לפני בית הדין מונחים ערעורים מספר.
ערעור על הכרת בית הדין בתביעת הגירושין
ערעור ראשון – ערעור הבעל על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י"א באדר תשע"ח (26.2.18) הקובע:
בנסיבות שלפנינו, שהבעל בחר לחיות עם אישה אחרת ולהשליך את אשת נעוריו כחפץ שאין לו בו חפץ, בית הדין אינו מקבל את תביעתו לחייב את האישה בגירושין.
אולם לנוכח חוות הדעת שהתקבלה נראה כי השלום מהם והלאה, ומשכך בית הדין מורה לצדדים לשאת ולתת כדי להגיע להסכמות בדבר פיצוי הולם לאישה.
לדברי הבעל, טעה בית הדין בקביעת העובדות וסדר הדברים. לדבריו, הסכסוך בין הצדדים והסכמת האישה לגירושין קרו לפני שהכיר את האישה האחרת, ולפיכך קביעת בית הדין שהכרת האישה האחרת קדמה לסכסוך בין הצדדים והנחת בית הדין על רצונו להשליך את האישה ככלי אין חפץ – מוטעות. לכן, לדבריו, בנסיבות העניין לכל הפחות יש להמליץ לצדדים להתגרש.
האישה טוענת שהיא רוצה שלום בית. לטענתה, האישה האחרת שממנה כבר הוליד הבעל בן היא הגורם לגירושין ולסכסוך בין הצדדים. לדבריה, בידה הוכחות נוספות על קשרי הבעל עם האישה האחרת, שלא הובאו עדיין בפני בית הדין, והמחזקות את טענותיה.
ערעור על הערובה הנדרשת להיתר יציאת הבעל את הארץ
ערעור שני – ערעור הבעל על החלטת בית הדין האזורי שלא להחזיר לו את ייפוי הכוח שנתן בבית הדין להעברת חלקו בדירה לאישה אם לא יחזור לארץ. לדבריו, אין חשש עיגון מאחר שהוא מוכן להשליש גט. ייפוי כוח זה גם לא יכול להוות סעד לתביעת המזונות מכיוון שהמזונות אינם נידונים בפני בית הדין.
האישה טוענת שהצו נועד להבטיח סיכויים לשלום בית וגם כסעד לתביעת המזונות מפני שמשפחת האיש בצרפת, והוא יכול 'להיעלם'.
ערעור שכנגד על אי־הארכת הצו למדור ייחודי
ערעור שלישי – ערעור האישה על החלטת בית הדין האזורי מיום י"ג בתמוז תשע"ח (26.6.18) שלא להאריך את הצו למדור ייחודי ('מדור ספציפי') בבית שבו מתגוררת האישה עם ילדיה והרשום על שם הבעל. הנימוק לאי־הארכת הצו הוא מפני שבנסיבות המקרה אין סיכויים לשלום בית.
יש לציין שמאחר שתוקפו של הצו שנתן בית הדין פקע האריך בית דיננו את הצו למדור ייחודי עד למתן החלטת בית דיננו בערעור.
בקשת הבהרה להחלטה קודמת בסוגיית הסמכות
בקשת ההבהרה בנושא הסמכות – בנוסף לכל הנזכר הוגשה בפנינו בקשת האישה להבהרת פסק דיננו מיום י"ז באדר התשע"ח (4.3.18), שבו קבענו: "הסמכות לדון בענייני משמורת ומזונות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה" (להלן: "עניין הסמכות").
ההליך וההכרעה בערעורים
הצדדים האריכו בטענותיהם לפנינו והציגו מסמכים רבים, ובאת כוח האישה ביקשה שבית הדין יקבע מועד נוסף לשמיעת ראיותיה על קשריו המוקדמים של הבעל עם האישה האחרת.
בית הדין לא נענה לבקשה זו מפני שהמקום שבו צריכות להיות מוגשות ראיות אלו הוא הערכאה הראשונה. עם זאת לדעתנו דבר זה לא נצרך בנידון דידן.
