ליד בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית פתח תקווה רע"א 62310-10-15

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט) מיום 20.09.2015 בתיק רע"צ (שלום פתח תקווה) 54049-04-15 בו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מ' שכנר בתיק הוצל"פ 20-13224-14- 7 במסגרתה נתקבלה טענת "פרעתי".

רקע

2. ביום 13.08.2013 הגישה ליד בניה והשקעות בע"מ (להלן: "המערערת") תביעה כספית כנגד עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה"). סכום התביעה הועמד על סך 2,922,773 ₪ (להלן: "סכום התביעה"). לאחר הליך גישור הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה").
3. בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר:

 "1. מבלי להודות בטענה כלשהי......ישלמו הנתבעות לתובעת [היא המערערת] סך של 828,930 ₪ (להלן: "סכום הפשרה").

2. סכום הפשרה ישולם על ידי הנתבעות באמצעות העברה בנקאית לחשבון התובעת שמספרו...בבנק הפועלים.....על מלוא סכום הפשרה, בתוך 30 יום ממועד אישור בית המשפט להסכם.
3. ככל שלא ישולם ע"י הנתבעות סכום הפשרה במלואו ו/או במועדו, יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה".
4. ביום 8.7.2014 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. ביום 09.2014 (בחלוף 55 ימים ממועד אישור פסק הדין) ומשלא שולם סכום הפשרה כהגדרתו בהסכם, פתחה המערערת תיק הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה.
5. ביום 7.09.2014 העבירה העירייה את סכום הפשרה לחשבון המערערת.
6. תמצית טענות המשיבה בפני רשמת ההוצאה לפועל: לא הייתה הצדקה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל; התיק נפתח ללא התראה מוקדמת; אילו הייתה המערערת פונה למשיבה היה מוסבר לה כי יש עיכוב עקב קושי ביורוקרטי ועקב תקלה מיחשובית; עמידת המערערת על מלוא סכום התביעה היא חסרת תום לב.
7. תמצית טענות המערערת בפני רשמת ההוצאה לפועל: תיק ההוצאה לפועל נפתח בהתאם לפסק הדין; רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לשנות את פסק הדין.

תמצית החלטת רשמת ההוצאה לפועל

8. ההחלטה אם להפעיל את סעיף סנקציה הקבוע בפסק דין נתונה לסמכות רשם ההוצאה לפועל האמון על ביצוע פסק הדין; על המבקש סעד מבית המשפט לנהל ענייניו בתום לב. הוא הדין בפתיחת תיק הוצאה לפועל; תיק ההוצאה לפועל נפתח כדין מאחר שנפתח בטרם התקבל תשלום על פי פסק הדין; המשיבה שילמה באיחור של למעלה מחודש.
9. ועוד נקבע: "הזוכה אינה עובדת אצל החייבת ואינה צריכה להזכיר לה לשלם את החוב הפסוק במועד. כאשר מתנופפת מעל החייבת חרב סנקציות בסכום משמעותי של כשני מיליון שקלים, ניתן היה לצפות ממנה לנהוג משנה זהירות ולדאוג לתזכורת לא רק במחשבי העיריה אלא גם ביומנים אישיים, בפתקאות על קירות חדרי העבודה של הגזברות, מחלקת תשלומים ובכירים בעיריה".
10. עם זאת, הפעלת הסנקציה שבהסכם כפופה לחובת תום הלב. בענייננו, ההפרה מזערית ואף ניתן לה הסבר מניח את הדעת על ידי העירייה. יש להתחשב בכך שהחייבת היא גוף מנהלי העלול להיות מסורבל ומועד לתקלות מסוג זו שארעה, ובכך שלמערערת לא נגרם נזק בשל האיחור.
11. יתר על כן, מדובר בהסכם פשרה שהושג לאחר הליך גישור ועל כן לא היה חשש שלא יכובד שכן טרם חתימתו ברי שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים. בנסיבות העניין עמידת המערערת על זכותה לקבל את מלוא פסק הדין היא עמידה על זכות שלא בתום לב. מטעמים אלה התקבלה טענת "פרעתי". עם זאת, העירייה חויבה לשלם למערערת אגרת פתיחת התיק והוצאות פתיחת התיק בסכום של 20,000 ₪.

