אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מתי התנהגותו של אדם שגרמה לנכותו תשלול ממנו זכות לתגמולים?

מתי התנהגותו של אדם שגרמה לנכותו תשלול ממנו זכות לתגמולים?

תאריך פרסום : 29/05/2013 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
4399-08,7505-08,10487-09
23/05/2013
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. א' חיות
3. נ' הנדל


- נגד -
התובע:
1. קצין התגמולים
2. א. ע.
3. מ. ו.

עו"ד מ' רב
עו"ד א' אמוראי
הנתבע:
1. נ. ר.
2. קצין התגמולים
3. משרד הביטחון-אגף השיקום

עו"ד צ' ביטון
עו"ד ע' יעבץ
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           שלוש בקשות רשות ערעור שהדיון בהן אוחד עוסקות בשאלת פרשנותו של סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), השולל תגמולים מנכה ש"התנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו".

רע"א 4399/08

1.        המשיב בבקשה זו, נ. ר. (להלן: נ. ר.), שירת בשירות מילואים בתקופת החודשים אוקטובר ונובמבר 1999. ביום 2.11.99 נסע מהבסיס שבו שירת לביתו כשהוא נוהג בקטנוע. באותו זמן לא היה לנ. ר. רישיון נהיגה לקטנוע, והוא קיבל רישיון לקטנוע רק כחודשיים לאחר מכן. במהלך נסיעתו נפגע נ. ר. בתאונת דרכים כתוצאה ממגע עם כלי רכב אחר, ונגרמה לו חבלה בשוק ימין.

2.        נ. ר. הגיש תביעה להכרה בזכות לתגמולים לפי חוק הנכים. קצין התגמולים הכיר בזכותו ולאחר שקבע את שיעור נכותו שילם לו תגמולים על פי שיעור הנכות. לאחר זמן התגלה לקצין התגמולים כי נ. ר. נהג בקטנוע ללא רישיון נהיגה מתאים. לאחר שנ. ר. אישר את הדבר דן שנית קצין התגמולים בעניינו והחליט לבטל את הכרתו בזכותו של נ. ר. לתגמולים, בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים. בקשה לעיון נוסף מטעמו של נ. ר. נדחתה על ידי קצין התגמולים. נ. ר. הגיש ערעור לוועדת הערעורים, אך ערעורו נדחה. הוועדה קבעה כי בהיקש מסעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) ניתן ללמוד כי המחוקק רואה בנהיגה ללא רישיון התנהגות חמורה שיש להוקיעה ולשרשה. כן צוין כי לו היה נ. ר. אזרח, להבדיל מחייל, ודאי שלא היה זכאי לפיצוי, וכי יש ליצור מדיניות משפטית אחידה לחייל ולאזרח. טענותיו של נ. ר. בדבר נסיבות מיוחדות בעניינו נדחו.

פסק הדין - בית המשפט המחוזי

3.        על החלטת הוועדה הגיש נ. ר. ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט (כב' השופט א' ש' שילה והשופטות א' שטמר ומ' נד"ב) קיבל את הערעור והורה לשלם תגמולים לנ. ר. בהתאם לחוק הנכים. נקבע כי אין לומר שנכה שעבר עבירה פלילית שגרמה לנכותו בהכרח התנהג התנהגות רעה וחמורה. לעניין נהיגה ללא רישיון הדגיש בית המשפט כי מדובר בעבירה פלילית ובמעשה אסור והתנהגות רעה. עם זאת, החוק דורש התקיימותו של מרכיב נוסף שעניינו בהתנהגות חמורה. בית המשפט סבר כי אין לקבוע כי כל מי שבא בגדר סעיף 7 לחוק הפלת"ד לעולם לא יהיה זכאי לתגמולים על פי חוק הנכים. יש לבחון כל מקרה לגופו לנוכח תכליותיהם השונות של החיקוקים. בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי התנהגותו של נ. ר. לא עלתה לכדי התנהגות רעה וחמורה. נ. ר. היה באותה העת בעל רישיון נהיגה במכונית פרטית, והוא נהג בקטנוע מאחר שהכניס את רכבו למוסך. הקטנוע עליו נהג היה בעל נפח מנוע קטן באופן יחסי, ובסופו של דבר קיבל רישיון נהיגה עליו זמן קצר לאחר התאונה ללא שנטל שיעורי נהיגה. נ. ר. לא הועמד לדין ולא הורשע בשל נהיגתו. פגיעתו התרחשה בזמן השירות הצבאי ועקב השירות, ונראה כי הוא לא היה אשם בתאונה. יש חולשה מסויימת בקשר הסיבתי בין נהיגתו של נ. ר. ללא רישיון נהיגה לבין התרחשות התאונה. בהתחשב בכל הנסיבות הללו קיבל, כאמור, בית המשפט את הערעור.    