הערעור הראשון
באשר לערעור הבעל על קביעת בית הדין הדוחה את תביעתו לגירושין בשל התרשמותו שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב כך רוצה להשליך אשת נעוריו ואם ילדיו ככלי אין חפץ בו:
קביעה זו של בית הדין היא קביעה עובדתית, וכידוע על פי תקנה קל"ה, אין ערעור על קביעות עובדתיות שקובע בית הדין אלא אם כן התגלתה טעות הנראית לעין בקביעת העובדות.
בנידון דידן אין טעות שכזו, ואדרבה העיון בתיק מורה שקביעת העובדות שקבע בית הדין היא הקביעה הנכונה והסבירה גם לדעתנו וזאת אף בלי להתייחס להוכחות הנוספות שברצון האישה להביא.
לפיכך יש לדחות ערעור זה על הסף.
הערעור השני
לאור התנהלותו הלא מוסרית של הבעל, שהיא הבסיס להחלטת בית הדין, איננו יכולים להתעלם מחששה של האישה שהבעל יעגנה וימנע ממנה את קבלת מזונותיה כדי להפעיל עליה לחץ שתסכים להתגרש ללא הבטחת זכויותיה. לכן, גם בעניין זה יש לדחות את ערעורו של המערער.
המערער, המסרב כנראה למשא־ומתן, מחזיק בנכסים רבים שעל פי הסכם הממון שעליו חתמו הצדדים, לכאורה לא יהיה לאישה חלק בהם עם חלוקת הרכוש (שאינה בסמכותנו). התנהלות זו מתאימה לקביעת בית הדין הנזכרת על רצונו של הבעל להיפטר מהאישה.
הערעור השלישי
באשר לערעור האישה בעניין אי־הארכת הצו למדור ייחודי:
קודם להכרעה בשאלת זכותה למגורים בדירה מפאת זכאותה העקרונית למזונות אישה ומדורה, עלינו לתת את הבהרתנו לעניין הסמכות בנושא מזונות אישה, כפי שנפרט להלן.
בקשת ההבהרה בעניין הסמכות
בפסק דיננו מיום י"ז באדר התשע"ח (4.3.18) קבענו: "הסמכות לדון בענייני משמורת ומזונות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה".
בבקשתה מיום כ"ו באב תשע"ח (7.8.18) ביקשה באת כוח האישה מבית הדין כדלקמן:
כבוד בית הדין מתבקש [...] להבהיר את החלטת בית הדין מיום 4.3.18 [...] כי ההחלטה [כי הסמכות אינה של בית הדין אלא של בית המשפט] מתייחסת לנושא מזונות ומשמורת הילדים בלבד ובהתאם לכך [לקבוע] שהסמכות לדון בעניין מזונות האישה, נותרה בסמכותו של בית הדין הרבני.
תמצית טענות הצדדים לעניין הסמכות
אכן בפסק דיננו, נשוא בקשת ההבהרה, נימקנו את החלטתנו שבית הדין הרבני לא קנה סמכות לדון בענייני מזונות והחזקת ילדים כיוון שהתביעה לא הייתה כרוכה אל תביעת גירושין.
כנגד קביעה זו העלו באי כוח האישה את הטענה כי בהתאם לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, במקרה שבו הגישה אישה יהודייה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו – "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני זכות שיפוט בעניין". אם כן, אין צורך לכרוך את תביעת המזונות לתביעת גירושין, והסמכות צריכה להיות של בית הדין הרבני.
על כך השיב בא כוח האיש בדיון שלפנינו כי אכן אין צורך בכריכת תביעת המזונות, אך בכל זאת הסמכות נתונה לבית המשפט כיוון שהוא הגיש תביעת מזונות אישה בתוך ימי הקדימה המוקנים לו בהתאם לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014.
השאלה הראשונה העומדת לפנינו היא אפוא אם צודק בא כוח האיש בטענתו כי פתיחת התיק על ידו נעשתה בתוך "ימי הקדימה".
