אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מחמד עמרן אלנבולסי נ' גמאל עבדלכרים מוסטפה אלכטיב ואח'

מחמד עמרן אלנבולסי נ' גמאל עבדלכרים מוסטפה אלכטיב ואח'

תאריך פרסום : 17/11/2010 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום ירושלים
4490-03
16/11/2010
בפני השופט:
רנר שירלי

- נגד -
התובע:
מחמד עמרן אלנבולסי
הנתבע:
1. גמאל עבדלכרים מוסטפה אלכטיב
2. עבדלכרים מוסטפה אלכטיב

פסק-דין

פסק דין

כתבי הטענות

1. התביעה היא לסילוק יד. על פי כתב התביעה התובע הינו בעליו של בית המכיל שתי דירות ושני מחסנים בעיר העתיקה. הבית הושכר לנתבע 2 ולבנו – הנתבע 1 לאחר 20.8.68 כאשר לא היה דייר הזכאי להחזיק בו במועד הקובע לתחולת חוק הגנת הדייר. ההסכם האחרון נחתם לשנה ביום 25.3.01. בהסכם השכירות נאמר במפורש כי הדיירות אינה מוגנת ולא שולמו דמי מפתח. בתום תקופת השכירות היא לא הוארכה מחדש. על פי כתב התביעה הנתבע 2 עזב את הדירה עם אשתו ועבר להתגורר באלעיסוויאה ואף נרשם שם כמחזיק בנכס. הנתבעים בנו להם דירות מגורים באלרם. עוד נטען בכתב התביעה כי בעוד שהנתבע 2 אינו מחזיק, הנתבע 1 ממשיך להחזיק ומבלי לשלם דמי שכירות. גם עבודות בניה ושיפוץ שביצעו הנתבעים בבית ללא הסכמת התובע מהוות עילה נוספת לביטול השכירות.

על פי כתב ההגנה הנתבע 2 שכר את הדירה מאת התובע ויתר יורשי אביו לשנה החל מיום 21.4.66 ובמהלך התקופה החזיק הנתבע והמשיך להחזיק בדירה כדייר מוגן לפי החוק. על פי כתב ההגנה חוזה השכירות חודש כמעט מדי שנה עד ליום 6.9.87 שאז סוכם בין הנתבע 2 לתובע על צירוף הנתבע 1 כדייר תמורת העלאת דמי השכירות ל-300 דינר ירדני. במשך השנים סוכם על העלאת דמי השכירות עד אשר הגיעו ל-500 דינר. על פי כתב ההגנה הנתבע 1 נכנס לגור בדירה עם הנתבע 2 בעת היותו קטין בן 6 וחוזה השכירות אליו צורף שמו – 3 שנים לאחר חתונתו. לטענת הנתבעים על אף שהנתבע 2 שכר דירה בעיסוויה מהסיבה שנמצאת קרוב למקום עבודתו וכן בסמוך להר הבית בו הוא מתפלל, מעולם לא נטש את הדירה נשוא התביעה. אשר לנתבע 1 נטען כי על אף שרכש דירה באלרם מעולם לא עבר להתגורר בה ולא עזב את הדירה נשוא התביעה מאז גיל 6. על פי כתב ההגנה בהסכם השכירות אין זכר לאי חלות חוק הגנת הדייר על השכירות וכל שנכתב הוא שהנתבעים לא שילמו דמי מפתח עם כניסתם למושכר. על פי כתב ההגנה לא בוצעו בנכס כל עבודות שיפוץ ב-10-5 שנים האחרונות ואין חובה לשלם דמי שכירות ראויים מאחר והנתבע 2 שכר את הדירה ונכנס לגור בה לפני יום 20.8.68.

2. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע עצמו ושל בניו עיסה מחמד אלנבולסי ויוסף מחמד אלנבולסי. ב"כ התובע ויתר על העדתם של התובע עצמו מפאת מצבו הרפואי (ר' פרוטוקול מיום 11.9.06) כמו גם על העדתו של עיסה מחמד אלנבולסי (ר' פרוטוקול מיום 11.4.06, עמ' 14, שורות 30-28).

מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים עצמם, של עבד אלגני יוסף עבד חסן אלגני ושל אחמד עמר חגאזי המתגוררים בשכונת אלסעדיה בה מצוי הנכס נשוא התביעה.

לאחר חקירות המצהירים הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב.

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו ניתן ליתן פסק דין פנוי על סמך הטענות אותן העלו הנתבעים במסגרת בקשת הרשות להגן ואשר על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש לאחר שנדחתה בקשתם לרשות להגן נקבע כי ישמשו כחזית ההגנה בהליך והם לא יהיו רשאים לשנותן. הנתבע 1 הודה במסגרת ההליכים בבקשת הרשות להגן כי לא חתם על כל הסכם שכירות עם בעל הבית, אינו משלם שכר דירה ואין למעשה כל בסיס לשהייתו בדירה לאחר שאביו עזב את הדירה ועבר להתגורר בדירה אחרת. תקופת השכירות על פי ההסכם האחרון תמה ביום 24.3.02 ולא חודשה. הנתבע 1 גם לא הביא ראיות למגורים רצופים בדירה והודה כי יש לו דירת מגורים אחרת. אשר לנתבע 2 הוא הודה בחקירתו כי מתגורר עם אשתו בשכונה אחרת החל מיום 1.8.96, שם כבר התגורר עת חתם על הסכם השכירות האחרון. אפילו התגורר הנתבע 2 בנכס לפני 1968, הרי שהוא מודה כי עזב את הדירה בשנת 1996 ואינו מתגורר בה יותר. מעיון בהסכם האחרון עולה כי מדובר בשכירות רגילה ומשחתם עליו הנתבע הרי שאימץ את האמור בו. לטענת ב"כ התובע בניגוד להסכמה הדיונית שהושגה בערעור הגיש ב"כ הנתבעים תצהירים הכוללים טענות רבות ששינו את חזית ההגנה ויש מקום להתעלם מהן. כך בין היתר הטענה ולפיה עזב הנתבע 2 את הדירה באלעיסוויה ביום 31.12.02 שגם אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בדיון. כך הטענה ולפיה הדירה באלעיסוויה היא זמנית. לטענת ב"כ התובע מתגורר כיום הנתבע 2 בדירה אחרת הרשומה על שמו בחברת החשמל במחנה הפליטים שועפט אותה רכש מהקבלן לאפי. העובדה שהנתבע לא המציא את חוזה הרכישה על אף החלטה שניתנה בעניין זה מוכיחה זאת. עוד נטען בסיכומים כי גם ממסמכי העיריה וגם מעדותו של הנתבע 2 עולה כי הוא נטש את הנכס נשוא התביעה ועבר להתגורר עם אשתו באלעיסוויה בשנת 1996. מהראיות עולה כי ההסכם אליו צורף שמו של הנתבע 1 נעשה על מנת שהבן יוכל להירשם בעיריה כמחזיק. למעשה מהראיות עולה כי הנתבע 2 ואשתו עברו מהדירה נשוא התביעה לדירה אחרת שבשכונת הסוואנה כבר בשנת 1984 וממנה ב-1996 לעיסוויה כך שאפילו היה הנתבע 2 דייר מוגן יש לראותו כמי שנטש את המושכר. ככל שב"כ הנתבעים טוען לתחולת הזדהות החזקות בענייננו הרי שלא הוכח ואף לא נטען כי התובע ידע בעת החתימה על הסכם השכירות בו מופיע שמו של הנתבע 1 כי הנתבע 2 לא מתגורר בנכס וכי הסכים לראות במגורי הנתבע 1 כמגורי הנתבע 2. למעשה הטענה בדבר תחולת העקרון בענייננו אף לא הועלתה. על כן אין לנתבע 1 זכות עצמאית להימצא בדירה ומשנטש אותה אביו הוא הנתבע 2 הרי שאיבד הנתבע 1 את זכותו להימצא בדירה.

