אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מחארב ואח' נ' עירית לוד

מחארב ואח' נ' עירית לוד

תאריך פרסום : 03/02/2012 | גרסת הדפסה
עפ"א
בית המשפט המחוזי מרכז
20570-12-11
30/01/2012
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
1. סאלח מחארב
2. גברי סוארקה
3. לואי סוארכה
4. עלא סוארכה

הנתבע:
לוד
פסק-דין

פסק דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה בתיק צ"ה 43132-07-10 מיום 7.12.11 (כב' השופט זכריה ימיני), בה נדחתה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי (להלן: "הבקשה") בכל הנוגע לתוספת בניה למבנה קיים כאשר שטח התוספת כ- 40 מ"ר המחולקים לשתי קומות, בחלקה 5 בגוש 4029 באזור הידוע כפרדס שניר בתחומי העיר לוד.

צו ההריסה המנהלי מיום 1.7.10 מושא ההליכים בבית משפט קמא וערעור זה, התייחס הן לתוספת הבניה דלעיל (להלן: "תוספת הבניה") והן לגדר באורך כמאה מטרים (להלן: "הגדר"), שתיהן על החלקה הנזכרת לעיל ששטחה הכולל קרוב ל- 10 דונם.

בהחלטת בית משפט קמא מיום 7.12.11 נקבע, בהסכמת המערער 1 (הוא המבקש 1 בפני בימ"ש קמא), כי הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי בכל הנוגע לגדר נמחקת תוך שביצוע הצו מעוכב, ובכפוף להסכמות נוספות המפורטות בעמוד 20 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא. על חלק זה של החלטת בית משפט קמא אין ערעור. בדיון מיום 7.12.11, ולפני ההכרעה המוסכמת בעניין אותו חלק של צו ההריסה המנהלי המתייחס לגדר, ניתנה החלטה של בית משפט קמא המופיעה בעמודים 15 ו- 16 לפרוטוקול, וקדמה לה החלטה נוספת באותו דיון בעמ' 13 לפרוטוקול, ועל שתי החלטות אלה משיגים המערערים.

בתחילה הוגשה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי כולו על ידי 12 מבקשים. בהחלטה שניתנה עוד בחודש מרץ 2011 קבעה כב' השופטת שרון קיסר, בעקבות טענות המשיב שהוגדרו על ידו כטענות מקדמיות, כי למבקשים 5 – 12 אין מעמד בהליך ועל כן הם נמחקו מהבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. בעקבות זאת נותרו בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא רק ארבעה מבקשים, שהם גם המערערים שבפניי.

הבקשה הוגשה כאשר היא נתמכת בתצהיר, עליו חתום רק המערער מס' 1. בתצהיר זה נאמר במפורש כי המצהיר הוא המחזיק בשטח בו נבנתה הגדר הנזכרת בצו (סעיף 1 לתצהיר התומך בבקשה). בסעיפים 3 ו- 4 לבקשה הוצגו המבקשים (כיום המערערים) 2 - 4 כמי שמחזיקים, יחד עם אחרים שאינם צדדים להליך, במבנה הישן אשר תוספת הבניה צמודה אליו ומרחיבה את שטחו (להלן גם "המבנה המקורי").

בהחלטה אחרת של כב' השופטת קיסר נדונה טענה אחרת של המשיב, שגם אותה הגדיר המשיב כטענה מקדמית, לפיה אין די בתצהירו של המבקש 1. בעניין זה קבעה כב' השופטת קיסר כי אין היא רואה לנכון להכריע את גורל ההליך רק מהטעם הזה, והתירה למבקשים להגיש תצהיר משלים. תצהיר משלים אכן הוגש בעקבות החלטה זו. גם תצהיר משלים זה נערך על ידי המבקש 1 בלבד. המבקשים 2 – 4 לא הגישו תצהיר כלל במסגרת ההליכים בבית משפט קמא, לא מתחילה ואף לא לאחר שניתנה הזדמנות על ידי בית משפט קמא, כמתואר לעיל, להגיש תצהיר משלים, הזדמנות שניתנה כזכור בעקבות טענת המשיבה כי אין די בתצהיר של המבקש מס' 1.