דיון והכרעה בעניין הסמכות
חוק הסדר התדיינויות קובע את גבולותיה של 'תקופת עיכוב ההליכים'. התקופה היא בת ארבעים וחמישה ימים (או שישים ימים, אם הוארכה) אשר על פי קביעת המחוקק נמנים מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. אחריהם באים עוד חמישה־עשר ימים שבהם לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה (להלן: 'ימי צינון'. יוער כי "עשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה", כאמור בסעיף 3(ה), 'נבלעים' בחמישה־עשר הימים "שלאחר תום התקופה" ואינם נמנים בנפרד). לאחר תקופה זו ישנם חמישה־עשר ימים נוספים אשר בהם מוקנית זכות ראשונים למי שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, להגיש תביעה לערכאה שבה יבחר (להלן: 'ימי הקדימה').
בא כוח האיש מבקש לקבוע כי הוא הגיש את תביעתו בתוך "ימי הקדימה". הוא תומך את טענתו בהוראות סעיף 10 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981, הקובע: "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה."
בהתאם לכך, מבקש בא כוח האיש לקבוע כי היום האחרון של 'ימי הקדימה' לא יחול עד לסיומה של 'פגרת בתי הדין', ומשכך יוצא שהוא הגיש את תביעתו לפני תום המועד, ותביעתו הקנתה סמכות לבית המשפט, ואילו תביעת האישה אשר הוגשה יום קודם לכן באותו עניין בבית הדין הרבני לא הקנתה סמכות.
אכן, המעיין בפסקי בית הדין הגדול יגלה כי בית הדין קבע בפסק דינו בתיק 1152768/1 שפרשנותו של חוק הסדר התדיינויות תיקבע בהתאם לכללים שנקבעו בחוק הפרשנות. על פי עיקרון זה, קבע בית הדין בפסק דינו בתיק 1165141/4 שכאשר חל היום האחרון של ימי הקדימה ביום שישי (שדינו בהקשר זה כפגרה על פי תקנה 5 לתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013) שבו מזכירות בית הדין סגורה – תדחה חלותו של היום הזה ליום ראשון.
אולם יש להדגיש כי יישום הוראות חוק הפרשנות צריך להיעשות בהתאם לתכליתו ובהתאם להקשר שבו מיושם החוק. על כן, במקרה שלפנינו אנו סבורים שהתוצאה המשפטית תהיה שונה.
נפרט עקרון כללי זה בשני היבטים:
א. ההיבט הפרקטי: בנדון שלפנינו הנושא הוא עיכוב הליכים משפטיים במטרה לאפשר את מיצוי האפשרויות לפתור את הסכסוך ללא צורך לנהל הליך משפטי. כאמור, מטרת תקופה זו של ארבעים וחמישה ימי 'עיכוב ההליכים' (או שישים ימים, אם הוארכה התקופה) היא להשאיר ימים אלו 'נקיים' ופנויים ליישוב הסכסוך בין הצדדים. לאחר ארבעים וחמישה הימים הנ"ל נקבעו עוד חמישה־עשר 'ימי צינון', ולאחריהם עוד חמישה־עשר 'ימי קדימה'. ב'ימי קדימה' אלו ניתנת הזדמנות למי שהגיש את התובענה ליישוב סכסוך, להגיש את תביעתו לערכאה בה יבחר.
הזכות לחמישה־עשר ימי הקדימה הללו היא אפוא זכות טכנית, מעשית, המאפשרת למי שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך זכות ראשונים להגיש תביעה ראשון ולקבוע בכך את ערכאת השיפוט. משכך, הרי שקביעת גבולותיהם של 'ימי הקדימה' צריכה להיעשות בהתאם לאפשרות הטכנית־המעשית להגיש את התביעה.
בהתאם לכך, ימי הפגרה שבהם מזכירות בית הדין או בית המשפט פתוחה ומקבלת כתבי בי־דין צריכים להימנות במניין הימים, שכן לבעל זכות הקדימה יש אפשרות מעשית לממש את זכותו.
