אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מינהל מקרקעי נ' אבו אמטיר מחמד ואח'

מינהל מקרקעי נ' אבו אמטיר מחמד ואח'

תאריך פרסום : 19/11/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ראשון לציון
5797-06
15/11/2011
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
מינהל מקרקעי ישראל (בשם רשות הפיתוח) ע"י עו"ד ירון שלמי
הנתבע:
1. אבו אמטיר מחמד
2. אבו אמטיר סאלם
3. אבו אומטיר מרים
4. אזברגה רבקה
5. אבו אומטיר אחמד
6. אזברגה גוהר
7. אבו אומטיר נהיה
8. אבו אומטיר כפיה
9. אבו אומטיר מחמד
10. אבו אומטיר מחמוד
11. אבו אומטיר חלוד
12. אבו אמטיר סנא
13. אזברגה אינעם
14. אבו אמטיר סמעילי
15. אבו אומטיר מונא
16. אבו אמטיר איוב
17. אזברגה לורה
18. אבו אמטיר יוסרא

פסק-דין

פסק דין

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

תביעת פינוי ממקרקעין הידועים כחלקות 68, 69, 70, 71, 72, 73, 74, 75, 76 ו-77 בגוש 3948 בלוד (להלן "המקרקעין"). השכונה בה נמצאים המקרקעין ידועה כשכונה 8/10 בלוד. התובע מגדיר את הסעד המבוקש כסילוק ידם של הנתבעים ושל כל מי מטעמם מהמקרקעין, כאשר הם נדרשים "להותירם כשהם פנויים מכל מבנה, חפץ ואדם" (סעיף 13 סיפא לכתב התביעה). בסעיף 14 לכתב התביעה מבוקש גם צו עשה המורה לנתבעים להרוס על חשבונם את המבנים המסומנים 1 עד 9 בתצלום האוויר המצורף כנספח ג' לכתב התביעה (להלן גם "המבנים").

המקרקעין, שאינם מוסדרים, הם בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלים על ידי התובע על פי חוק.

התובע טוען כי הנתבעים מחזיקים שלא כדין במקרקעין לאחר שפלשו אליהם ואף הקימו עליהם את המבנים, גם כן שלא כדין (הן במובן זה שהדברים התבצעו ללא הסכמת התובע בשם הבעלים, והן במובן דיני התכנון והבניה). מכאן התביעה.

בכתב הגנתם העלו הנתבעים שורה ארוכה של טענות. חלקן (כגון התיישנות) נזנח בסכומים, ועל כן לא אתייחס אליהן. מטענות ההגנה הרבות נותרו, לאחר העיון בסיכוי הנתבעים, רק הטענות שלהלן, אשר אדון בהן כסדרן:

הנתבעים הם ברי רשות מכללא, אשר בנסיבות העניין עולה כדי רשות בלתי הדירה;

לחלופין – היות ורשויות המדינה מדברות במה שהנתבעים מכנים "קולות שונים וסותרים" ובשל "הליכי התכנון המתקדמים", יש לדחות את מועד הפינוי לתקופה "משמעותית" בת "מספר שנים";

יש להתנות את הפינוי בדיור חלוף ובפיצויים.

היות ובעלותה של רשות הפיתוח במקרקעין אינה שנויה במחלוקת, הרי שכל שנותר לברר הוא האם יש בפי הנתבעים טענת הגנה אשר ראויה להתקבל ויש בה כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד המבוקש, דחיית ביצועו או התניית ביצועו בתנאים שייקבעו. העובדות הצריכות לעניין תובאנה במסגרת הדיון בכל אחת מטענות ההגנה. עוד יוזכר כי בסעיפים 56-57 לסיכומיה, וכן בסעיף 10 לכתב התביעה, עותר התובע לפיצול סעדים.

דיון

הנתבעים – ברי רשות מכללא

הנתבעים טוענים כי הם (וליתר דיוק, לשיטתם – רק חלק מהם, יחד עם ילדי אותם בגירים המתגוררים במקרקעין, ובסך הכל כ-35 נפשות), מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות שתחילתן בשנת 1978, כלומר – מדובר בכ-33 שנים עד כה וכ-28 שנים עד להגשת התביעה. לא הובאו נתונים נוגדים, ולא ראיתי סיבה שלא לקבל את הטענה העובדתית של הנתבעים לעניין תקופת ההחזקה במקרקעין מושא התביעה. עוד הם טוענים כי שכונה 8/10 בעיר לוד, בה נמצאים המקרקעין, היא כלשונם "מרובת פלישות", וכי התובע נקט במשך שנים רבות בדרך של "שתיקה רועמת" העולה כדי הסכמה שבשתיקה עם תפיסת החזקה על ידם במקרקעין.

הנתבעים אינם טוענים כי ביקשו או קיבלו הסכמה של התובע לתפיסת החזקה במקרקעין. בכך הם מודים כי לא ביקשו ולא קיבלו רשות כזו. טענתם היא כי הרשות שקיבלו היא רשות מכללא, הנלמדת בדיעבד משתיקה רבת שנים של התובע. אין טענה שהנתבעים נתנו או נותנים תמורה כלשהי בגין אותה רשות נטענת, לא בעת שתפסו חזקה במקרקעין או לפני כן, ולא מאז ועד היום. מכאן שלשיטת הנתבעים עסקינן ברשות מכללא וללא תמורה.