בשתי החלטות של בית משפט קמא (מפי כב' השופט זכריה ימיני), שניתנו בעקבות ההתפתחויות דלעיל ושעליהן משיגים המערערים, נקבע כי למבקשים (כיום המערערים) 2 – 4 אין מעמד בהליך שהתנהל בפני בימ"ש קמא, וכן נקבע כי גם למבקש (כיום למערער) מס' 1 אין מעמד בבקשה בכל הנוגע לתוספת הבניה. בעניינם של המבקשים 2 – 4 קבע בית משפט קמא, כי כל שנטען עובדתית בעניין הבסיס המשפטי של מעמדם ושל החזקתם במקרקעין שעליהם נמצאת תוספת הבניה (או שעליה ניצב המבנה המקורי) הוא, כי הם בניו של אדם שלטובתו רשומה הערת אזהרה על חלק מהחלקה. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי קירבת משפחה איננה כשלעצמה מקור לזכויות וכי אין בבקשה, בתצהיר התומך בה ואף בתצהיר המשלים, כל ראיה לכך שאותו אדם שנטען כי הוא אביהם של המבקשים 2 – 4 אכן הקנה להם זכויות כלשהן בחלקה. בכל הנוגע למבקש מס' 1 קבע בית משפט קמא כי מבקש זה העיד על עצמו בתצהיר התומך בבקשה, וכך גם נכתב בבקשה עצמה, כי הוא מחזיק באותו חלק מהמקרקעין שעליו נבנתה הגדר הנזכרת בצו ההריסה המנהלי שביטולו התבקש, בעוד הוא עצמו מצהיר כי לא הוא, אלא המבקשים 2 – 4 ואנשים נוספים שאינם צד להליך כלל, הם המחזיקים במבנה שאליו צמודה תוספת הבניה הנזכרת בצו ההריסה המנהלי. על רקע זה קבע בית משפט קמא כי גם למבקש 1 אין מעמד המאפשר לו לעתור לביטול אותו חלק של צו ההריסה המנהלי שעניינו תוספת הבניה.

לא כל אדם יכול לבקש ביטול צו הריסה מנהלי. חוק התכנון והבניה קובע כי בקשה כזו יכול להגיש "מי שרואה עצמו נפגע" על ידי הצו (סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965; ראו והשוו, לעניין ביטול צו הפסקה מנהלי, סעיף 236 לחוק האמור, בו ננקטה לשון זהה לעניין זהותו של מי שרשאי לבקש ביטול הצו). הפסיקה פירשה ביטוי זה כך, שמי שמבקש את ביטול הצו מכח היותו מחזיק, אך לא הוכיח שהוא מחזיק כדין, במקרקעין מושא הצו המנהלי (או במקרקעין הצמודים אליהם ועלולים להינזק עקב ביצוע צו ההריסה), לא יוכל לעתור לביטול צו הריסה מנהלי. ראו, בין השאר: ע"פ 3249/05 מרדכי בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פתח-תקווה, סעיף ז(2) לפסק-הדין; רע"פ 8877/09 אסעד אלענברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מרחב רמלה ואח' (5/11/09), שם נאמר: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". זה היה גם הבסיס להחלטת כב' השופטת קיסר (שעליה אין ערעור בפניי) למחוק את המבקשים 5 ואילך מהבקשה, משום שלא היתה להם כל זיקה של זכות כדין במקרקעין שאליהם מתייחס צו ההריסה המנהלי.

כדי להכריע בערעור יש לבדוק האם למערערים 2 – 4, על פי החומר שהוגש לבית משפט קמא, יש מעמד בבקשה לביטול הצו ככל שהוא מתייחס לתוספת הבניה, ועוד יש לבדוק האם למערער 1 יש מעמד כזה.

בכל הנוגע למערערים 2 – 4, אף שהם עצמם לא הגישו תצהיר – לא בתמיכה לבקשה וגם לא כאשר ניתן היתר להגיש תצהיר משלים מטעם המבקשים – אין מחלוקת על כך שהם נמנים עם המחזיקים במבנה המקורי, אשר תוספת הבניה צמודה אליו. כפי שכבר נאמר, ההלכה הפסוקה דורשת כי מי שמבקש לבטל צו מנהלי מהטעם שהוא מחזיק במקרקעין מושא הצו צריך להוכיח גם שהחזקתו במקרקעין אלה היא כדין. כאמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי הנטען לעניין זה בבקשה אין בו די, מכיוון שכל שנטען שם בהקשר זה הוא שהמבקשים (כיום המערערים) האלה הם בניו של מי שרשומה לטובתו הערת אזהרה על חלק מהזכויות בחלקה.