ב. ההיבט החוקתי: בית דין זה כבר כתב בפסק דינו בתיק מס' 1121808/1, שהמטרה של פתרון הסכסוך שלא באמצעות הליכים משפטיים היא בהחלט מטרה ראויה, אך הדרך למימוש מטרה זו כרוכה בפגיעה בזכות יסוד של המתדיינים. עלינו לזכור כי זכות הפנייה לערכאות היא זכות יסוד חוקתית, וכידוע, אין פוגעים בזכות יסוד אלא בדבר שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה יתר על הנדרש להשגת אותה תכלית. הנהגת תקופת 'עיכוב ההליכים' ותקופת 'ימי הקדימה' פוגעת בזכותו של מתדיין להגיש את תביעתו, ומשכך עלינו לדאוג כי הפגיעה אכן תהיה במידה הנדרשת, ולא למעלה ממנה.
אם נקבל את הקביעה כי כל ימי הפגרה אינם עולים למניין 'ימי הקדימה', אזי התוצאה עשויה להגיע לכלל אבסורד, שכן במקרה שבו החלו ימי הקדימה בתחילתה של פגרת בתי הדין, למשל, הם יימשכו במשך קרוב לחודשיים ימים במקום חמישה־עשר ימים בלבד. בחודשיים אלו אנו מונעים מבעל הדין השני להגיש את תביעתו, בעוד מזכירות בית הדין ובית המשפט פתוחה לכל אזרח ובעל זכות הקדימה יכול היה לממש את זכותו להגיש את התביעה.
מצב זה מהווה פגיעה בלתי־מידתית בזכותו של בעל דין. אשר על כן, בהקשר של הנושא הנדון לפנינו אין מקום להשתמש בכללי פרשנות משפטית אשר גורמת לתוצאה שכזו.
לאור האמור, הבנתו של סעיף 10 לחוק הפרשנות במקרה שלפנינו העוסק בימי הקדימה להגשת תביעה למזכירות בית הדין, תהיה בהתאם לכלל הבא:
במניין 'מי הקדימה' יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, שבהם אי אפשר להגיש כתבי בי־דין למזכירות בית הדין, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה. לעומת זאת, ימי 'פגרת בית הדין', שבהם אומנם לא מתקיימים דיונים אבל אפשר להגיש כתבי בי־דין במזכירות בית הדין, יבואו במניין 'ימי הקדימה' אפילו הם הימים האחרונים שבתקופה.
בענייננו הגיש האיש את התובענה ליישוב סכסוך ביום י' בסיוון תשע"ז (4.6.17). מניין ימי 'תקופת עיכוב ההליכים' ו'ימי הצינון' ואחריהם 'ימי הקדימה' מתחילים להימנות מיום הגשת התובענה, ועל פי החשבון (האמור) הם מסתיימים ביום כ"ו באב תשע"ז (18.8.17) [לענייננו אין חשיבות בפועל לשאלת הדחייה ביומיים משום שמועד זה חל ביום ו'].
בפועל, פנה האיש למזכירות בית המשפט למשפחה, וזו נאותה ופתחה לו תיק ביום ט' באלול תשע"ז (31.8.17), דהיינו לאחר תום 'ימי הקדימה'. לעומת זאת, האישה פתחה את תיק המזונות בבית הדין הרבני לפניו, ביום ח' באלול תשע"ז (30.8.17). על כן הסמכות נתונה בעניין מזונות אישה לבית הדין הרבני.
קניית סמכות בעניין 'מזונות אישה' בעקבות הגשת 'תביעה' של הבעל
מעבר לכל האמור לעיל בעניין המועדים שבהם הוגשו התביעות, יש לתת את הדעת לנקודה עקרונית מרכזית נוספת: האיש טוען לקניית סמכות בעקבות תביעת מזונות אישה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה, ולשיטתו, מבחינה משפטית יש לראות תביעתו כתביעה שהוגשה קודם לתביעתה של האישה.
למעשה, התביעה המדוברת היא תביעה לקבלת דמי מזונות מן הבעל, ואותה הגיש הבעל עצמו. מגיש התביעה הוא למעשה הנתבע עצמו, המבקש שבית המשפט יפטור אותו, לחלוטין או לחצאין, מן החיוב מנימוקים שונים. בעקבות התביעה שמגיש הנתבע עצמו, הוא מבקש לקבוע כי הערכאה שאליה הוא עצמו הגיש את התביעה – היא שקנתה סמכות לדון בעניין מזונות אישה.
