אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מנהלת חניון ובעליו אחראים בנזיקין כלפי אישה שרכבה נגנב מהחניון.

מנהלת חניון ובעליו אחראים בנזיקין כלפי אישה שרכבה נגנב מהחניון.

תאריך פרסום : 30/11/2009 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
7875-06,8145-06
29/11/2009
בפני השופט:
1. כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. א' פרוקצ'יה
3. ח' מלצר


- נגד -
התובע:
אמירה זלץ
עו"ד יאיר אבני
עו"ד יוסף הוד
הנתבע:
הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ
עו"ד אלישע אטיאס
פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.         לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), אשר בגדרו התקבל הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' טובי) ונקבע בדעת רוב כי המבקשות נושאות באחריות נזיקית, ביחד ולחוד, כלפי המשיבה. החלטנו ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות ולדון בהן כאילו הוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה.

הרקע העובדתי 

2.       ביום 5.9.2000 נגנב רכבה של גב' דבורה הוניגמן (להלן: הוניגמן) מתוך חניון שנמצא בסמוך לבית החולים כרמל שבחיפה (להלן: החניון). בבוקר אותו יום נכנסה הוניגמן לחניון ומצאה כי מקומות החנייה המוסדרים מלאים כולם. הסדרן, מר ואדים שקלף (להלן: הסדרן), הציע לה להחנות את רכבה ב"חנייה כפולה" - וכך עשתה. לאחר מכן נעלה את הרכב, הפעילה את אזעקת הרכב, שילמה לקופאי שישב בביתן בכניסה לחניון את דמי החניה והעבירה לידיו את מפתחות הרכב, על מנת שניתן יהיה להעבירו לחנייה מסודרת, באם תתפנה כזו. יצוין כי פעולה דומה נעשתה גם ביום הקודם לאחר שהוניגמן שאלה את הסדרן "אם זה בסדר ואם זה בטוח" והוא אישר זאת. בהמשך שהתה המערערת בבית החולים מספר שעות, ומפעם לפעם השקיפה מחלון בית החולים על רכבה שבחניון. בשעות הצהריים הבחינה הוניגמן כי רכבה הוזז לחניה מסודרת. בחלוף שעה ומחצה לערך חזרה הוניגמן לחניון, אך גילתה כי רכבה איננו וכי מפתחות הרכב חסרים. הסיבה לכך לא נתבררה לאשורה עד היום.

3.       במועד הרלוונטי, נוהל החניון והופעל על ידי חברת א.ע. אבינר בע"מ (להלן: החברה), והבעלות עליו הייתה בידי שירותי בריאות כללית (להלן: שירותי בריאות כללית) אשר התקשרה בהסכם עם החברה לשם הפעלת החניון (להלן: ההסכם). כמנהלות החברה שימשו, גב' אמירה זלץ (להלן: זלץ) וגב' ענבל שומינר (להלן: שומינר). זלץ היא המערערת ברע"א 7875/06. בעקבות אירוע גניבת הרכב שילמה המשיבה 1 (בשני הערעורים), הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: הכשרת היישוב), אשר ביטחה את הרכב, סכום של 96,458 ש"ח להוניגמן. הכשרת היישוב הגישה תביעת שיבוב לבית משפט השלום בחיפה כנגד זלץ, הסדרן, שומינר ושירותי בריאות כללית; החברה לא צוינה כנתבעת, ככל הנראה משום שסברה כי היא חדלת פירעון (יצוין כי החברה צורפה להליך כצד שלישי אך משנדחתה התביעה כנגד שירותי בריאות כללית, נדחתה גם ההודעה לצד שלישי ששיגרה לחברה). התביעה נגד שומינר ונגד הסדרן נדחתה וסוגיות אלה אינן עומדות עוד לפנינו. אתמקד אפוא בשאלת אחריותן של המערערות שלפנינו, שהן כאמור זלץ ושירותי בריאות כללית.