תמצית החלטת בית משפט קמא בערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל  

12. הרשמת הייתה מוסמכת לדון במסגרת טענת "פרעתי" בשאלת תום ליבה של המערערת במסגרת סמכותה על פי סעיף 19 בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 לבחון: "אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין". בחינת תום ליבו של הפותח בהליכי הוצאה לפועל היא בגדר סמכותו של רשם ההוצאה לפועל בבואו לדון בשאלה אם על החייב למלא עדיין אחר הוראות פסק הדין.
13. בדין קבעה הרשמת כי המערערת נהגה בחוסר תום לב במקרה הנדון עת הגישה בקשה לביצוע פסק הדין על מלוא סכום התביעה, ומנימוקיה. חוסר תום ליבה של המערערת הוא גם בכך שלא פנתה לעירייה לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל. בית המשפט הוסיף וקבע: "העיריה טענה, שאילו היתה המערערת פונה אליה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היתה העיריה משלמת את סך הפשרה במישרין למערערת באמצעות המחאה ולא ממתינה לבצע את התשלום באמצעות העברה בנקאית שהיתה צפויה להתבצע מספר ימים לאחר מכן".

תמצית טענות המערערת

14. איחור בתשלום של 32 יום אינו איחור מזערי.
15. אין כל הוראה בדין או בפסיקה המחייבת זוכה לפנות לחייב טרם פתיחת תיק הוצאה לפועל. רשמת ההוצאה לפועל עמדה על כך שאין חובה כזו על הזוכה וכי האחריות לעמוד במועד ולזכור את המועד, היא על העירייה.
16. החובה המוטלת על רשות מקומית חמורה מזו המוטלת על אדם מן היישוב. חובת ההגינות ותום הלב החלה על רשות היא גם מכוח דיני החוזים וגם מכוח המשפט הציבורי.
17. תשלום באיחור של 32 ימים מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב. מצד שני, עמידתה של המערערת על זכותה החוזית אינה מהווה חוסר תום לב. חוסר תום לב של זוכה נבחן בכך שיש במעשיו משום תחבולה או הכשלה, התנהגות המערערת לא הייתה כזו.
18. תשלום מלוא סכום פסק הדין אינו מותנה בנזק למערערת ומדובר בסנקציה סטנדרטית.
19. הרשמת בהחלטתה האריכה את המועד שנקבע בפסק הדין.
20. המשיבה לא טרחה לבקש הארכת מועד.

תמצית טענות המשיבה (העירייה)

21. על פי ההלכה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: "הלכת חניון חיפה"), אין להתיר בענייננו ערעור בגלגול שלישי, שכן לא מתקיימים התנאים שנקבעו בהלכה האמורה למתן רשות כזו.
22. פסק הדין המאשר את הפשרה התקבל במשרדי המשיבה רק ביום 24.07.2014. מנהלת מחלקת ההיטלים יצרה באותו מועד קשר עם המבקשת לוודא פרטי התשלום ופרטי החשבון והבהירה שסוגיית התשלום בטיפול.
23. המשיבה ביצעה את התשלום ביום 7.09.2014, ובדיעבד נודע לה כי ביום 1.09.2014 נפתח תיק הוצל"פ בעניין. לפיכך, העלתה העירייה טענת "פרעתי".
24. המערערת נהגה שלא בתום לב עת פתחה את תיק ההוצל"פ מבלי ליידע את המשיבה על כך. חובת תום הלב חלה גם על הליכי הוצל"פ. במסגרת טענת "פרעתי" רשאי החייב לטעון כי תיק ההוצל"פ נפתח ללא צידוק ענייני ובחוסר תום לב.
25. העירייה לא ערערה על פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, אלא דרשה יישומו בתום לב.

דיון והכרעה

מתן רשות ערעור בגלגול שלישי

26. הבקשה שלפנינו היא אכן בקשה לערעור בגלגול שלישי (לעניין זה ר' חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012) בעמ' 535). בעניין זה מושלת ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה, שם נקבע כדלקמן:

"בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף. אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. ....

 כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון מסגרתו של ערעור נוסף ותו לא. חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה, הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה....

סיכומו של דבר וכמסקנה נגזרת מן האמור לעיל - לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ' 863/78 [3]; בר"ע 126/81 [4]), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת" (ההדגשות שלנו).

