אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מוריץ נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

מוריץ נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

תאריך פרסום : 24/08/2011 | גרסת הדפסה
ו"ע
בית משפט השלום תל אביב - יפו
15736-05-10
24/08/2011
בפני השופט:
רחל גרינברג

- נגד -
התובע:
ברוריה מוריץ
הנתבע:
משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
פסק-דין

פסק דין

העובדות ונקודת המחלוקת בין הצדדים

העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת ואלה עיקרן:

העוררת, גב' ברוריה מוריץ, נולדה בשנת 1938 בעיר ליטן שברומניה. בתביעתה לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), סיפרה כי בתקופת הרדיפות היא ואמה אולצו ע"י הנאצים לעבור פעמיים ממקום למקום והמקומות שצויינו היו ליטן ופלטיצ'ין.

התביעה המקורית הוגשה בשנת 1969 ובדצמבר 1972 נדחתה ע"י המשיבה. בהחלטה צוין כי העוררת רשאית לערור עליה בפני ועדת העררים. אין חולק כי לא הוגש ערר והעוררת לא יזמה כל פניה למשיבה אלא בחלוף 36 שנה – ב-18.9.08.

הפניה המאוחרת הסתמכה על פסיקת ביהמ"ש העליון בדנ"א 11196/03 יוסף גרנות נ' הרשות המוסמכת מיום 9.10.2005 (להלן: "הלכת גרנות"), לפיה גם גירוש שאירע מחוץ לתחומי הרייך השלישי ללא ליווי חמוש, עשוי להתפרש כשלילת חירות לפי סעיף 43 לחוק הגרמני ומכונן עילת נרדפות לפי חוק הרדיפות. פניית העוררת למשיבה בעקבות הלכת גרנות נעשתה אף היא באיחור, בחלוף שלוש שנים ממתן פסה"ד.

בפנייה המחודשת התבקשה המשיבה לקבל החלטה חדשה בעניינה של העוררת ומנוסח הבקשה עולה כי האחרונה היתה מודעת להחלטת הדחייה משנת 1972.

המשיבה דחתה גם פניה זו בנימוק כי החלטת הדחייה משנת 1972 עליה לא הוגש ערר, הפכה חלוטה וע"פ ההלכה הפסוקה חידוש הלכה בעניין גרנות אינו בגדר "ראיה חדשה" המצדיקה שינוי החלטה בגדרו של סעיף 18 לחוק הרדיפות.

יחד עם זאת, ע"פ המדיניות שקבע לעצמו משרד האוצר בעקבות הלכת גרנות, הוחלט לשלם תגמולים לזכאים לפי עילה זו מיום פנייתם המחודשת. על ההחלטה לגבי מועד תחילת התשלומים הוגש ערר, ו"ע 108/08 (ת-א) אבירם מרסל ואח' נ' הרשות המוסמכת (להלן עניין מרסל) שם נקבע כי לגבי שתי קבוצות עוררים, ואין חולק כי המערערת שבפנינו אינה משתייכת אליהן (ראה סעיפים 9- 11 לסיכומי המשיבה), מועד התשלום יהיה 1.6.98 וכך הוחלט גם לגבי העוררת. לגישת המשיבה בהחלטה זו היא הלכה לקראת העוררת לפנים משורת הדין.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת מועד תחילת התשלום; העוררת טוענת כי היא זכאית לתשלום למפרע מיום הגשת התביעה – יוני 1969, ואילו המשיבה גורסת כי המועד המוקדם ביותר לתשלום הוא 1.6.98 ואף זאת, כאמור, לפנים משורת הדין.

טענות הצדדים

באי כוח הצדדים מפנים לפסקי דין העוסקים בנרדפים בעילת גירוש שנכנסו למעגל הזכאים לתגמולים לפי הלכת גרנות.

ב"כ העוררת מפנה לרע"א 2620/07 הרשות המוסמכת נ' סטלה ארלזוב (להלן פס"ד אלזרוב, פורסם בנבו), שם נקבע: "לא למותר לציין כי אף שמשמעות הלכת גרנות היא כי יכול שהמשיבים סבלו בשנת 1943 "שלילת חירות" בת תביעה, גם אם תתקבל עמדתם לאחר בדיקה בהתאם להלכה זו, לא יזכו בפיצוי למפרע ממועד התרחש העוולות הקשות אלא ממועד הגשת התביעות (2000-1998), וגם בכך יש מעין איזון" (סעיף ז(3) לפסק הדין).

ב"כ העוררת סבור כי על יסוד דברי ביהמ"ש ארלזוב יש להעניק לה תגמולים רטרואקטיבית משנת 1969. לדעתו, האמור בפסק הדין משקף את הכלל כי פסיקה חדשה להבדיל מחקיקה חדשה, מכריזה על המצב המשפטי הנכון וחלה למפרע.

המשיבה מצידה מפנה לפסק דין בעניין מרסל שעינינו עררים מאוחדים של כ- 1500 עוררים אשר תבעו להכיר בזכאותם לתגמולים מכוח הלכת גרנות מיום הגשת התביעות ועדת העררים הגיעה למסקנה "כי דין כל העררים להתקבל, במובן זה שמועד התגמול לגבי כל מי שגורש, הוא מועד פנייתו אשר נדחתה על ידי המשיבה, ולא לפני יוני 1998".  

המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי ואף בקשה עיכוב ביצוע. ביהמ"ש המחוזי נעתר חלקית לבקשה; לגבי היסוד הרטרואקטיבי שבקבלת התגמולים, על ההחלטה הוגשה ברע"א 1021/08 והחלטת ביהמ"ש המחוזי בוטלה.

בסופו של דבר המשיבה חזרה בה מן הערעור, לא התקיים הליך ערעור על החלטת הועדה בעניין מרסל והיא הפכה לחלוטה.

באי כוח הצדדים מסכימים כי החלטת ביהמ"ש העליון בעניין מרסל היא החלטת ביניים בשאלת עיכוב ביצוע פסק הדין ושאלת מועד התשלום לא עלתה ולא נדונה וכך גם באשר לסיכויי הערעור שהיה תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי.

לטענת ב"כ העוררת, קביעת הועדה כי התגמולים ישולמו החל מ- 1.6.98 אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין אלרזוב על כן, לגישתו, אין המשיבה יכולה להסתמך על החלטה זו באשר למועד תחילת התשלומים.

מנגד טוענת המשיבה כי אין להסתמך גם על פס"ד ארלזוב שעניינו בקשת רשות ערעור של המשיבה על החלטת ביהמ"ש המחוזי להארכת מועדים להגשת ערעורים, לאור הלכת גרנות, על החלטת ועדת העררים משנת 2003. לטענת המשיבה, דברי ביהמ"ש העליון בפרשת ארלזוב (צוטטו לעיל) הם אמרת אגב ופסה"ד של ועדת העררים בעניין מרסל הוא היחיד הדן בסוגיית מועד תחילת תשלום תגמולים לזכאים לפי הלכת גרנות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