ההליכים הקודמים

4.       הכשרת היישוב ביססה את עילת תביעתה בבית משפט השלום על דיני השומרים, על דיני הקבלנות ועל דיני הנזיקין. בית משפט השלום דחה את טענתה של הכשרת היישוב כי יש לחייב את זלץ מכוח חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים) ומכוח חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן: חוק חוזה קבלנות), בקובעו כי חוזה-החניה נכרת בין הוניגמן לבין החברה בלבד, וזו האחרונה היא שקיבלה את התשלום והנפיקה את הקבלה. עוד נקבע, כי משזלץ לא קיבלה את הרכב לחזקתה האישית ולא התחייבה כלפי הוניגמן באופן אישי, לא קיימת יריבות בינה לבין הכשרת היישוב. בית משפט השלום דחה גם את הטענה הנזיקית, משלא מצא "כל יסוד לייחס רשלנות" לזלץ באופן אישי ומשלא נטען כי יש להחיל בנסיבות המקרה את דוקטרינת הרמת המסך. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם לו ניתן היה להניח שהחברה אכן התרשלה, הרי שלא הונחה תשתית ראייתית לקיומה של "הכרות מכל סוג" בין הוניגמן לבין זלץ עובר לאירוע הגניבה; ולא ניתן לדבר על מערכת יחסים מיוחדת או על אמון אישי שהופר בין השתיים, המצדיקים הטלת אחריות על זלץ לפי מתווה פסק הדין בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: עניין שטיל)).

5.       בית משפט השלום אף דחה את תביעתה של הכשרת היישוב נגד שירותי בריאות כללית. בהקשר זה נקבע כי החברה הפרה את התחייבותה החוזית למנוע חנייה שלא במקומות המסומנים לכך ובאופן שמפריע לשימוש התקין בחניון. בית המשפט ראה בכך הפרה במישור היחסים החוזיים שבין החברה לשירותי בריאות כללית, שאין בה כדי להקים אחריות כלפי הכשרת היישוב. כך נקבע גם באשר לטענה כי על פי ההסכם צריכה הייתה החברה לבטח את עצמה בפני מקרים שכאלה, אך לא עשתה זאת. טענת הכשרת היישוב כי הפיקוח של שירותי בריאות כללית על החברה היה לקוי נדחתה אף היא: "משראתה נתבעת זו [שירותי בריאות כללית] למסור את ניהולו של החניון לקבלן עצמאי שיפעיל אותו בעבורה, ובשים לב למשניותה של אותה פעילות ביחס למטרתה העיקרית, אין לומר בנסיבות אלו כי היא חבה חובת זהירות כלפי באי החניון בנוגע לסיכון של גניבת רכביהם". בנוסף, קבע בית המשפט כי הכשרת היישוב לא הוכיחה את התנאים הנדרשים על מנת להטיל אחריות על שירותי בריאות כללית באשר לעוולות שלכאורה ביצעה החברה, כקבלן, תוך כדי קיום ההתחייבות החוזית (ראו סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)). בית המשפט לא שוכנע כי שירותי בריאות כללית ידעה על קיומו של הסדר החניה הכפולה שהנהיגה החברה. מכל מקום, אף אם ידעה - כך קבע - אין בכך כדי להטיל אחריות, שכן אין דופי בעצם קיומו של ההסדר, ו"אם ניתן להצביע על רשלנות איזו שהיא הרי שזו מתבטאת בשמירה הלקויה על המפתחות או בהעדר נהלים ברורים לגבי החזרתם לידי בעליהם בתום החניה אגב ווידוא זהותו של מקבלם".