טענות הצדדים

4.        לטענת קצין התגמולים, שלילת תגמולים בגין עבירות תעבורה הינה סוגיה שחוזרת ונשנית בפני בתי המשפט דלמטה, ונראה כי דרושה הנחיה של בית משפט זה בעניין. לטענתו, כאשר אדם נוהג ללא רישיון נהיגה בכלי רכב מהסוג בו נהג יש לקבוע כי התנהגותו היא רעה וחמורה. באופן כללי הוא טוען כי במקרים של חיילים או אנשי כוחות הביטחון העוברים עבירות תעבורה חמורות המסכנות חיי אדם, כגון: נהיגה בכלי רכב ללא רישיון נהיגה או ללא רישיון רכב או ללא ביטוח בר תוקף או בצורה מסוכנת, וזאת ללא נסיבות מיוחדות הקשורות במקרה חירום צבאי, ראוי לקבוע כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים. לטענתו, עמדה זו מתחייבת מהמצב השורר כיום בכבישי הארץ, בו נפגעים מדי שנה אלפי אנשים בתאונות דרכים. כן מקיש קצין התגמולים מסעיף 7 לחוק הפלת"ד.

5.        באשר למקרה הספציפי תומך קצין התגמולים את עמדתו בנימוקיה של ועדת הערעורים. לטענתו, מדובר במקרה חמור ביותר, בו אדם שכלל לא היה לו רישיון לנהוג בקטנוע החליט על דעת עצמו לנהוג ללא רישיון וללא ביטוח. כן טוען הוא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה האשם בתאונה לא נעוץ בנ. ר. נעשתה על בסיס הודעתו וגרסתו של נ. ר. בלבד, מבלי שנבדקה גרסת הצד השלישי לתאונה. הוא מוסיף כי נ. ר. אף מסר גרסאות כוזבות בעניין לאחר התאונה. 

6.        בא-כוחו של נ. ר. טען מנגד כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו והתנהגותו הקונקרטית של הנכה. לטענתו, אין מקום לשלול את שיקול הדעת הנתון לוועדות הערעורים ולבתי המשפט ולקבוע באופן גורף כי במקרים מסוימים תישלל הזכות לתגמולים. עוד טוען הוא כי חוק הנכים הינו חוק סוציאלי שבא להיטיב עם חיילים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי, ומטרותיו שונות מהוראות חוק הפלת"ד, מפקודת התעבורה ומהדין הפלילי. המאבק בתאונות הדרכים צריך להתבצע באמצעות כלים אחרים הנתונים לגורמי אכיפת החוק. עורך הדין מבקש לערוך היקש דווקא מסעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

7.        באשר למקרה הספציפי נטען כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. לטענת עורך הדין, התנהגותו של נ. ר. אינה מגיעה כדי התנהגות רעה וחמורה, על אף הפגמים שבה. הוא מדגיש כי נהיגתו של נ. ר. בקטנוע נעשתה למטרה צבאית מובהקת - הגעה למחנה וחזרה ממנו לצורך שירות המילואים אליו נקרא. בהתנהגותו של נ. ר. לא היתה כל כוונה לתוצאה או כוונת זדון. עוד נטען כי התנהגותו של נ. ר. לאחר התאונה כלל אינה רלוונטית לעניין הנידון. למעשה, למעט נהיגה ללא רישיון לא היו במקרה זה כל נסיבות קיצוניות לחומרא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