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו התובע לא מסר גרסא וזאת ללא המצאת חוות דעת רפואית על אי מסוגלותו ויש לזקוף זאת לחובתו ואילו בן התובע שהינו בעל עניין בתוצאות ההליך, מרבית עדותו היתה בבחינת עדות שמיעה. מכל מקום הבן שהעיד זיהה בוודאות את חתימת אביו על כל החוזים שצורפו לתצהיר עדותו של הנתבע 2 ושנערכו משנת 1966 ועד שנת 2001 ובכך הוכח שהדירה היתה תפוסה ערב כניסתו לתוקף של חוק הגנת הדייר ולכן הנתבע 2 הוא דייר מוגן וזאת ללא צורך בתשלום דמי מפתח. לטענת ב"כ הנתבעים אין יסוד לטענה כי חוזה שכירות ממשיך מבטל את חוזה השכירות שקדם לו, גם ממכתב שכתב ב"כ התובע לנתבע ב-2003 עולה כי האחרון מעולם לא ויתר על זכות הדיירות המוגנת שלו והטענה ולפיה בהסכם השכירות נקבע במפורש כי הדיירות אינה מוגנת, לא הוכחה. גם העלאת דמי השכירות בחוזי השכירות אותם הציג הנתבע מלמדת על מעמדו של הנתבע 2 כדייר מוגן. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי גם באישור חברת החשמל שהוגש יש כדי לבסס את הטענה כי הדירה היתה תפוסה על ידי הנתבע 2 מלפני יום 20.8.1968. לטענת ב"כ הנתבעים עדות בן התובע כי אביו לא ידע על שכירת דירה נוספת על ידי הנתבע 2 בעת חתימתו על חוזה 1987 שאליו הוסף שמו של הנתבע 1, נסתרה לחלוטין בעדות הבן עצמו. התובע לא הביא כל ראיה על התפנות הנתבע 2 מהדירה שכן בן התובע שהעיד, הוא עצמו לא נכנס לדירה נשוא התביעה כמו לדירה האחרת שם לטענתו מתגורר הנתבע 2 וכן לא הביא לעדות את אמו למסירת עדות על שראתה. לטענת ב"כ הנתבעים רישומי הארנונה עליהם מסתמך התובע הם אך ראיה לכאורה. עדות הנתבע כי הדירות בסוואנה ולאחריה בשועפט הן של הבן המתגורר בארה"ב לא הופרכה. הוא הדין לגבי מחלת אשת הנתבע 2 שבעקבותיה שכר הנתבע 2 דירה זמנית בעיסוויה. זאת כאשר הפסיקה היא כי הפסקת חזקה זמנית אינה מהווה זניחת המושכר. הוכח כי הנתבעים הציעו לשלם לתובע את דמי השכירות המגיעים הן לפני הגשת התביעה והן לאחריה והוא שסירב לקבלם. אשר לטענה בדבר ביצוע שיפוצים על ידי הנתבע, לא הובאה לגביה כל ראייה והיא נזנחה במסגרת הסכומים. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי יש לדחות את הטענה ולפיה הרחיבו הנתבעים בתצהיריהם את החזית שבתצהירים שהוגשו במסגרת בקשת הרשות להגן. לטענתו כל שעשו הנתבעים הוא אך הבהרת נקודות למעט נקודת מחלת אשתו של הנתבע 2. התובע הוא שהרחיב חזית בניגוד להחלטת בית המשפט וזאת בנוגע לדירות סוואנה ובשועפט. לטענת ב"כ הנתבעים עדויות ההגנה נסמכות על שני עדים ניטראליים וכן על עדויות הנתבעים שעדותם היתה עקיבה ומהימנה ויש לקבלן. לחילופין מבקש ב"כ הנתבעים כי ינתן סעד מן הצדק בסכום סמלי.

בסיכומי התשובה שהגיש טוען ב"כ התובע כי הוכחה נטישת הנתבע 2 את הדירה. מההליך שהתנהל בבקשת הרשות להגן עולה בבירור כי הנתבע 2 נטש את הדירה עוד קודם לשנת 1996 ובודאי החל מאותו מועד ועל כן מאחר והנתבע 1 נמצא בדירה כבר רשות חייב גם הוא לפנותה. עוד טוען ב"כ התובע כי ב"כ הנתבעים חזר בסיכומיו על טענות המהוות הרחבת חזית ומנוגדות להסדר הדיוני עליו הוסכם בבית המשפט המחוזי. לטענת ב"כ התובע אישר בית המשפט את אי העדתו של התובע מטעמים רפואיים ואת העדתו של בנו תחתיו ואין ממש בטענה ולפיה עדות בן התובע היא בגדר עדות שמיעה. אשר להצעת תשלום דמי השכירות, אלו הוצעו רק לאחר הגשת התביעה ולנוכח האמור בצדק נדחתה ההצעה.