סבורני כי קביעה זו של בימ"ש קמא בדין יסודה. המבקשים היו צריכים להוכיח, וממילא גם לטעון במפורש, כי הם מחזיקים כדין בחלק מהחלקה, לרבות במבנה ובתוספת הבניה. הם לא עשו כן מלכתחילה, ואף לא ניצלו את ההזדמנות להשלים את החסר (ככל שאכן מדובר רק בחסר) במסגרת ההיתר שניתן להגשת תצהיר משלים. קרבת משפחה, גם מהסוג הנזכר כאן (היינו הקרבה שבין אב לבניו), אינה מוכיחה לכשעצמה שיש בידי הבנים זכויות כלשהן, מה-גם שזכותו של האב מתמצה, לפי הנתונים שבחרו המערערים (שם – המבקשים) עצמם להביא בפני בית משפט קמא, רק בהערת אזהרה לטובתו על חלק מהבעלות בחלקה. קיומה של הערה כזו אינו מלמד, לכשעצמו, על קיום זכות להחזיק במבנה המקורי שתוספת הבניה צמודה אליו. ב"כ המערערים טען במסגרת טיעוניו בערעור כי יש טעם לפגם בכך שהמשיב לא העיר דבר וחצי דבר בעניין זה אף שקיבל את התצהיר המשלים זמן רב לפני הדיון בפני כב' השופט ימיני, שבו ניתנו ההחלטות נושא הערעור. בכל הכבוד, אין ממש בטרוניה זו. אין זה מחובתו או מתפקידו של המשיב לתקן ליקויים בבקשה ובמסמכים התומכים בה. המשיב אינו צריך לתת ייעוץ משפטי למבקשים, ובוודאי שאין הוא צריך לטרוח ולהעמידם על כך שאותו ליקוי, שכבר נמצא מלכתחילה בבקשה המקורית, לא בא על תיקונו גם בתצהיר המשלים. המבקשים מיוצגים כל העת, ואין להם כל זכות לצפות לייעוץ משפטי דווקא מהמשיב. אכן, אין מדובר בהליך אזרחי בין שני בעלי דין מתחום המשפט הפרטי אלא בהליך שבין אזרח לבין רשות סטטוטורית, אולם גם חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשות סטטוטורית אינה צריכה להגיע עד לכדי נקיטת יוזמה מצד הרשות שמטרתה מתן הזדמנות שנייה, ובענייננו – הזדמנות שלישית, למבקשים (כיום המערערים) לתקן ליקוי שנפל בבקשה. מקל וחומר שזהו המצב מקום שבו כבר בפתיח לתגובת המשיבה לבקשה לביטול הצו העיר המשיב, בין יתר הטענות שהגדיר כמקדמיות, כי לא הוגש תצהירם של מבקשים 2 – 4 (ראה סעיף 5 לתגובה לבקשה לביטול צו ההריסה כפי שהוגשה לבית משפט קמא). נזכיר גם, כי לפי תקנה 1(ג) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע-2010, בקשה לביטול צו הריסה מנהלי "תיתמך בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה".

נותרה השאלה האם למערער מס' 1 יש מעמד בבקשה לביטול אותו חלק של צו ההריסה שעניינו תוספת הבניה. כאמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי מהבקשה ומתצהירו של המערער מס' 1 שצורף אליה עולה חד משמעית כי אף שהזכויות בחלקה רשומות כבעלות משותפת ("מושע") אשר מתחלקת בין הבעלים כשחלקו של כל אחד מהם הוא חלק בלתי מסוים, הרי שבפועל נהגה חלוקה בכל הנוגע לחזקה במקרקעין, כאשר המבקש 1 מצהיר שהוא מחזיק בחלק מהם הכולל את הגדר הנזכרת בצו ההריסה, בעוד את החזקה במבנה הקיים ובתוספת הבניה הנזכרת בצו הוא מייחס למבקשים 2 – 4 (ולאחרים שאינם צדדים להליך). מטעם זה קבע בית משפט קמא כי המבקש 1 אינו בגדר מי שיכול לעתור לביטול חלק זה של הצו מפני שהוא אינו יכול לטעון כי הוא נפגע מהצו.

