אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מדינת ישראל נ' אחמד עבדאללה

מדינת ישראל נ' אחמד עבדאללה

תאריך פרסום : 04/02/2014 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית משפט השלום ירושלים
24791-05-11
21/01/2014
בפני השופט:
שולמית דותן

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
הנתבע:
לביבה אחמד עבדאללה
גזר-דין

גזר דין

על פי כתב האישום, ביום 19/07/09 בשעה 21:00 לערך החזיקה הנאשמת בביתה שבכפר עין-נקובא אקדח חצי אוטומטי אף-אן (FN) ושתי מחסניות תואמות.

במסגרת תשובתה לכתב האישום טענה הנאשמת, כי הנשק שייך לבן דודה אשר החביא אותו ברשותה לאחר שירה בו יריות שמחה במהלך חתונה של קרוב משפחה, וכי היא מודה בעובדות כתב האישום בנסיבות הנ"ל.

על יסוד הודאתה זו הורשעה הנאשמת ביום 09/01/13 בעבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של החזקת אביזר לנשק לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק.

מתסקיר שירות מבחן עולה, כי הנאשמת בת 27, גרושה ואם לשני ילדים בני תשע ועשר, מתגוררת יחד עם אמה ואחיה בן ה-17 בכפר עין-נקובא. התסקיר מתאר נסיבות חיים שאינן קלות. מפאת כבודה של הנאשמת והגנה על פרטיותה, ומאחר שלמרבית הנתונים המובאים בתסקיר שרות המבחן אודות נסיבותיה האישיות של הנאשמת, אין קשר הכרחי לפרטי העבירות שביצעה – לא אביא בגזר דין זה את תאור הדברים.

בנוגע לעבירות הנדונות ציין שירות המבחן, כי הנאשמת משליכה האחריות לביצוען על בן דודה, אשר ניצל לדבריה את תמימותה באומרו לה, כי מדובר בנשק השייך לאביו ומוחזק על ידו ברשיון. עם זאת ציין שירות המבחן, כי הנאשמת ביטאה בפניו מודעות מסוימת לבעייתיות הגלומה בהתנהגותה ולצורך לפעול בצורה אחרת במקרים דומים בעתיד, והתרשמותו היא כי ההליך דנן מהווה גורם מרתיע דיו עבור הנאשמת. סופו של דבר, בא שירות המבחן בהמלצה להטיל על הנאשמת מאסר מותנה, בצירוף צו מבחן למשך שנה, כעונש שמטרתו לסייע לנאשמת בהתמודדות עם בעיותיה השונות.

על רקע תסקיר זה נשמעו ביום 10/11/13 הטיעונים לעונש.

התובעת ביקשה להטיל על הנאשמת עונש מאסר לתקופה של 6 חודשים ההולם לטענתה את חומרת העבירה ואת מתחם הענישה שנקבע בגין עבירה זו בפסיקה, ועומד לדבריה על מאסר בפועל לתקופה של בין 6 ל-24 חודשים. לדידה של המאשימה, מכלול השקולים העומדים במקרה זה לזכותה של הנאשמת - ובהם עברה הנקי, גילה הצעיר, הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה והודאתה במיוחס לה - מטים את לשון המאזניים לשליש התחתון של המתחם.

הסניגור, לעומת זאת, ביקש לאמץ המלצתו של שירות המבחן ולהסתפק בענישה צופת פני עתיד בשילוב צו מבחן, המתחייבת לדבריו מהנסיבות המאוד מיוחדות הן של ביצוע העבירה והן של הנאשמת עצמה.

לגבי נסיבות ביצוע העבירה טען הסניגור, כי העבירה בוצעה על רקע מעמדה הנחות של הנאשמת בחברה ערבית, והנאשמת לא יכולה היתה למעשה לסרב לבקשת בן דודה להחביא את הנשק ברשותה. החבאת הנשק בבית הנאשמת, הדגיש הסניגור, נעשתה ע"י בן דודה ללא שיתוף פעולה מצדה, והיתה נעשית אף אלמלא "הסכמתה" של הנאשמת לכך. בנוסף ביקש הסניגור להדגיש את התקופה הקצרה במהלכה הוחבא הנשק (לילה אחד בלבד) ברשות הנאשמת, את העובדה כי הנשק לא הושג על ידי הנאשמת באופן בלתי חוקי, לא נרכש על ידה לצורכי סחר או לצרכים פליליים, ולא נעשה בו כל שימוש מעבר ליריות השמחה שנורו ממנו במהלך החתונה.