דיון

האם היה הנתבע 2 דייר מוגן?

4. על פי תצהירו של הנתבע 2 ביום 26.2.1966 שכר מאת התובע ויתר יורשי אביו את הדירה נשוא התביעה ומאז החזיק בה כדיין מוגן לפי החוק. לתצהיר צורף העתק מהסכם השכירות (ר' סעיף 2 לתצהיר על נספחו). על פי התצהיר נכנס לגור בפועל בדירה ביום 21.4.1966 (סעיף 3 לתצהיר). עוד נאמר בתצהיר כי חברת החשמל חברה על שמו של הנתבע 2 קו חשמל לדירה ביום 1.3.1966 כשלתצהיר צורף העתק מאישור חברת החשמל על כך (סעיף 4 לתצהיר על נספחו). הנתבע 2 לא נחקר על האמור בתצהירו בעניין זה. בתצהירו של יוסף מחמד אלנבולסי, בנו של התובע, אין למעשה גירסא ככל הנוגע למועד בו התקשר הנתבע 2 לראשונה בהסכם עם אביו הוא התובע. יוסף מחמד אלנבולסי אישר בחקירתו כי החוזה מיום 26.2.1966 הוא בכתב ידו של אביו (ר' עמ' 7, שורות 6-3). כך גם ההסכם משנת 1967 שנחתם אף הוא לפני המועד הקובע לתחולת חוק הגנת הדייר (ר' נספח לסעיף 2 לתצהירו של הנתבע 2; עדותו של אלנבולסי בעמ' 7, שורות 8-7). העד אישר את חתימתו של אביו על סדרה של הסכמים נוספים החל מאותה תקופה ועד לשנת 2001 (ר' עמ' 7, שורה 9 – עמ' 8, שורה 16; עמ' 6, שורות 6-3; 28-25) אין ממש בטענת ב"כ התובע ולפיה גירסת הנתבע בעניין זה היא בגדר הרחבת חזית וזאת לנוכח האמור בסעיף 7 לתצהיר הנתבע 2 התומך בבקשת הרשות להגן.

גם אם לא היה בידי הנתבעים להציג את ההסכם הקונקרטי שחל ביום 20.8.68, הרי שבשים לב לכך שלא הועלתה כל טענה מצד התובע ולפיה שכר הנתבע 2 את הדירה נשוא התביעה לפני אותו מועד והפסיק להחזיקה במהלך אותה תקופה, הרי שדי בראיות שפורטו לעיל ובסדרת החוזים שהציגו הנתבעים כדי להוכיח במידה מספקת את גרסת הנתבע 2 ולפיה התקשר לראשונה עם התובע בהסכם ביום 26.2.1966 וכי ביום 20.8.68 החזיק בנכס מכח הסכם שכירות. על פי סעיף 9 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] די בכך על מנת שיהא הנתבע 2 דייר מוגן בנכס גם אם לא שילם תמורתו דמי מפתח.

5. האם ויתר הנתבע 2 על מעמדו כדייר מוגן? לטענת ב"כ התובע מההסכם משנת 2001 שצורף לכתב התביעה עולה כי מדובר בשכירות רגילה ומשחתם עליו הנתבע 2 הרי שאימץ את האמור בו לרבות הקביעה כי מדובר בשכירות רגילה ובלתי מוגנת ויש בכך כדי לבטל הסכמים קודמים שנעשו בין הצדדים. את טענתו זו מבסס ב"כ התובע על סעיף "התנאים המיוחדים" המופיע בסיומו של ההסכם. בסעיף זה כך נאמר: "שני השוכרים מודים בזה שלא שילמו דמי מפתח או כל סכום חליפי אחר בתמורה לשכירותם לבית והנספחים לו. בנוסף לכך שני השוכרים מצהירים בזה שאין להם זכות והם לא מורשים לוותר חלקית או לוותר באופן מלא בזמן עזיבתם את המוזכר למעלה (הכוונה לבית) למישהו אחר מבלי לקבל את הסכמת המשכיר בכתב" (ר' תרגום שנערך על ידי מתורגמן בית המשפט בעמ' 10 לפרוטוקול מיום 11.4.06 שורה 29 – עמ' 11, שורה 5).