6.       על קביעות אלה הגישה הכשרת היישוב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קיבל את הערעור בדעת רוב של השופטים י' גריל ו-ר' חפרי-וינוגרדוב, כנגד דעתו החולקת של השופט מ' פינקלשטיין. השופטים כולם הסכימו לגבי מספר נתוני-יסוד ביחס למנהלת זלץ: הובהר כי זו הייתה מנהלת החברה בפועל והאחראית מטעם החברה על ניהול העבודה בחניון. היא ביקרה בחניון מדי יום בכדי לוודא את פעילות העובדים, והייתה אחראית על תשלום שכר העובדים ועל הפקדת הפדיון היומי בבנק. בנוסף, זלץ קבעה את ההנחיות באשר לאופן תפעולו של החניון, לרבות הנוהל בדבר החניות הכפולות. על נפקותם של הנתונים האלה בנסיבות המקרה נחלקו דעות השופטים.

השופט פינקלשטיין סבר כי יש לדחות את הערעור. תחילה בחן השופט פינקלשטיין את אחריותה של החברה ומצא כי "בפועל הייתה התרשלות מצידה של החברה או החניון בכל הנוגע לשמירת כלי הרכב שמפתחותיהם נמסרו לעובדי החניון ... שהתבטאה בשמירה לקויה על המפתחות ובהיעדר וידוא כי רק בעל הרכב יקבלו בחוזרו לחניון...". השופט פינקלשטיין סבר כי החברה נושאת באחריות נזיקית וכן באחריות לפי חוק השומרים (מתוקף מעמדה כשומר שכר טפל), וכי "אילולי היה מדובר בחברה חדלת פירעון, נכון היה לחייב את החברה בתשלום הסכומים ששולמו למבוטחת על ידי המערערת [הכשרת היישוב]"; אולם השופט פינקלשטיין מיאן לראות זלץ, כמנהלת החברה, כמי שאחראית לשפות את הכשרת היישוב:

בהתבסס על הלכת שטיל, נראה לי, כי אין מקום לקבוע במקרה זה חובת זהירות אישית של המשיבה 1 [זלץ] כלפי בעלי הרכב - והמבוטחת [גב' הוניגמן] בכללם - שחנו בחנייה כפולה ומסרו לשם כך את מפתחות הרכב לעובדי החניון. זאת, גם אם ייקבע שהמשיבה 1 התרשלה אישית בנושא זה.

השופט פינקלשטיין הטעים כי ההתקשרות החוזית נעשתה בין הוניגמן לבין החברה שניהלה את החניון; זלץ מצדה לא חרגה מגדר הפעולות הרגילות והשגרתיות של מנהלת בחברה, ועל כן הטלת אחריות עליה אינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדת האישיות המשפטית של התאגיד מזו של נושאי המשרה בו. בפרט, לא התקיימו התנאים שעליהם דובר בעניין שטיל לשם הטלת אחריות אישית על מנהל בחברה, ובהם חוסר תום-לב, מרמה, מיומנות מקצועית מסוימת או יחסים מיוחדים. עם זאת, בהמשך הדברים ציין השופט פינקלשטיין כי:

משהגענו לכאן, אוסיף ואומר, כי אילו מסקנתי הייתה שנכון לקבוע חובת זהירות אישית... הייתי נוטה לקבוע [שזלץ] התרשלה בעניין זה. היא זו שניהלה את החניון בפועל וקבעה את ההנחיות להפעלתו, ובכלל זה קבעה כיצד יפעל נוהל 'החניות הכפולות', שבו חלה אחריות לשמירה על המפתח על הסדרן ועל הקופאי. גם אם אחד מהם, או שניהם, הם שהתרשלו למעשה, ובעקבות זאת נגנב הרכב במקרה זה, הרי שראינו כי [זלץ] היא זו שהייתה אמורה לפקח על קיומו של הנוהל באופן שמבטיח את שמירת המפתחות ומסירתם בתום החנייה לבעל הרכב בלבד... לפיכך נראה לומר, שגם [לזלץ] ניתן לייחס התרשלות במקרה זה.