רע"א 7505/08

8.        המבקש בתיק זה, א. ע. (להלן: א. ע.), נפגע בתאונת דרכים ביום 19.7.95 בדרכו ממקום שירותו בצה"ל לביתו. הוא הוכר על ידי קצין התגמולים כסובל מנכות נפשית של 30%. לאחר התאונה הורשע א. ע. בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא רישיון רכב תקף, ונהיגה ללא תעודת ביטוח. בעקבות ההרשעה ביטל קצין התגמולים את זכאותו של א. ע. כנכה, בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים. על החלטה זו הגיש א. ע. ערעור לוועדת הערעורים. הוועדה דחתה את הערעור בקובעה שגרימת מוות ברשלנות בנסיבות בהן פעל א. ע. מהווה התנהגות רעה וחמורה לפי סעיף 9. בין לבין הוחלט לאפשר לא. ע. לנהל משפט חוזר בחלק מהעבירות בהן הורשע. בסופו של ההליך הורשע א. ע. בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה ללא טסט תקף ואי שמירה על לוחיות זיהוי לפי תקנות התעבורה. על פי העובדות שנקבעו בתיק הפלילי, נהג א. ע. באופנוע כשמאחוריו חברו. א. ע. ביצע עקיפות בחוסר זהירות, ולאחר אחת העקיפות התקרב בצורה מסוכנת לאוטובוס שנסע לפניו. בין שני כלי הרכב נוצר מגע שכתוצאה ממנו הועף חברו של א. ע. מהאופנוע, נחבל בראשו ונפטר במקום התאונה. על בסיס עובדות אלו שבה וקבעה ועדת הערעורים כי התנהגותו של א. ע. היתה רעה וחמורה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים. הוועדה קבעה כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על קצין התגמולים, אך מדובר בנטל הוכחה ברמה האזרחית ולא הפלילית. הועדה ציינה כי נהיגה בחוסר זהירות תוך עקיפות מסוכנות קרובה יותר במהותה הפלילית להריגה, מאשר לגרם מוות ברשלנות. בהיבט של חוקי התגמולים מדובר בהתנהגות שהיא מן המסוכנות וחסרות האחריות, ולפיכך היא התנהגות רעה וחמורה. כאשר דרך הנהיגה מסכנת את הנוהג, את הנוסעים עימו ואת כלי הרכב האחרים, יש בכך משום חומרה שאינה פחותה מנהיגה ללא רישיון או ביטוח תקף. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.  

פסק הדין - בית המשפט המחוזי

9.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק) אישר את מסקנותיה של וועדת הערעורים. נקבע כי בין אם הואשם א. ע. בגרם מוות ברשלנות, ובין אם הואשם בהריגה, אין הדבר משנה את מהותו של המעשה והדרך בה נהג ופעל א. ע.. התאונה אמנם אינה נבחנת רק על פי תוצאתה, אלא שבמקרה זה התוצאה היא פועל יוצא ישיר מדרך ההתנהגות, ויש בה כדי להשליך על אופי ההתנהגות. מותו של אדם מהווה נסיבה מיוחדת לחומרה, וקיים צורך להרתיע את היחיד והרבים מפני נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קטלניות. המסקנה כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה, כך נקבע, אינה מושפעת בהכרח מן המסקנות הפליליות, אלא מן העובדות שהוכחו והובאו בפסק הדין הפלילי. 

טענות הצדדים

10.      בא-כוחו של א. ע. טוען כי אין להביא בחשבון את תוצאות מעשהו של הנכה כמדד לחומרת התנהגותו, אלא לבחון רק את התנהגותו. לטענתו, סעיף 9 לחוק הנכים דורש קשר ישיר וברור בין התנהגותו הרעה והחמורה של הנכה לבין החבלה שאירעה לו על מנת שיישללו זכויותיו כנכה. עורך הדין עומד על תכליתו הסוציאלית של חוק הנכים וטוען כי אין מטרתו של סעיף 9 להרתיע את הרבים. כן מדגיש הוא את רצונו של המחוקק להיטיב עם האוכלוסייה המשרתת, ולפיכך לטענתו יש להעדיף פרשנות שהיא לטובת החייל.

11.      בעניין הספציפי טוען בא-כוחו של א. ע. כי התאונה במקרה זה נגרמה בשל אי שמירת מרחק מספיק מהאוטובוס. לטענתו, אי שמירת מרחק אינה עבירה חמורה, והראיה שעבירה זו אינה נמצאת בין סעיפי החובה לשלילת רישיון. כמו כן מדגיש הוא כי א. ע. הועמד לדין בעבירת גרימת מוות ברשלנות, להבדיל מהריגה. הוא מפנה לפסקי דין מהם ניתן ללמוד, לטענתו, כי לא היה מקום במקרה דנן להחיל את סעיף 9 לחוק הנכים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