בעלות משותפת פירושה שזכותו של כל אחד מהבעלים קיימת בכל חלק של המקרקעין "ואין לשום שותף חלק מסוים בהם" (סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). זאת במישור הקנייני; אולם דעתי שהיא שאין ללמוד מכך שכל מי שזכאי לפי דיני הקניין להחזיק באותו חלק של המקרקעין שאת הבנוי (וליתר דיוק – הנבנה) עליו מורה הצו המנהלי להרוס, יכול לעתור לביטול הצו. כזכור, מי שזכאי לבקש ביטול צו כאמור הוא רק מי שמחזיק כדין, או – למצער – זכאי להחזיק כדין, בחלק של המקרקעין שאת הבניה עליו מורה הצו להרוס, או במקרקעין צמודים העלולים להינזק פיזית מביצוע הצו. אכן, הפסיקה קבעה (ונראה שהדבר אף מובן מאליו) כי גם בעלים בא בגדר מי שיכול להיחשב כ"מי שרואה עצמו נפגע" לעניין הזכות לעתור לביטול הצו המנהלי (ע"א 3249/05 לעיל, סעיף ז(2) לפסק הדין: "לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע וזכויות כאלה יכול שיהיו למשל של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה"); אולם לא יהיה זה נכון למתוח את המילים "בעלי קרקע" שנזכרו בציטוט דלעיל במידה שתאפשר לקבוע, כי כל מי שיש לו חלק כלשהו בחלקה מוחזק תמיד, ומכח אותו חלק בבעלות בלבד, כמי שיש לו רק בשל כך מעמד להתנגד לצו הריסה המתייחס לחלק מסוים של חלקה, בו אין הוא מחזיק בפועל ואף אינו טוען כי הוא זכאי להחזיק בו שלא רק מחמת היותו אחד הבעלים המשותפים של החלקה כולה. זאת כאשר טענתו לכך שהוא זכאי להחזיק באותו חלק של החלקה נטענת במנותק מכל נתון אחר, כגון: שיעור חלקו בקרקע; היותו מחזיק בחלק אחר של החלקה; ההסדרים הנוהגים בין הבעלים השונים לעניין חלוקת השימוש והחזקה בחלקה (בין שהסדרים אלה באו לביטוי במסמך כתוב ובין שהם הסדרים בעל פה ואף בדרך של התנהגות ללא מחאה), ועוד כיוצא באלה נתונים שיתנו תמונה מלאה. יוזכר כי השאלה של מעמדו של בעלים במשותף, מכח זיקה זו בלבד, בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי של מה שנבנה שלא היכן שהוא מחזיק, כלל לא עלתה בפסק הדין בע"א 3249/05 לעיל. הצדדים גם לא הביאו בפניי כל הפניה לפסיקה, של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט האחרים, שדנה בשאלת מעמדו של אחד הבעלים המשותפים לבקש ביטול צו הריסה מנהלי בטענה שעצם הבעלות המשותפת, כשהיא לבדה, מקנה לו זכות להחזיק כדין גם במקום בו נבנה מה שהצו מכוון להריסתו, אף שהוא עצמו טוען שאחרים הם המחזיקים שם וזאת שלא מכוחו או מטעמו.