מהאמור לעיל ברור שמלכתחילה היו הנתבעים מסיגי גבול במקרקעין מושא התביעה. עם זאת, החזקת הנתבעים (וליתר דיוק – אותם נתבעים המודים בהחזקה האמורה) במקרקעין מושא התביעה נמשכת מאז שנת 1978. אין מדובר בפלישה נסתרת לאזור נידח, אלא בהחזקה גלויה המלווה בהקמת מבנים לאורך התקופה (כאשר עיקר המבנים הוקמו או הורחבו בשנים 1992 ואילך, ובמיוחד בשנת 1999 ואילך כמפורט בסעיף 12 לסיכומי התובע). המקרקעין נמצאים בשכונת מגורים בעיר במרכז הארץ. על בסיס כל אלה, המסקנה היא כי אין לראות את הנתבעים כמסיגי גבול גרידא במקרקעין מושא התובענה עד עצם היום הזה. לתובע זכות הקניין במקרקעין מושא התביעה, אולם קניין אינו רק אגד של זכויות. כרוכה בו, ויש הסבורים גם שמובנית בתוכו, אחריות חברתית. אחריות זו באה לביטוי מוחשי בדיני הנטילה השלטונית של מקרקעין, אך דינים אלה אינם בהכרח ממצים אותה. סבורני שלבעלים של מקרקעין גם אחריות כלפי מי ששתיקה בת שנים רבות למדי מול מהלכים גלויים לחלוטין של תפיסת חזקה במקום ידוע ומוכר היטב יכולה להביאו לכלל מחשבה כי הבעלים אינם מתנגדים להחזקה, לפחות עד שיודיעו אחרת. על כן המסקנה היא כי יש לראות את הנתבעים כמי שתחילה היו אמנם מסיגי גבול במקרקעין, אך הפכו במרוצת השנים לברי-רשות מכללא בהם.

שאלת הדירות הרשות

כאמור לעיל, הנתבעים טוענים כי אף שברשות מכללא וללא תמורה עסקינן, היא בלתי הדירה. הדין מכיר באפשרות לקיומה של רשות מכללא ובדיעבד, ואין הוא דורש שהרשות תינתן מראש דווקא. אין גם דרישה צורנית כלשהי לרשות במקרקעין. הדין גם אינו מתנה את אי הדירות הרשות בקיום תמורה עבור הרשות, אף כי בדרך כלל תהיה רשות ללא תמורה ניתנת לביטול (ראו ע"א 515/76 לוי נ' ויימן; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל; ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל-חטיב; ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות). עם זאת לא מצאתי בפי הנתבעים הלכה פסוקה בה נקבע כי בנסיבות כבענייננו, של רשות מכללא הנלמדת רק מהימנעות הרשויות מנקיטת צעדים נגד תפיסת חזקה שלא אושרה ובהעדר כל תמורה, נקבע שהרשות היא בלתי הדירה. בכל ההלכות הפסוקות המוכרות לי אשר היתה בהן הכרה באי-הדירות של רשות במקרקעין, היו הנסיבות לא רק של רשות מפורשת אלא גם של מצג ברור בדבר אי-הדירות הרשות, והסתמכות כבדת משקל על אותו מצג. אלה היו גם הנימוקים להכרה באי-הדירות הרשות, שהביאו למסקנה כי יהיה זה בלתי צודק בעליל ("אי צדק בולט", כלשון בית המשפט העליון בפרשת בצר נ' צילביץ להלן) לאפשר לנותן הרשות לבטלה (ראו: ע"א 496/82 חזן ואח' נ' סלונים ואח'; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ). שיקולים אלה אינם קיימים בענייננו. איש לא נתן מלכתחילה רשות לנתבעים לתפוס חזקה במקרקעין מושא התביעה, ובודאי שלא התיר להם לבנות שם דבר. איש גם לא עשה כלפיהם מצג לפיו הרשות הנטענת, שאינה כוללת אלא את עצם הימנעות התובע מנקיטת פעולות לפינוי, תישאר בעינה לנצח. הנתבעים בנו את אשר בנו מבלי להמתין להזמנה או אף להרשאה מצד התובע לעשות כן, ובידעם היטב שאין להם לא הסכמה של הבעלים ולא היתר כדין לאותה בניה. די בכך כדי להביא לדחיית טענת הרשות הבלתי הדירה בענייננו, אף שנקבע לעיל כי יש לראות את הנתבעים כמי שקיבלו רשות מכללא, בדיעבד, להחזיק במקרקעין מושא התביעה.