          עוד קבע השופט פינקלשטיין כי אין לראות בשירותי בריאות כללית אחראית לגניבת הרכב, וכי זו לא ידעה ולא צריכה הייתה לדעת על רשלנותה של החברה בשמירה הלקויה על מפתחות הרכב ובזיהוי בעליו.

7.       כאמור, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי חלקה על הדברים האמורים וקבעה כי יש לקבל את הערעור של הכשרת היישוב בהתייחס לזלץ ולשירותי בריאות כללית. דעת הרוב סברה כי "משהוברר כי [זלץ] היא זו שקבעה את ההנחיות באשר לאופן תפעולו של החניון, חבה היא חובת זהירות למבוטחת, חובה שהופרה כפי שהתברר... במצב זה אחראית [זלץ] בנזיקין כלפי [הוניגמן]". בעניין זה הסתמכו שופטי הרוב על פסיקת בית משפט זה כי יש לבחון את פעולותיו של אורגן בחברה בהתאם לכללים הרגילים של דיני הנזיקין וכי לא מוענקת לאורגן בחברה חסינות בנזיקין. באשר לשירותי בריאות כללית נקבע כי יש לחייב אותה, ביחד ולחוד עם זלץ, בחבות ישירה בנזיקין לגניבת הרכב, וזאת גם אם לא ידעה על קיומו של נוהל "החניות הכפולות". בית המשפט נימק את עמדתו בכך שבהסכם בין החברה לבין שירותי בריאות כללית נאמר כי זו האחרונה היא בעלת הזכויות, לרבות זכות החזקה הבלעדית של החניון, וכי כל שנמסר לחברה - או ה"מורשה" בלשון ההסכם - הוא הפעלת החניון. על כן, שירותי בריאות כללית חבה חובת זהירות כלפי באי החניון - חובה ישירה להבדיל מחבות של בעל חוזה לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין.

          על פסק-דין זה משיגות זלץ ושירותי בריאות כללית.  

טענות הצדדים

8.       זלץ עותרת לאמץ בעניינה את דעת המיעוט של השופט פינקלשטיין. לשיטתה, אין לקבוע כי אורגן בחברה חב חובת זהירות אישית לניזוק שהתקשר בחוזה עם החברה, מבלי שיתקיימו הנסיבות המיוחדות שנקבעו בעניין שטיל - נסיבות שאינן מתקיימות בענייננו. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי הטיל חבות בנזיקין על זלץ מעצם תפקידה וכהונתה כמנהלת בחברה, ולא בשל מעשה עוולה ספציפי שביצעה. זלץ סבורה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרוקן מתוכן את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום וכאשר קבע כי זלץ הפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הוניגמן.

9.       שירותי בריאות כללית ביקשה לערער הן על עצם חיובה כלפי הכשרת היישוב והן על חיובה - ביחד ולחוד - עם זלץ, מבלי שנקבעה בעניין זה חלוקת אחריות כלשהי. לעניין הטלת האחריות, נטען כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על טענות שלא הועלו כנגדה בערעור, ושכלפיהן לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן. כך, נטען כי חרף העובדה שהכשרת היישוב העלתה טענות בדבר התרשלותה של שירותי בריאות כללית, דעת הרוב בפסק הדין הטילה אחריות על האחרונה מעצם היותה בעלת זכויות במקרקעין ולאור הפקת רווחים כלכליים מהחניון. לטענתה, הנסיבות האמורות אינן מקימות חובת זהירות כלפי הוניגמן. שירותי בריאות כללית גורסת כי האחריות בנזיקין הוטלה עליה מבלי שנקבע בפסק הדין כי אכן התרשלה באופן כלשהו, וכי הדבר מהווה, למעשה, הטלת אחריות מוחלטת על בעל מקרקעין. לפיכך מבקשת היא לאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום ואת עמדת דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. בהתייחס לחלוקת האחריות, נטען כי אחריותה של שירותי בריאות כללית (אם אכן ישנה) היא משנית בלבד.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