דעתי היא שלבעלים משותף אין מעמד לבקש את ביטול צו ההריסה בנסיבות כפי שתוארו לעיל והמתקיימות בענייננו. ההיגיון מאחורי גישה זו ברור ופשוט: קיימות חלקות ששטחן גדול מאד, לעיתים שטח של כמה דונמים (וענייננו הוא דוגמה מצוינת, שכן עסקינן בחלקה ששטחה הכולל עולה על תשעה דונם ומחצה). במקרים רבים, וכך גם בענייננו, לחלקות כאלה בעלים משותפים רבים – עשרות ולעיתים יותר מכך, והוא הדין גם במי שלזכותם רשומות הערות אזהרה על חלק כלשהו בחלקה. רבים מאותם בעלים משותפים (או הזכאים להירשם כבעלים משותפים) הם בעלים של חלק יחסי קטן, כדי אחוזים בודדים ולעיתים אף למטה מכך, מהחלקה כולה. נניח שכעניין שבעובדה, מי שבבעלותו אחוזים בודדים מהחלקה מחזיק, לבדו וללא עוררין מצד שותפיו לבעלות, בכמה עשרות מטרים רבועים בפינה אחת של חלקה כזו, בעוד צו הריסה מנהלי מתייחס לבניה של כמה עשרות מטרים רבועים בפינה הנגדית של החלקה, מרחק מאות מטרים ואף יותר מכך מהמקום בו מחזיק אותו אדם. אין כל היגיון המצדיק שדווקא לאדם הזה יינתן מעמד לבוא ולבקש את ביטול הצו. הדרישה שההחזקה תהיה "כדין" אין פירושה שכל מי שיש לו חלק כלשהו בבעלות בחלקה שעליה מצויה הבניה מושא הצו מקבל, רק מכח עצם קיום זכות זו, את המעמד הנדרש כדי לעתור לביטול הצו. מקום בו כעניין שבעובדה מי שמבקש לבטל צו מנהלי מחזיק בחלק מהחלקה ללא מחאה בעוד אחרים מחזיקים, שלא מכוחו או מטעמו, בחלק אחר של החלקה שהוא החלק אליו מכוון הצו, הרי רק מי שמחזיק באותו חלק שעליו מתבצעת הבניה מושא הצו (או הצמוד אליו ועלול להינזק כתוצאה מההריסה עליה מורה הצו) יכול לבקש את ביטולו, וזאת בתנאי נוסף והוא שהמבקש גם זכאי להחזיק באותו חלק של המקרקעין ואינו פולש.

המערערים טוענים כי קביעת בית משפט קמא לפיה הלכה למעשה נוהגת חלוקה בעין של השימוש בחלקה, היא קביעה שלא הוכחה ועל כן אין לה בסיס. דין הטענה להידחות. בשני תצהיריו של המערער מס' 1, שהם היחידים שבחרו כל המערערים להביא בפני בית משפט קמא הן מלכתחילה והן לאחר שניתנה להם הזדמנות להגשת תצהיר נוסף, נכתב במפורש כי המערער מס' 1 מחזיק בחלק מהחלקה שאינו זה שבו מתבצעת תוספת הבניה או שעליו ניצב המבנה המקורי אליו צמודה תוספת הבניה, בעוד אחרים – המערערים 2 – 4 ואנשים נוספים שכלל אינם צד להליך – הם המחזיקים במבנה המקורי אליו צמודה תוספת הבניה מושא הצו. המערער 1 לא הצהיר כי החזקתם של אותם אחרים היא מכוחו או מטעמו. אלה הראיות היחידות שבחרו המערערים להביא בפני בית משפט קמא. הם אינם יכלים להלין על כך שהוא הסיק מהן את המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מהן, לפחות בנוגע לשני המקטעים של החלקה שהיו רלבנטיים לדיון שבפניו: המקטע עליו נבנתה הגדר, והמקטע שעליו עומדים המבנה המקורי ותוספת הבניה. בפני בית משפט קמא הונחה על ידי המערערים ראיה מספקת לחלוטין, שגם לא היתה שנויה במחלוקת, לכך שלמרות הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, חולק השימוש בפועל לכל הפחות באותם שני מקטעים של החלקה שהם היחידים הרלבנטיים לבקשה שהונחה לפתחו של בית משפט קמא – החלק עליו ניצבה הגדר מושא הצו והחלק עליו ניצב המבנה המקורי שתוספת הבניה צמודה אליו – בין אנשים שונים. המערערים בודאי שאינם יכולים לטעון כנגד ראיה זו, משום שהיא טענתם העובדתית היחידה שלהם עצמם. לפי ראיות המערערים כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, הלכה למעשה אין המערער 1 מחזיק במבנה המקורי הנזכר לעיל, לא בעצמו ולא באמצעות מי מטעמו. הוא גם לא טען, בשני התצהירים שהגיש לבית משפט קמא, כי יש לו כעניין שבעובדה זכות להחזיק במבנה המקורי. שאלת הזכות להחזיק בחלק מסוים בחלקה, מקום בו ברור שהחזקה (לכל הפחות בחלקים הרלבנטיים של החלקה) מחולקת בפועל, היא שאלה עובדתית מובהקת הטעונה תמיכה בתצהיר. תמיכה כזו אין בידי המערער 1. זאת אף שלפחות לאחר ההחלטה בה ניתנה למערערים האפשרות להגשת תצהיר משלים, החלטה שבבסיסה עמדה השאלה האם יש למערערים מעמד לעתור לביטול הצו, היה חייב להיות ברור למערערים כי עליהם להגיש תצהיר אשר יבסס את מעמדם, או את מעמדו של מי מהם, כמי שזכאי לבקש את ביטול הצו לגבי תוספת הבניה (משום שלעניין הגדר הצהיר המערער 1 כי הוא המחזיק באותו חלק של החלקה שעליו ניצבת הגדר, ולא התעוררה השאלה האם החזקתו שם היא כדין).