לגבי נסיבותיה האישיות של הנאשמת טען הסניגור, כי התסקיר מדבר בעד עצמו. הנאשמת היא אישה גרושה, קשת יום, המטופלת בשני ילדים קטנים, בעלת רקע משפחתי מורכב ובעייתי, אשר חרף נסיבות חייה הקשות- עברה הפלילי הוא ללא רבב, היא מטפלת בשני ילדיה ומשתדלת ככל יכולתה לפרנס אותם. בענין זה טען הסניגור (בניגוד לאמור בתסקיר המבחן) כי הנאשמת עובדת כיום בעבודה מסודרת (עבודות נקיון בבית ספר במשך 8 שעות מדי יום). עוד הדגיש הסניגור בדבריו את העובדה, כי הנאשמת הודתה במיוחס לה, כי במהלך ארבע השנים שחלפו מאז ביצוע העבירה דנן היא לא היתה מעורבת בפלילים, וכי כתב האישום נגדה הוגש כשנתיים לאחר האירוע. חשיבות יתרה ייחס הסניגור לעובדה כי שיתוף הפעולה של הנאשמת עם המשטרה , בכל הנוגע למעורבותו של בן דודה בביצוע העבירה, הוביל בסופו של דבר להרעת מצבה של הנאשמת במקום להטבת מצבה. לדבריו, על אף מעמדה הנחות בתוך משפחתה אזרה הנאשמת אומץ והפלילה את בן דודה בביצוע העבירה, במטרה להוכיח צדקתה ולהביא לסגירת התיק נגדה- אלא שהפרקליטות לא רק שלא סגרה התיק נגד הנאשמת אלא הגדילה עשות והגישה כתב אישום נפרד נגד בן דודה של הנאשמת, על מנת להשוות כביכול את מעמדם, ובכך "סיבכה" את הנאשמת עם משפחתה הגרעינית. עובדה זו צריכה להיזקף, לטענת הסניגור, לטובתה של הנאשמת ולהביא להקלה בעונשה.

כבר נאמר כי מלאכת גזירת הדין איננה מעשה מכונה, כי אם איזון עדין ומורכב בין שקולי ענישה שונים. לצד חומרת העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת בכל עבירה ועבירה, נדרש בית המשפט ליתן את דעתו לאדם העומד בפניו, ולנסיבות המיוחדות שבהן עבר את העבירה.

השקולים העומדים על הפרק במקרה הנדון הם שקולים של הרתעה ושיקולים של שיקום:

מחד גיסא, מדובר בעבירה של החזקת נשק, הטומנת בחובה סיכון ממשי לחיי אדם, עקב הימצאותו של נשק בידי מי שאינו מורשה להחזיקו, אשר יוצרת פוטנציאל להסלמה עבריינית ולמצב שבו "היד קלה על ההדק", תרתי משמע .

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי העבירה של החזקת נשק מחייבת ענישה מרתיעה המעניקה בכורה לאינטרס הציבורי :

".. החזקת נשק שלא כדין הינה עבירה נפוצה, אשר מסכנת את בטחון הציבור במידה רצינית, והדברים ידועים. חשוב שתחדור לתודעת כל תושבי המדינה הידיעה, שמי שביודעין מקבל לרשותו כלי נשק שלא כדין, צפוי בגין עבירה זו לעונש מכאיב, אפילו אין הוא מתכוון אישית לבצע פשע מסוים ומוגדר בעזרת הנשק האמור" (כב' השופט ג' בך ע"פ 910/85 אברהים קונדוס ואח' נ' מדינת ישראל , תק-על 86(2), 670).

יחד עם זאת, נסיבות ביצוע העבירות ע"י הנאשמת, ובהן העובדה כי הנאשמת החזיקה בנשק לא מרצונה ושלא מיוזמתה, ללא כל מניע עברייני, למשך לילה אחד בלבד - ממקמות את העבירות, מבחינת רמת חומרתן בתחתית המדרג. נסיבות קלות אלו אינן דומות כלל וכלל לנסיבות העבירה החמורות המתוארות בפסקי הדין אליהם הפנתה המאשימה בתמיכה למדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של החזקת נשק, ועל כן לא ניתן להקיש מפסקי דין אלו לענייננו .

הסניגור טען, כזכור, כי במסגרת השקולים לקולא, לא ניתן להתעלם גם מהקוד התרבותי של החברה המוסלמית בה חיה הנאשמת, הן לענין נפיצות התופעה של החזקת ונשיאת נשק לצורך יריית יריות שמחה באירוע חתונה, שהינה בגדר חזיון נפוץ באותה חברה, והן לענין אי יכולתה המעשית של הנאשמת לסרב להחבאת הנשק בביתה, על רקע מעמדה הנחות מול הגבר במשפחה המוסלמית, אשר על פיו יישק דבר.

הטענה שמעלה הסניגור הנה טענה של "הגנה תרבותית", לפיה, אם ביצוע העבירה הפלילית, הינו בגדר מעשה שנעשה בהתאם למנהג מושרש בתרבות מסוימת, כי אז על ביהמ"ש להתחשב בכך לקולא בעת מתן גזר הדין.

בפסיקה בארץ נבחנו השפעות של תפיסות עולם תרבותיות בעיקר בהתייחס לטענה בדבר קינטור בעבירות אלימות או רצח על רקע חילול כבוד המשפחה (ראה למשל: ע"פ 10828/03 טאהא נג'אר נ' מדינת ישראל , מיום 27/08/05 פורסם בנבו) ובהקשר של הכאת ילדים לצורכי חינוך ת"פ(שלום-כ"ס) 1801/04 מדינת ישראל נ' יוסף בן אברהם הר נוי מיום 27/06/05 , נבו).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