אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מלצר נ' ברק

מלצר נ' ברק

תאריך פרסום : 21/10/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום צפת
41872-09-12
16/10/2013
בפני השופט:
רבקה איזנברג

- נגד -
התובע:
עמיר ראובן מלצר
הנתבע:
מימון ברק

החלטה

1.בפני בקשת הנתבע למחיקת התביעה כנגדו וזאת בהעדר עילה.

המדובר בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין דברים, אשר נטען בכתב התביעה, כי הנתבע אמר על התובע במהלך ישיבת מועצה מיום 26.6.12. במהלך אותה ישיבה, הוצגה מועמדותו של התובע לתפקיד דירקטור בתאגיד "מרכז קנדה".

לטענת הנתבע, על הפרסום נשוא התביעה חלה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, שכן המדובר בדברים שנאמרו מתוקף תפקידו הציבורי כחבר מועצה.

לטענת הנתבע, אין חשיבות לשאלת אמיתות הפרסום וההגנה הקבועה בסעיף זה הינה הגנה מוחלטת.

2.התובע התנגד לבקשה וטען כי היה על הנתבע להעלות את כל טענותיו, במסגרת בקשה קודמת שהגיש, להכרה בחסינותו כעובד רשות ציבורית. התובע הפנה להחלטה בה נקבע כי שאלת החסינות תוכרע רק לאחר בירור התביעה לגופה, וטען כי הבקשה במקרה דנן היא ניסיון לערער על אותה החלטה, או להעלות טענות אותן שכח הנתבע להעלות בבקשתו הראשונה.

לגופם של דברים, וביחס להגנה הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק, טען התובע כי נטיית בתי המשפט היא ליתן פרשנות מצמצת לתחולת ההגנה, וכי בבוא בית המשפט לבחון את תחולת ההגנה, עליו לתת דעתו לתום ליבו של המפרסם ולבחינה האם מדובר בדברי בלע אם לאו. לאור זאת טען התובע שאין הבדל של ממש בין הגנה זו לבין הסייג הקבוע בסעיף 7א (א) סיפא לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיה החסינות "לא תחול על מעשה שנעשה כאמור ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."

לאור האמור, טען התובע כי בכל מקרה, ניתן יהיה להכריע גם בבקשה דנן רק לאחר שמיעת הראיות.

דיון:

3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל:

בפתח הדברים אציין כי אין לקבל את טענת התובע, כאילו המדובר בטענות שהינן נושא לבקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה בעבר בבקשת החסינות. בהחלטה מיום 20.3.13 נקבע אמנם, שהתנאי השני לחסינות, כלומר, שהדברים לא נאמרו תוך רצון לגרום נזק או בשוויון נפש, יוכרע לאחר שמיעת עדויות וראיות. אולם, אין בכך הסדר שלילי הסותם את הגולל מהעלאת טענות מקדמיות אחרות, שאינן נוגעות כלל וכלל לחסינות. הטענות בבקשה דנן, אינן נוגעות לסוגיית החסינות, אלא לתחולת ההגנה המוחלטת הקבועה בחוק איסור לשון הרע, ולפיכך, אין מניעה להעלותן למרות שכבר נדונה והוכרעה בקשה מקדמית בטענה אחרת.

4.ע"פ סעיף 13(9) לחוק: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות ע"פ דין או ע"פ הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות ע"פ היתר של רשות כאמור".

בניגוד לנטען על ידי התובע בתגובתו, ע"פ ההלכה הפסוקה, סעיף 13 על כל תתי סעיפיו (בשונה מן הסיפא לסעיף 7א'(1) לפקודת הנזיקין), יוצר הגנה מוחלטת מפני תביעה, אשר אינה כפופה לסייגים נוספים, ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים זרים או פסולים. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא 'ההגנות המוחלטות'".

וראה בעניין זה רע"א 1104/07 חיר נ. גיל, בה"מ אמנם התייחס שם לסעיף 13(5) לחוק, אולם, הקביעה ביחס לאופי ותחולת הגנת תתי סעיף 13 חלה גם במקרה דנן.

5.לפיכך, יש לבחון האם המדובר בפרסום שנעשה בנסיבות האמורות בסעיף 13(9) ואין רלוונטיות לאופי הדברים שנאמרו.

סעיף זה מתייחס לפרסומים של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות, אשר חובה לפרסמם, או שניתן היתר לפרסמם ע"י הרשות המוסמכת (ראה בספרו של אורי שנהר, אוזכר לעיל).

בע"א 241/60 תיק נ. קריניצי פ"ד י"ד 2489, 2492, נקבע: "מכח סעיף 54 לפקודת העיריות 1934, חייב היה המשיב 1 ע"פ סעיף 9 לתוספת התשיעית לפקודה הנ"ל, לשבת ראש בישיבת המועצה. העניין שנידון בישיבת המועצה היה עניין שהמועצה הייתה חייבת לדון בו ומימלא היו המשיבים בתור חברי המועצה, ליטול חלק בדיון ולשאת את דברם".

באותו מקרה הוגשה התביעה בגין דברים שנאמרו במהלך דיון במועצת העיריה ביחס להפרת חוקי התכנון והבניה ע"י התובע. כמצוטט לעיל, ביהמ"ש הכיר באותן נסיבות בהגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק.

ע"פ האמור בחוק, ההגנה חלה גם כאשר המפרסם היה רשאי לפרסם את הדברים ע"פ היתר של הרשות המוסמכת. הן ע"פ פס"ד קריניצי והן ע"פ מהותה של "רשות מוסמכת", אין ספק כי ההגנה חלה גם על רשות כגון מועצת הרשות המקומית (ראה גם ת"א (ת"א) 73072/04 בר צבי נ. סגל יהודה; ת"א (חי') 10316/07 יוסי כהן נ. חדווה יחזקאלי. על מגמה של הרחבה, באופן שההגנה תחול לא רק על רשויות שבכוחן ליתן צווים גופים שיפוטיים ומעין – שיפוטיים, ראו פסק דינו של השופט נ' סולברג ב- ת"א (י-ם) 9871/02 שלמה גרבץ נ. יצחק אלישיב).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