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי דין הערעור להידחות, משום שלגופו של עניין נמצא כי קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן אין למערערים 2 – 4, וכן למערער 1, מעמד המאפשר להם לעתור לביטול אותו חלק של הצו שעניינו בתוספת הבניה, הן קביעות נכונות. מעל לצורך אזכיר כי המערערים טוענים שמשהכריע בית משפט קמא, עוד לפני הדיון שהתקיים בפני כב' השופט ימיני, בטענות שהמשיב הגדיר כ"מקדמיות" ולא קבע שלמערערים אין מעמד בשאלת ביטול הצו לגבי תוספת הבניה, הרי שבכך נסתיים הדיון בשאלת מעמדם משום שהיא שאלה "מקדמית" בעוד הדיון שנקבע בפני כב' השופט ימיני נועד לדיון ב"גוף" הבקשה בלבד. זוהי טענה שלא ניתן לקבל. אין בדין הרלבנטי אבחנה מחייבת ומוגדרת בין טענות "מקדמיות" של המשיב לבין טענותיו "לגוף הבקשה". את שאלת קיומו והוכחתו של מעמדו של כל אחד מהמבקשים בפני בית משפט קמא רשאי המשיב לעורר, ורשאי בית המשפט להכריע בה, בכל שלב עד לסיום ההליך שבפניו. לא ניתן גם לקבל את טענת-המשנה הנטענת באותו הקשר שלפיה ההחלטות הקודמות דלעיל "הפכו חלוטות" משלא הוגש הליך ערעורי בגינן. עסקינן בהליך הכפוף לסדרי הדין הנוהגים בהליך פלילי, ולפיהם לא ניתן כלל לערער (ואף לבקש רשות לערער) על החלטות ביניים. ההחלטה לפיה למבקשים 5 ואילך בבית משפט קמא אין מעמד בבקשה ולפיכך יש למוחקם ממנה היא בגדר "פסק דין" לגביהם בבקשה, אך היא בגדר "החלטה אחרת" לגבי המבקשים 1 – 4 (המערערים כאן), וממילא לא ניתן היה לנקוט הליך ערעורי בעניינם – לא ביוזמתם ולא ביוזמת המשיב – אלא לאחר שהדיון בבקשה כולה הושלם. הוא הדין בטענה שלא ניתן "למחוק" את הבקשה מבלי לדון בה לגופה: כל מהותה של דרישה לקיומו והוכחתו של מעמד המאפשר למבקש להגיש את הבקשה, אין פירושה אלא שמי שלא עמד בדרישה זו, בקשתו לא תידון לגופה. כך בכל עניין בו מגביל הדין את מעמדו של מי שיכול לפנות בעניין נתון לבית המשפט, וכך גם בענייננו.

קשה שלא להביע, בשולי הדברים, תמיהה רבתי על התנהלות המערערים 2 – 4 בהליך שבפני בית משפט קמא. הימנעותם מלערוך ולהגיש תצהירים מטעמם, ומלמסור מידע מלא על המקור להיותם, כטענתם, מחזיקים במבנה המקורי, ודבקותם בהימנעות זו גם לאחר שבית משפט קמא (מפי כב' השופטת קיסר) נתן להם אפשרות להגיש תצהיר משלים (ובכך כבר הלך כברת דרך לקראתם), אינה מתקבלת על הדעת ואומרת דרשני.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. עיכוב הביצוע של הצו מושא ההליך יפקע ביום 6/2/11 בשעה 07:00.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, במעמד עו"ד קייס נאסר למערערים והמערער 2, ועו"ד ליאורה אשד למשיב

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