החלטה
בפניי ערר על החלטת בימ"ש השלום באשדוד, (כב' השופטת ר. לביא, מיום 27.7.11), על פיה שוחרר המשיב בבקשת המדינה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו.
כנגד המשיב הוגש ביום 27.7.11 כתב אישום, אשר ייחס לו ביצוע עבירה של איומים כלפי ראש עיריית אשדוד, בכך שהתקשר לפקידות במשרדי הסוכנות בירושלים, ולאחר שלא נענה לבקשתו לתרומה מאת הסוכנות היהודית, איים כי ייסע לבנין העיריה באשדוד, ייקח עמו סכין גדולה וידקור את ראש העיריה, מר יחיאל לסרי, ואת כל מי שיקרה בדרכו.
המשיב, על פי הנטען בכתב האישום, חזר על איום זה מספר פעמים ואף הוסיף כי הוא יהיה יותר גרוע ממחבל.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.
ביהמ"ש קמא קבע בהחלטתו כי משקל הראיות נמוך, ואין בהן כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית מספקת, ועל כן הורה על שחרורו של המשיב בתנאים, בין היתר של איסור יצירת קשר עם ראש העיר או עם מי מעובדיו, וכניסה למשרדי עיריית אשדוד, ומכאן הערר שבפניי.
בהודעת הערר ובפניי נטען כי שגה בימ"ש קמא בקובעו כי משקל הראיות לכאורה בתיק נמוך.
השאלה שמעורר ערר זה היא האם ניתן להסתפק במכתבים שכתבו עובדות ציבור בסוכנות היהודית ובהם תיאור העובדות המפורטות בכתב האישום ולעיל, כראיות לכאורה המספיקות בשלב זה.
נראה כי בימ"ש קמא נתפס לכלל טעות בענין זה בסוברו כי לא די בכך.
אכן, המתלוננות טענו, אחת מהן גם במכתב שכתבו למשטרה, ושתיהן בשיחה טלפונית עם חוקר, כי אין באפשרותן להגיע לתחנה להגיש תלונה, אך אין בכך כדי לבסס את מסקנתו של בימ"ש קמא כאילו עדות אלה תהיינה עדות עוינות או שתשתדלנה שלא להתייצב בביהמ"ש כדי להעיד.
במכתביהן של המתלוננות נמסרו הפרטים המלאים של שמן ומספר תעודת הזהות שלהן וכן הכתובת של מקום עבודתן.
המתלוננת העיקרית מורן ביאסירה, מתארת, כאמור לעיל, כי קיבלה טלפון מאדם שהזדהה בשם דור רפאל, ואשר הסביר לה כי לאחר שפנה לכל הרשויות לקבלת סיוע לגרושתו ולא קיבל מענה, הוא פונה לסוכנות היהודית בבקשה לתרומה. משנאמר לו על ידיה כי אין באפשרותה לסייע בידו, הוא השיב כי אינו רוצה להיכנס לכלא. כשנשאל מדוע שייכנס לכלא, השיב כי ייקח סכין גדולה, ייסע לבנין העיריה וידקור את ראש העיריה ואת כל מי שיקרה בדרכו. הוא חזר ואמר זאת מספר פעמים ואף הוסיף לומר כי "אהיה יותר גרוע ממחבל".
לאחר שאמרה לו המתלוננת כי אלימות אינה פתרון וכי לסוכנות באמת אין דרך לסייע לו, הוא שב "לומר את אותם דברים נוראים".
בסוף השיחה הוא נתן למתלוננת את פרטי גרושתו, והפציר בה לנסות לעזור בכל דרך שתוכל.
המתלוננת ציינה כי הפונה אליה נשמע נואש, וכי אף כי אינה יודעת אם איומיו אמיתיים הרי זהו "אינו סיכון שיש לקחת". המתלוננת ציינה, בנוסף לכל פרטיה, את מספר הטלפון במשרדה.
המתלוננת הנוספת, גב' מורן קרדי, מתארת במכתב שכתבה למשטרה כי הגב' מורן ביאסירה העבירה את השיחה לרמקול על מנת שהיא תשמע את מלל השיחה, והיא חוזרת במכתבה על האמור במכתבה של מורן ביאסירה.
היא כותבת שאין באפשרותה לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה, ועל כן היא שולחת מכתב זה, וגם היא מציינת את מס' הטלפון במשרדה, לכל שאלות נוספות.
ב"כ המשיב טוען כי בשל הנוסח הזהה של המכתבים אין לדעת מי ניסח אותם, אך טענה זו אין מקומה בשלב זה, ומכל מקום אין בה, בשלב זה, כדי לכרסם בתשתית הראייתית.
מהאמור בתוכן המכתבים המפורט לעיל, לא רק שאין מקום להסיק כי העדות תהיינה עדות עוינות, אלא שנראה כי המתלוננות פעלו בדרך של אזרח שומר חוק, אשר פונה למשטרה, מתוך חשש לשלום הציבור.
משמסרו המתלוננות את כל פרטיהן, ומשחוקר משטרה שוחח עמן, על פי הפרטים שמסרו, ווידא שהן אלה העומדות מאחורי המכתבים, אך לא היה באפשרותן להגיע למשטרה, לא ניתן לומר כי משקל הראיות נמוך. טוב היתה עושה המשטרה לו היתה מוצאת דרך, כגון שליחת חוקר אל המתלוננות כדי לגבות מהן עדות מסודרת, דבר שלא נעשה, ויש להצטער על כך, אך אין בכך כדי להעמיד את הציבור בסיכון הנובע מאיומיו של המשיב.