27. ולענייננו - לאחר עיון בבקשה ולאחר ששמענו את הצדדים אנו סבורים שיש מקום להיעתר לבקשה ולדון בה כבערעור. הטעם לכך הוא שהערעור שלפנינו מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. השאלות הן אם איחור בן 24 או 32 יום הוא "איחור מזערי", וכן אם פתיחת תיק הוצל"פ על מלוא סכום התביעה, או במילים אחרות, מימוש מלוא סכום התביעה על פי הסכם הפשרה (כאמור לאחר 24 ימים מחלוף המועד לתשלום) מהווה עמידה על זכות שלא בתום לב.
28. בהקשר זה ראוי לציין כי "טרם נקבעו קווים מנחים בפסיקה ביחס לחומרה המינימאלית של הפרת תנאי הפשרה שתצדיק הוצאה לפועל של סנקציות גם לאחר שההפרה תוקנה" (ע"א 254/07 לפיד נ' סמואל, פיסקה 9 בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין (16.11.11)).

הערעור לגופו

29. יסוד מוסד הוא שחובת תום הלב החלה על בעל דין מוטלת גם כאשר הוא מפעיל זכויות דיוניות (ראו: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981); רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004); ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) נ' נחום, פיסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין (2.01.06); בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (5.06.06)).
30. חובת תום הלב משתרעת אפוא, גם על פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, במובן זה שזוכה הפותח תיק הוצל"פ בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם צריך לעמוד במבחן תום הלב (רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ, 3.08) (להלן: "עניין רוני הנדסה"); בע"מ 7819/07 פלוני נ' פלונית (19.03.08)).
31. השאלה העומדת להכרעתנו היא האם פעלה המערערת שלא בתום לב עת נקטה בהליכי הוצאה לפועל מכוחו של הסכם הפשרה. על פי נוסח הסכם הפשרה היה על העירייה לשלם למערערת את סכום הפשרה "בתוך 30 יום ממועד אישור בית המשפט להסכם". הואיל ואישור בית המשפט להסכם הפשרה ניתן ביום 8.07.2014, הרי שהיה על העירייה לשלם את סכום הפשרה לא יאוחר מיום 7.08.2014.
32. על פי הסכם הפשרה, במקרה בו סכום הפשרה אינו משולם בתוך 30 ימים, אזי "יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי ...". בענייננו, המערערת פתחה את תיק ההוצאה לפועל ביום 1.09.2014, קרי - בחלוף 24 ימים מהמועד האחרון בו היה על העירייה לשלם למערערת את סכום הפשרה ובלא משלוח מכתב התראה. השאלה היא האם פתיחת תיק ההוצאה לפועל בנסיבות שכאלה, על מלוא סכום התביעה, עולה כדי חוסר תום לב מצד המערערת.   
33. מבחינת הזכות המהותית, קרי - זכותה של המערערת לאכוף על העירייה את המנגנון החוזי שנקבע בהסכם הפשרה, נראה כי אין מדובר בחוסר תום לב. בהקשר זה כבר נקבע כי עמידה על זכות חוזית אינה נחשבת לחוסר תום לב. וכך עלו הדברים בע"א 189/89 קופת-חולים מכבי, כולל קופת-חולים אסף נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מה(4) 817, 824-823 (1991):

"על-פי תנאי החוזה המחייבים בין הצדדים, עמדה למשיבה זכות לביטול החוזה, ובלבד שההודעה על כך תינתן תוך זמן סביר מראש. בנסיבות כאלה, ההודעה על ביטול החוזה אינה אלא שימוש בזכות שהצדדים הסכימו עליה, מבלי שהותנה שעל המבטל לנמק את שיקוליו או נימוקיו לביטול כזה. יש להניח, שכשנקבע תנאי כזה, צפו הצדדים אפשרות של ביטול החוזה בהסתמך על תנאי זה, והם כלכלו או צריכים היו לכלכל צעדיהם בהתאם לכך, ובלבד שתינתן להם הודעה על הביטול זמן סביר מראש. לפיכך, אין לראות את עצם ביטול החוזה תוך הודעה סבירה מראש כהתנהגות שאינה בתום-לב, רק משום שיש בביטול החוזה פגיעה בצד שכנגד או הכבדה עליו. וכפי שנאמר בע"א 158/80 [5] על-ידי מ"מ הנשיא, כתוארו אז, שמגר, לגבי השאלה, אם צד שהיה מעוניין להשתחרר מחובתו לפי החוזה נהג בתום-לב אם לאו:

'... אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית... אינה כשלעצמה בנדר פעולה נעדרת תום-לב'. (ראה שם, בעמ' 812מול אות השוליים ב. וכן ראה בעניין זה ע"א 538/86 [6], בעמ' 436, וכן האסמכתאות שם, בעמ' 437). ברי, שעצם העמידה על זכות חוזית אין בה כדי להוות חוסר תום-לב. כדי להסיק קיומו של חוסר תום-לב יש להצביע על נסיבות בנוסף על עצם העמידה על הזכות כאמור, מהן ניתן להסיק על קיומו (ראה: ר"ע 30/82 [7], בעמ' 276)" (ההדגשה שלנו).

34. יודגש - הזכות שהוענקה למערערת מכוח הסכם הפשרה, לפיה במקרה של אי תשלום סכום הפשרה בתוך 30 ימים יעמוד סכום התביעה לפירעון מידי אינה "פיצוי מוסכם" ועל כן ממילא אינה כפופה לסמכות ההפחתה, כקבוע בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. כך, בע"א 1756/11 עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (8.04.13), נדרש בית המשפט העליון להסכם שנערך בין בנק ללקוח, מכוחו אפשר הבנק ללקוח לשלם סכום מופחת בתשלומים. בהסכם נקבע עוד כי אם החייב לא יעמוד בתשלומים יועמד מלוא סכום החוב של החייב לפירעון מידי. באותו עניין נטען כי העמדת מלוא סכום החוב לפירעון היא בבחינת פיצוי מוסכם. בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע:

"24.    הטענה המשפטית העקרונית היחידה שעלתה מערעורו של החייב הייתה שיש לראות בהוראתו של הסכם הפשרה המאפשרת להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום החוב, משום הוראה שעניינה פיצוי מוסכם, ובהתאם, לדון בה במסגרת סעיף 15 לחוק התרופות. לא מצאנו לקבל טענה זו. משמעות קבלתה של טענה זו היא שכל אימת שנעשה הסכם פשרה הרי שהפער בין סכום הפשרה לסכום החוב המקורי ייחשב לפיצוי מוסכם. ראייה זו של הדברים – מעבר לכך שאינה משקפת את כוונת הצדדים – יש בה כדי להרתיע מעשייתם של הסכמי פשרה, תוצאה שהיא כמובן בלתי רצויה (לדיון ביתרונות הנודעים לעידוד פשרות, ראו למשל: יעקב טירקל "'אחד לדין ואחד לפשרה' – על פשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה" שערי משפט ג 13 (2002)).

25. על-פי פסיקתו של בית משפט זה, במקרים שבהם הפרתו של הסכם פשרה משיבה על כנו את סכום החוב המקורי ניתן לבחון, לכל היותר, האם בנסיבות העניין הצד הזכאי לקיום מנע את הקיום על-ידי החייב בחוסר תום לב. אולם, עמידה על זכות חוזית, כשלעצמה, אינה נחשבת ברגיל לחוסר תום לב (ראו למשל: ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812 (1982)). רק במקרים מיוחדים של איחור קל בתשלום אשר לא פגע באינטרסים של הנושה הכיר בית המשפט באפשרות לטעון שסירוב לקבל קיום של חייב חרף האיחור עשוי לעלות כדי חוסר תום לב (רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 666 (1991)). ... (ההדגשות שלנו).
26. באשר לזכות הדיונית, קרי עצם הפנייה להליכי ההוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה, חל הכלל "כי זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, צריך לעמוד במבחן תום הלב, במיוחד במקרה בו עסקינן בהפרה מזערית" (עניין רוני הנדסה, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן; דוד בר אופיר הוצאה לפעול הליכים והלכות חלק ראשון (2015) 272).
27. האם נסיבות ענייננו, איחור בן 24 ימים הנספרים מהמועד האחרון בו היה על החייב לשלם את סכום הפשרה, מהווים הפרה מזערית?
28. ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 666 (1991), שנזכר לעיל, נדון מקרה בו במסגרת הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, נקבע שעל החייב לשלם 2,500 דולר ארה"ב עד מועד מסוים שאם לא כן יחויב במלוא סכום פסק הדין של בית משפט השלום. ביום המיועד לתשלום הגיע החייב למשרדי ב"כ הזוכה ושילם סך 2,000 דולר ארה"ב מאחר שסבר בטעות כי זה סכום הפשרה. למחרת, כשהעמידו בא כוחו על טעותו ביקש לשלם את ההפרש, אך סורב. על כן, שילם את הסכום בשיק בנקאי. חרף כך נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל שם העלה טענת "פרעתי". וכך נקבע באותו עניין על ידי בית המשפט העליון:

בעל דין אינו חייב לספוג פגיעה כספית או להסכים לניסיון שלא לקיים חיוב חוזי. הצדדים חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל בין בעלי חוזה הוגנים (בג"צ 59/80 [5], בעמ' 834). התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל. זאת ועוד, הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע (ע"א 158/80 [6], בעמ' 812).

אולם שונה המצב, אם מתבצע, על-ידי מי שזכאי לקבלת התשלום, תימרון כדי להכביד על קיום התחייבות, או כאשר יש באורח ההתנהגות של הנפגע משום היתפסות לפגם פורמאלי שולי או התחמקות מקבלת תשלום גרידא (ע"א 158/80 [6] הנ"ל, בעמ' 812מול אות השוליים ה).

בבת דברים אמורים, יש לראות התנהגותו של צד לחוזה בפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה, כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל החלקה או מעידה פורמאליות קלות ערך וחסרות משמעות, כדי שיוכל להתנער מהתחייבותו.

בנסיבות שלפנינו, מדובר על סירוב לקבל תשלום כעבור יום מהמועד שנקבע, אחרי שהסתבר כי נפלה טעות שרוצים לתקנה על אתר, וכאשר לכל העניין לא היו השלכות ומשמעויות כלשהן, כי הצד השני לא נפגע במאומה. הסירוב לקבל תשלום בנסיבות כאלה אינו הוגן והוא נטול תום-לב.התנהגות כגון זו כונתה על-ידי השופט אלון כהתנהגות של "נבל ברשות החוק"".

38. נוכח ההלכות שהובאו לעיל יש מקום לבחון אם בנסיבות העניין המערערת מנעה את קיום הסכם הפשרה על ידי העירייה בחוסר תום לב. אנו סבורים כי התשובה לכך היא חד משמעית בשלילה.

ובמה דברים אמורים?