השאלה העומדת לדיון היא אפוא: האם תביעת מזונות אישה שמגיש הבעל יכולה להיות מקור ליצירת הסמכות לאותה ערכאה שאליה הוגשה?
סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 קובע:
הגישה אשה יהודייה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין.
בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי סעיף זה מקנה את זכות הבחירה של הערכאה שאליה תוגש תביעת המזונות – לאישה. כך כתב בית המשפט העליון:
על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, ניתנה לאישה ברירה לבחור במקום השיפוט לתביעת המזונות. היא יכולה לתבוע בבית הדין הרבני או בבית המשפט [...]
(ע"א 173/69 בכר נ' בכר)
ולא זו בלבד שזכות הברירה נתונה בידי האישה, אלא שאי אפשר לשלול ממנה זכות זו אלא כאשר הבעל הגיש תביעת גירושין כרוכה לפי סעיף 3 לחוק. דברים מפורשים אלו כתב בית המשפט העליון, וזו לשונו:
מן המפורסמות הוא שניצול זכות הברירה שניתנה לאישה לגבי תביעת מזונותיה בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) עשוי להביא לתוצאות מאטריאליות שונות הן לעניין שיעור מזונותיה והן לעניין דיני הראיות, וזכות ברירה זו אין לשלול אלא כשקיימת 'כריכה' לפי סעיף 3.
(ע"א 246/81 דבורה גוטלהף נ' יהושע גוטהלף. ההדגשות אינן במקור)
הדברים נשנים אף בפסיקות נוספות:
אשר למזונות האישה: סעיף 4 לחוק השיפוט קובע שכאשר אישה מגישה תביעה למזונותיה שלא אגב גירושין, הברירה בידיה להגישה לבית הדין או לבית המשפט, בהתאם לרצונה. משמעות הוראה זו הינה כי כשמדובר בתביעה למזונות שלא אגב תביעת גירושין, אזי בחירת הערכאה המוסמכת היא בידי האישה. אולם כשמדובר בתביעה למזונות אגב תביעת גירושין, אזי הכריכה של הבעל גוברת על בחירת האישה.
(עמ"ש (ירושלים) 29834-01-11 ב' כ' נגד ש' כ')
קביעות אלה בעניין זכותה של האישה לקבוע את הערכאה שבה תידון זכאותה למזונות, אינן משתנות על ידי חוק הסדר התדיינויות. ימי הקדימה המוקנים לצד מסוים בחוק הסדר התדיינויות למצות את הזכויות המוקנות לו, אינם באים להוסיף או לגרוע ממסת הזכויות הקיימות לכל צד, ובכלל זה מהזכויות שנקבעו בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
לאור האמור, נראה ברור כי בנדון שלפנינו, שבו לא הוגשה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, אין לשלול מן האישה את זכותה לבחור את הערכאה אשר תדון בתביעת המזונות, בהתאם לסעיף 4.
יתר על כן, תביעת הבעל שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, מעצם טיבה, אינה יכולה לשלול את זכות הבחירה של האישה מהסיבות שנפרט.
בשיטת המשפט הנהוגה בישראל, התובע, הזכאי לסעד, שהוא 'אדון ההליכים', הוא שיבחר את עיתוי התביעה. את תביעת מזונות אישה שהגיש הבעל לבית המשפט הגיש מי שאינו זכאי לסעד. (לשיטתו היא קדמה מבחינה כרונולוגית לזמן המשפטי הקובע שבו מותר לאישה להגיש תביעת מזונות, וכך אם היא הגישה תביעה לפני מועד זה – יש לראות את התביעה כמי שאינה.)
יש אפוא לראות את ה'תביעה' שהגיש הבעל כבקשת סעד הצהרתי שלפיו האישה אינה זכאית לדמי מזונות מהבעל (מהטעם שפורט בתביעה: הואיל והאישה עובדת "ומעשי ידיה תחת מזונותיה").