אינני סבורה כי מסיפא זו המתייחסת לשני הנתבעים יש להסיק כי המדובר בשכירות רגילה ולא מוגנת. בהודאה ולפיה לא שולמו דמי מפתח או סכום חליפי אחר בתמורה לשכירות אין כדי להעלות או להוריד ככל הנוגע לנתבע 2 אשר רכש כאמור את מעמדו כדייר מוגן מלכתחילה ללא תשלום דמי מפתח ואך מכח תחולת החוק. גם הביטוי "אין להם זכות" נסמך לפי ההקשר להמשך הסעיף הקובע כי השוכרים אינם מורשים לוותר בעת העזיבה מבלי לקבל את הסכמת המשכיר. קרי, יש לקרוא את ההוראה כקובעת כי לשוכרים אין זכות ואין הרשאה להעביר את המושכר לאחר ללא הסכמת המשכיר. פרשנות אחרת מותירה את הביטוי "אין להם זכות" מנותק מכל הקשר, לא ברור איזו זכות אין לשוכרים, ומכל מקום מייחסת לביטוי זה משמעות הרת גורל של ויתור על זכויות דייר מוגן בלא שהדברים אף נאמרו במפורש. גם אין זה סביר בעיני, בהנחה שהנתבע 2 היה בעל מעמד של דייר מוגן, כי היה מסכים לוותר על מעמדו זה ללא סיבה נראית לעין ובלא שאף נטען כי שולמה לו תמורה כלשהיא כנגד ויתור זה.

האם נטש הנתבע 2 את הדירה?

6. עילת הנטישה היא עילה שמקורה בפסיקה וטעונה הן הוכחתו של יסוד פיזי – היעדרות מהמושכר, והן יסוד נפשי – היעדר כוונה לחזור. היעדרות ממושכת מהמושכר שאינה תולדה של אילוץ חיצוני זמני כגון מחלה או להבדיל שהות בבית סוהר (ר' ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהד' שניה), בעמ' 128-132 והאסמכתאות הנזכרות שם), יוצרת חזקה בדבר כוונת נטישה המעבירה את הנטל אל הדייר הטוען אחרת (השווה ע"א 417/79 מרכוס נ. המר ואח' פ"ד לז(2) 337, בעמ' 346).

7. במסגרת בקשת הרשות להגן שהוגשה ביום 20.5.03 נטען כי הנתבע 2 נכנס לגור בדירה ביום 21.4.1966 ועודנו גר בה (סעיף 2 לבקשה). עוד נאמר בבקשה כי למרות שהנתבע 2 שכר דירה בעיסוויה לא נטש את הדירה נשוא התביעה מהסיבה שהיא "נמצאת סמוך למקום עבודתו שברח' בב חן אלזית וכן בסמוך להר הבית שבו מתפלל המבקש 2 רוב הימים" (סעיף 9 לבקשה). כך נאמר גם בתצהירו של הנתבע 2 שצורף לבקשה ואשר לפיו גם ישן הנתבע 2 רב הזמן בדירה נשוא התביעה (ר' סעיפים 4, 10, 20) לתצהיר. גם הנתבע 1 בתצהירו מציין כי הוא משתמש בדירה ביחד עם אביו ללא הפסקה "על אף שכירות אבי לדירה אחרת באל עיסוויה כתוצאה ממצוקת המגורים שממנה אנחנו סובלים. אבי לא נטש את הדירה נשוא התביעה דנן, מהסיבה שהדירה נשוא הדיון נמצאת בסמוך למקום עבודתו שברח' בב חן אלזית וכן בסמוך להר הבית שבו מתפלל רוב הימים" (סעיף 8 לתצהיר).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