים בינה לבין מכוניתו של הנתבע 1 (להלן "הנתבע"), שבוטחה ביטוח הכולל כיסוי לחבות כלפי צד שלישי אצל הנתבעת 2.

השאלה הראשונה הצריכה הכרעה היא שאלת החבות, כאשר כל אחד משני הנהגים מייחס אותה למשנהו. שמעתי את שני הנהגים. התובע טוען כי בעוד הוא נוסע בנתיב השמאלי ביותר המיועד לפניה שמאלה, התפרץ הנתבע לנתיב זה מהנתיב שמימין לו (כאשר ניתן לפנות שמאלה מכל אחד משני נתיבים אלה) וכך גרם לתאונה. ככל שהבנתי את גרסת התובע, הנתיב שמימין לנתיבו היה עמוס יותר מהנתיב שלו והנתבע החל לעבור לנתיב השמאלי ביותר בתקווה להצליח לעבור את הצומת לפני שהאור ברמזור מתחלף. התובע אף הוסיף שגם לפני התאונה ניסה הנתבע להתפרץ לנתיב השמאלי אולם לא הצליח בכך, ולכן ניסה שוב.

הנתבע טען תחילה כי כלל לא ניסה לעבור נתיב בעת התאונה, אלא נפגע בפינה האחורית השמאלית לאחר שכבר השתלב בנתיב השמאלי. בעדותו הודה, לא מייד, כי "גלש" לנתיב השמאלי, אולם טען כי עשה זאת לאחר שראה שהנתיב פנוי ושהתובע מצוי במרחק גדול מאחוריו.

לאחר שמיעת הנהגים ועיון בתמונות המראות בבירור את מיקום הפגיעה בכל אחד מכלי הרכב המעורבים, באתי למסקנה כי גרסת הנתבע אינה נכונה. במישור המהימנות האישית התרשמותי מהנתבע פחות טובה מהתרשמותי מהתובע, והתרשמות זו מתחזקת כאשר נותנים את הדעת לכך שגרסת הנתבע לא היתה אחידה ועקבית. אותה תוצאה מתקבלת גם מבדיקת סבירות הגרסאות ביחס לתמונות הנזק. מגרסת הנתבע מתחייבת פגיעה במגן האחורי של מכונית הנתבע, אולם הפגיעה היתה בכנף השמאלית האחורית ולא במגן האחורי שלא נפגע ישירות כלל. באותו אופן, הפגיעה במכונית התובע לא היתה במגן הקדמי אלא בכנף הימנית הקדמית ובפינת המגן הקדמי. המסקנה היא שגרסת התובע היא הנכונה, והתאונה אירעה כאשר הנתבע מנסה לעבור מנתיב נסיעתו לנתיב בו נסע התובע מבלי לוודא שהנתיב פנוי. בנסיבות אלה, ומשלא הוכח אשם תורם של התובע, אני קובע שהנתבע אחראי לנזקים שנגרמו עקב התאונה.

סכום התביעה כולל את עלות התיקון על פי חוו"ד שמאי שהוגשה, את שכר השמאי על פי חשבון שכ"ט וקבלה שהוגשו, ירידת ערך בסך 220 ₪ המעוגנת אף היא בחוות דעת השמאי, וסך של 500 ₪ בגין מה שהוגדר כ"עגמת נפש והוצאות נוספות", ללא פירוט. כמו כן הגיש התובע אישור ממבטחיו כי לא תבע מהם שיפוי על נזקי התאונה נשוא התביעה. אין ממש בטענת הנתבעים כאילו לא מגיע פיצוי בגובה עלות התיקון מפני שהרכב לא תוקן. הזכות לפיצוי בגין עלות התיקון אינה מותנית בביצוע התיקון בפועל, והתובע רשאי להמתין לקבלת הפיצוי. הוא רשאי גם להימנע מהתיקון לאחר מכן ולעשות שימוש אחר בכספי הפיצויים. גם הטענות לעניין ירידת הערך אינן ממין העניין. המלצות ועדת ששון הן המלצות ולא דין, ובכל מקרה תחולתן על ירידת ערך שמבטח משלם למבוטחו על פי תנאי חוזה הביטוח שביניהם, ולא על מה שמשולם לניזוק על פי דיני הנזיקין. נוכח שיעור ירידת הערך (חצי אחוז) אין כל חשיבות לשאלה האם יש לגרוע מערך הרכב לאור מצבו עובר לתאונה, כמות הבעלים הקודמים וכיו"ב, שכן מדובר בהשפעה אפשרית של עשרות שקלים לכל היותר על התוצאה (מה גם שבדיקה מפורטת של שווי הרכב יכולה להביא גם להגדלת הערך, ולכן גם להגדלת סכום ירידת הערך). הטענה היחידה שיש לקבל בנושא גובה הנזק נוגעת לאותו רכיב של "עגמת נפש והוצאות נוספות". כל נזק גורם צער, אולם לא כל צער מזכה בפיצוי. הטרחה שנגרמה מחמת הסירוב להכיר באחריות תבוא לביטוי בפסיקת ההוצאות, ודי בכך.

התוצאה היא שאני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 5,199 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (1/12/09), ובנוסף – לשלם לתובע הוצאות המשפט בסך 350 ₪, גם כן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/12/09.

ניתן היום, ב' אדר תש"ע, 16 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.