39. על פי הסדר הפשרה, ניתנו לעירייה 30 ימים לתשלום סכום הפשרה, הימים נספרים החל ממועד אישור פסק הדין, ולא ממועד מסירת פסק הדין למשיבה כפי שניסה ב"כ המשיבה לטעון לפנינו, ומוטב שלא היה עושה כן (פר' עמ' 9, ש' 7-4). משמע, משך הזמן שעבר ממועד כריתת ההסכם ועד למועד שנועד לביצועו היה קצוב, ברור ונהיר. על כן, מצופה מהעירייה לזכור את מועד התשלום, בעיקר נוכח טענתה כי ההסכם עבר הליכי אישור מורכבים בעירייה.
40. המערערת פתחה את תיק ההוצל"פ כעבור 24 יום מתום שלושים הימים. אנו סבורים כי המתנה של משך זמן שכזה היא המתנה סבירה וראויה. על כן, פתיחת תיק ההוצל"פ איננה נגועה כלל בחוסר תום לב.
41. ודוק - באותם פסקי דין בהם נקבע כי פתיחת הליכי גבייה בהוצאה לפועל לקתה בחוסר תום לב, היה מדובר אכן בהפרה מזערית, קרי – איחור של ימים בודדים בלבד, דבר שאינו מתקיים בענייננו (ראו: עניין רוני הנדסה; רע"א 9375/11 עדן חשמל בע"מ נ' א.א. מרכזי שליטה בע"מ (25.06.12); עש"א (מחוזי ת"א) 1621-09 סדן נ' לב אביר הנדסת חשמל בע"מ (11.4.10)).
42. בפסק הדין ציין בית משפט קמא כאמור כי "העיריה טענה, שאילו היתה המערערת פונה אליה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היתה העיריה משלמת את סך הפשרה במישרין למערערת באמצעות המחאה ולא ממתינה לבצע את התשלום באמצעות העברה בנקאית שהיתה צפויה להתבצע מספר ימים לאחר מכן". תמהנו מדוע לא נזקפה אמירה זו לחובת העירייה דווקא. שהרי, אם כטענתה האיחור נבע מתקלה מיחשובית מה מנע ממנה לשלוח את ההמחאה מיד עם היוודע התקלה? אם התקלה נבעה משכחה, ולא זו הייתה הגנתה, אין ליתן לה להיבנות מכך. כעולה מהסכם הפשרה, האחריות והנטל לביצוע התשלום, כמו גם ל"תזכורת" לביצועו, מוטלים במלואם על העירייה ואין היא יכולה להתפרק מהם ולהעבירם למערערת בטענה של חוסר תום לב.
43. אנו סבורים כי הקביעה שהמערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שלא מצאה לנכון להתריע בפני העירייה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, לאחר שכבר חלפו 24 יום מהמועד שנועד לביצוע התשלום אינה סבירה. מדובר בהסכם פשרה פשוט וסטנדרטי שנועד לביצוע במועד קרוב מאד לכריתתו. הזוכה על פי הסכם שכזה, בו נקבע מועד קרוב לביצוע החיובים מכוחו, אינו אחראי לתזכורו של החייב על מנת שלא יעבור את המועד הקבוע. בוודאי שלא ניתן לזקוף לחובתה של המערערת את אי-תזכורה של העירייה בדבר חובתה לפעול על פי הסכם הפשרה עליו היא חתומה.
44. נוסיף כי המשיבה טענה בבית משפט קמא כי המערערת אינה תמת לב שכן נוכח מערכת האישורים שניתנה להסכם שהושג לאחר גישור היה ברור שהסכום ייפרע. אנו סבורים כי טענה זו תמוהה, ומוטב שרשות ציבורית לא הייתה טוענת אותה. זאת ועוד, אם אכן עבר ההסכם את כל שרשרת האישורים, וכל הגורמים ידעו ואישרו כי במקרה של אי תשלום במועד הם צפויים לתשלום מלוא התביעה, כי אז הייתה גמירות דעת ומודעות של כל הגורמים האמורים לגבי תנאי ההתקשרות, לרבות תוצאת אי העמידה במועדי התשלום שנקבעו. ניתן היה לצפות כי גורמי הרשות ידאגו לתשלום במועד נוכח הידיעה שאם לא יעשו כן המשיבה תישא בתוצאות.
45. דברים אלה יפים לכלל בעלי הדין וקל וחומר בענייננו, מקום בו עסקינן ברשות ציבורית, עליה מוטלות חובות חוזיות מוגברות. לעניין זה ראו בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, בפסקה 12 (1993):

"הפרת חובת ההגינות: חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי (בג"צ 262/62 פרץ ואח' נ' המועצה המקומית כפר שמריהו [10], בעמ' 2155; בג"צ 294/75 בן חיים נ' מינהל מקרקעי ישראל [11], בעמ' 415; בג"צ 135/75, 321סאי טקס בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה [12], בעמ' 676; בג"צ 840/79, המ' 830/79, 860[3], בעמ' 747; בג"צ 376/81 [2], בעמ' 456, 470 וראה גם ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 660-661 (ר' גם דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ג 303-299).

46. לפני סיום נעיר כי לא נעלמו מעינינו השלכות פסק הדין על הקופה הציבורית.

לכן אנו מוצאים לציין כי במסגרת קדם הערעור ובדיון בבקשת רשות הערעור הוצע לצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. זאת באופן שהמשיבה תשלם בנוסף לסכום הפשרה סכום נוסף שלא יפחת מ-200,000 ₪ ולא יעלה על 400,000 ₪. המערערת הסכימה להצעה זו. אולם, המשיבה סירבה לכל פשרה.

סוף דבר

47. הערעור מתקבל. טענת "פרעתי", נדחית. העניין יוחזר ללשכת ההוצאה לפועל.

בנסיבות העניין לא מצאנו ליתן צו להוצאות, מעבר לתוצאה אליה הגענו.

ניתן היום,  ד' תמוז תשע"ו, 10 יולי 2016, בהעדר הצדדים.