גם שיקולי מדיניות חשובים תומכים במסקנה זו. יש לזכור כי לפחות בתקופה שלאחר חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הכרה באי הדירות של רשות מחייבת למצער זהירות מיוחדת. זאת משום שיש בה מתן תוקף לזכות שרק בעלות חזקה ממנה, זכות שיש לה מאפיינים של קניין (ובמיוחד נצחיותה), ועוצמתה עולה אף על זכותו של בעל זכות חכירה רשומה לדורות. אפילו החוכר לדורות חוכר את המקרקעין לתקופה שיש לה מועד סיום, וכמעט לעולם הוא מקבל על עצמו גם חובות כלשהן בקשר למקרקעין: החובה (לכל הפחות) לקבל הסכמת הבעלים לבנייה ולשינוי ייעוד ואולי גם החובה לשלם לבעלים עבור הסכמתו זו; החובה לשלם דמי חכירה, מראש (בדרך של היוון) או בתשלומים שוטפים; הגבלות בדבר השימוש במקרקעין, ולעיתים גם הצורך בהסכמה להעברת החכירה; ועוד, לפי תנאי החכירה כפי שהוסכמו ונרשמו. היה והחוכר יפר את חובותיו על פי תנאי החכירה כפי שהוסכמו, הוא חשוף לסנקציות ובמקרים המתאימים גם לביטול החכירה. בכל נכס שניתן לרשום את הזכויות בו בלשכת רישום המקרקעין יש לרשום זכות חכירה לדורות, ובכך מתקיים בה גם יסוד הפומביות של הזכות. בעל רשות בלתי הדירה במקרקעין אוחז בזכות להחזיק בהם ללא כל הגבלה וללא אפשרות של הבעלים להביא לסיומה. שום דבר שיעשה או שלא יעשה בקשר למקרקעין לא יוכל להביא לביטול הרשות. כל סנקציה לא תוטל עליו מצד הבעלים בכל מערכת נסיבות שהיא. כל זאת להבדיל מחוכר, ואף מדייר מוגן. כאשר הרשות היא גם רשות חינם, אין בר הרשות צריך לשלם דבר לבעלים תמורתה. רשות בלתי הדירה מרוקנת, למעשה, את הבעלות כמעט מכל ערכה, משום שהיא אינה מקנה כל זכויות לבעל המקרקעין כל עוד היא קיימת, וקיומה עלול להיות נצחי (מה-גם שלפחות לפי חלק מדעות המלומדים אין כל מניעה שזכותו של בר רשות תעבור בירושה, ואף אין הגבלה על מספר ההורשות האפשרי דוגמת זו הקיימת בדיני הדיירות המוגנת). על כן אפילו הציפייה שבעתיד הרחוק יוכל הבעלים לשוב ולתפוס את החזקה בנכס אינה מתקיימת במקרה כזה. רשות כזו גם אינה נרשמת ואינה ניתנת לרישום, כך שגם יסוד הפומביות של זכויות קניין במקרקעין אינו מתקיים בה. היא עומדת גם בניגוד להוראות סעיף 29(ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, שלפי הוראת סעיף 34 שלו תחולתו מתחילה ביום 1/1/1972, כך שהוא חל על הנתבעים (שהחלו, לגרסתם, להחזיק במקרקעין מושא התביעה רק בשנת 1978). כל השיקולים הללו מחייבים שימוש זהיר ביותר, ולטעמי אף נדיר ביותר, בדוקטרינת הרשות הבלתי הדירה. על רקע שיקולים אלה, בוודאי שאין להרחיב את תחומיה הצרים מאד של דוקטרינת הרשות הבלתי הדירה כך שהיא תחול גם על מי שלא רק שלא הוזמן לתפוס חזקה במקרקעין, אלא שאיש גם לא עשה כלפיו מצג שהרשות תהיה בלתי הדירה.

חיזוק נוסף למסקנה שאין מדובר ברשות בלתי הדירה מצוי דווקא בראיות שהובאו על ידי הנתבעים. כוונתי במיוחד למסמך נ/7ב', מכתב המתייחס למקרקעין מושא התביעה ונכתב בידי הנתבע 1 בשם מי שהוא מכונה "בני משפחתי" ובשמו-הוא. במכתב זה, הנושא תאריך 31/3/09 (היינו במהלך ההליכים המשפטיים בתביעה הנוכחית), מבקש הכותב כי מנהל מקרקעי ישראל יאפשר לו ולבני משפחתו "לרכוש", כלשונו, את המקרקעין (וכן את חלקה 78, שבחלק ממנה יש לחלק מבני המשפחה זכויות של דיירות מוגנת). הדברים הללו מעידים היטב על כך שהנתבעים ידעו שאין הם אוחזים בזכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין לתקופה בלתי מוגבלת, וידעו היטב שנדרשת "הסדרה" של מעמדם במקרקעין. ידיעה זו משמיעה בעליל את צדו השני של המטבע, דהיינו כי ללא "הסדרה" כזו אין בידם זכות מוכרת בדין להמשיך ולהחזיק במקרקעין לתקופה בלתי מוגבלת וללא אפשרות להביא לפינויים. מכאן, שמראיות הנתבעים דווקא עולה המסקנה העובדתית כי לא רק שלא נעשה כלפי הנתבעים מצג של אי הדירות, אלא שהם עצמם לא טעו לחשוב שבידיהם רשות בלתי הדירה. טענת הרשות הבלתי הדירה נדחית, לפיכך.

שאלת פיצוי הנתבעים

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