ככלל, בתי המשפט נזהרים מליתן סעדים הצהרתיים שליליים אלא במקרים מוגדרים, והמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם (עיין ע"א 3441/01; 59/80; ע"א 1014/08; א' גורן, סוגיות בסד"א, תשע"ג, 828–831). לדעתנו, לא תוכל 'תביעה' שמגיש הנתבע בעצמו להקנות סמכות לערכאה שאליה פנה, הואיל ואין הוא הצד הזכאי לסעד, ומטרת 'תביעתו' היא לחסום את דרכו של הצד השני מלגשת לערכאה אחרת, ולקבוע את התוצאה בערכאה הנוחה לו, שאליה פנה.
לדעתנו, בנסיבות שלפנינו, שבהן הסדיר המחוקק את זכות הראשונים להגשת תביעת מזונות אישה, הגשת 'תביעה' של הבעל מעוררת קשיים בדבר תום הלב הדיוני של מגיש התביעה. אומנם הגשת תביעות בבית המשפט אינה זוקקת את 'המבחן המשולש', אך מכל מקום, כידוע, חובת תום הלב חלה אף בהליכים בבית המשפט למשפחה.
בהקשר זה נזכיר את דברי בית המשפט העליון:
עקרון תום הלב הדיוני חל על כלל ההליכים המשפטיים ובכלל זה ההליכים בבית הדין הרבני וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה. אולם עצם קיומה של חובה לנהוג בתום לב דיוני בשתי הערכאות, אין משמעה כי תוכנה של החובה זהה בשני המקרים. השימוש בעקרון תום הלב במישור הדיוני נעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו ובהתאם לאופי ומהות ההליך שבו מדובר [...] אני סבור כי במקרים חריגים ניתן לסייג את מבחן הזמן בדרישה לקיומו של תום לב במישור הדיוני. משמעות הדבר היא שהסמכות לדון בתביעה עשויה להימסר במקרים אלה לבית הדין הרבני חרף קיומה של תביעה קודמת בזמן בבית המשפט האזרחי.
(בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני. ההדגשות אינן במקור)
סוף דבר, אנו סבורים שהסמכות בעניין מזונות אישה נתונה לבית הדין הרבני.
מכיוון שקבענו שהסמכות לדון במזונות האישה היא של בית הדין הרבני, בית הדין קובע כי עד להכרעת בית הדין האזורי בנושא המדור והמזונות באופן פרטני, ישמש הבית שבו גרו הצדדים מקום מגוריה של האישה, במסגרת חיובו של הבעל במזונות ובמדור אשתו.
פסק דין
לאור כל האמור, מוחלט:
א. בית הדין דוחה את ערעורו של הבעל על החלטת בית הדין שלא לחייב ואף לא להמליץ לאישה להתגרש, וזאת עד שהצדדים יגיעו להסכמות על פיצוי הולם לאישה עם הגירושין.
ב. בית הדין דוחה את ערעורו של הבעל על החלטת בית הדין שלא להחזיר לו את ייפוי הכוח שהפקיד בבית הדין.
ג. בית הדין מבהיר את החלטתו מיום י"ז באדר התשע"ח (4.3.2018) וקובע כי הסמכות לדון במזונות אישה נתונה לבית הדין הרבני.
ד. בית הדין מוציא צו הקובע כי עד להכרעת בית הדין האזורי בנושא המדור והמזונות באופן פרטני, הבית שבו גרו הצדדים הוא אשר ישמש מדורה של האישה במסגרת חיובו של הבעל במדור אשתו.
ה. בית הדין מחזיר את התיק לבית הדין האזורי לשם קביעת מזונות אישה ומדורה, ולמיצוי ההליכים להשגת הסכם גירושין בין הצדדים.
ו. עם מתן פסק דין זה מורה בית הדין לסגור כל תיקי הצדדים.
ז. מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ג' בשבט התשע"ט (9.1.2019).
הרב אליעזר איגרא הרב א' אהרן כץ הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה