אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כורש סנטר מוצרי בנין נ' ינוביץ

כורש סנטר מוצרי בנין נ' ינוביץ

תאריך פרסום : 13/01/2011 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי מרכז
18297-10-10
13/01/2011
בפני השופט:
פרופ' עופר גרוסקופף

- נגד -
התובע:
כורש סנטר מוצרי בנין לבית בע"מ
הנתבע:
לאה ינוביץ
פסק-דין

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינה של השופטת מיכל עמית – אניסמן מבית משפט השלום בראשון לציון בת.א. 5353-07, בו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיבה בתשלום 11 שיקים בסכום כולל של 110,000 ש"ח, והיא חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

המחלוקת בין הצדדים

המערערת היא חברה פרטית העוסקת במכירת חומרי בניין. המשיבה ובעלה הם אנשים פרטיים, אשר בנם היה מיודד עם מנהל המערערת. בתקופה שבין נובמבר 2000 לבין יולי 2001 שיפצו המשיבה ובעלה את ביתם, ולצורך עבודות השיפוצים משכו חומרי בניה מהמערערת. משיכות אלו בוצעו, לפחות בתחילה, באווירה של אמון ששרתה בין הצדדים. כנגד משיכות אלו של חומרים מעסק המערערת הופקדו השיקים בהם עסקינן, המשוכים על חשבון המשיבה.

המחלוקת המרכזית בין הצדדים בין הצדדים היא בשאלה האם השיקים בהם עסקינן ניתנו כאמצעי לתשלום בעבור הסחורה שסופקה למשיבה ולבעלה, או כאמצעי להבטחת התשלום בעבור הסחורה. גרסת המערערת היא שהשיקים ניתנו לערך בחודש מאי 2001, ונועדו להוות אמצעי תשלום בעבור הסחורה שנמשכה עד אותה עת, וטרם שולם בעבורה, ובעבור סחורה שהצדדים העריכו כי תידרש לצורך השלמת העבודות (לטענת המערערת הופקד שיק אחר כשיק לביטחון עוד בתחילת ההתקשרות, ושיק זה הוחזר למשיבה). גרסת המשיבה, לעומת זאת, היא שהשיקים הופקדו כבטחון בלבד, וכי התשלום בעבור הסחורה נעשה באמצעי תשלום אחרים (מזומן, שיקים של צדדים שלישיים וכיו"ב). בסיום העבודות נותרה אומנם מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם שולם בעבור כל העבודות, אולם הסכמת הצדדים, כפי שגובשה בהסכם מיום 6.9.2001 (להלן: "הסכם 6.9.2001"), עליו חתומים נציגי שני הצדדים, היא שניתן יהיה לממש את השיקים רק אם יוכח למשיבה ולבעלה "שיש להם טעות ממשית בקנית מוצרים וכלים בשווי של למעלה מ- 7,000 ₪". כל הוכחה כזו לא הוצגה בפני המשיבה ובעלה לא בשעתו, ולא במסגרת המשפט, וממילא לא התקיים התנאי המאפשר היפרעות מהשיקים.

הכרעת בית המשפט קמא

במחלוקת העובדתית שבין הגרסאות ביחס לשאלת מעמד השיקים (האם ניתנו כאמצעי תשלום או כשיקים לביטחון) הכריע בית המשפט קמא לטובת גירסת המשיבה, וזאת ממספר נימוקים: ראשית, אין זה סביר שהמערערת היתה מספקת למשיבה חומרים ללא תשלום, וכנגד שיק לביטחון בלבד (מה עוד שקיומו של שיק כזה לא הוכח); שנית, בית המשפט השתכנע כי עדי המשיבה דיברו אמת כשהעידו ששולם למערערת במהלך העבודות סכום של 80 אלף ₪, וכי בעת סיום השיפוץ המחלוקת לא הייתה על עצם תשלום סכום זה, אלא על השאלה אם קיימת יתרה לתשלום; שלישית, הסכם 6.9.2001 מבסס אף הוא את הטענה כי באותה עת המחלוקת לא הייתה על כך ששולם סכום כסף משמעותי על ידי המשיבה ובעלה, אלא האם קיימת יתרה של ממש (יתרה שהוגדרה, כאמור, בהסכם ככזו העולה על 7,000 ₪); רביעית, אחד השיקים הוצג לתשלום ב- 20.6.2001, אך גם לאחר מכן הוסיפה המערערת לספק סחורה למשיבה. אין להניח שעשתה כן מבלי שקיבלה תשלום. זאת ועוד, הגירסה לפיה במאי 2001 נערכה התחשבנות סופית בין הצדדים, והועמדה על סכום של 110,000 ₪ בדיוק, וזאת קודם לסיום העבודות, וזאת שעה שהחיובים גם לאחר מכן הם בסכומים מדויקים, כולל אגורות, לא התקבלה על דעת בית המשפט קמא; חמישית, בעלה של המשיבה שלח למערערת ב- 11.9.2001 מכתב בו צויין תשלום של 80 אלף ₪ - המערערת לא הגיבה על קביעה זו בזמן אמת; שישית, עד למועד הגשת התביעה, במאי 2007, לא דרשה המערערת את פירעון החוב, ואין להניח שהייתה נוהגת כך בחוב כה ברור וגבוה; שביעית, המערערת הציגה אומנם חשבונית מיום 19.5.2001 המאשרת, לכאורה, כי השיקים בסכום של 110,000 ₪ הם התמורה לסחורה, ואולם לא הציגה בעניין זה מסמך מקורי, ולפיכך קיים ספק באמיתות של החשבונית.

יצוין עוד שבית המשפט קמא ציין לחובת המערערת גם את השתהותה למשך קרוב לשש וחצי שנים בהגשת התביעה על פי השיקים. השתהות זו יצרה לשיטת השופטת המלומדת "נזק ראייתי" אצל המשיבה, ומחייבת להתייחס בהבנה לכך שלא יכלה להציג ראיות נוספות לכך ששילמה בעבור הסחורה.

לאור מסקנתו של בית המשפט קמא כי השיקים הופקדו לביטחון בלבד, וכי עיקר התשלום בעבור הסחורה נעשה באמצעי תשלום אחרים, בחן בית המשפט קמא את השאלה האם הוכח קיומו של התנאי למימוש השיקים, כפי שנקבע בהסכם 6.9.2001 – קרי, האם הוכח שהמשיבה חייבת סכום העולה על 7,000 ₪. בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח התקיימותו של תנאי זה, ולפיכך דחה את התביעה.

הטענות בערעור

בא כוחה של המערערת תקף את הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וחזר על טענת המערערת כי השיקים הופקדו כאמצעי תשלום, ולא כשיקים לביטחון. לטענתו, אין זה מקובל להפקיד מספר רב של שיקים לביטחון בסכומים נמוכים יחסית, ולתאריכים מוגדרים, אלא מקובל לתת שיק אחד או שניים בסכום גבוה יחסית או ללא הגבלת סכום למועד פתוח. זאת ועוד, לשיטתו התעלם בית המשפט קמא מכך שהתביעה שהגישה מרשתו, היא תביעה שיטרית, ובתביעה שכזו קיימת חזקה כי האוחז בשיק הוא אוחז כשורה (סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]), אשר חזקה כי נמסר ללא תנאי (סעיף 20(ג) לפקודת השטרות). עוד הצביע ב"כ המערערת על כך שהמשיבה נמנעה מלהביא ראיות שונות ועדים שהיו יכולות לחזק את טענותיה, ואף לא הסבירה כיצד זה, לשיטתה, שולם בעבור יתרת הסחורה (קרי, בעבור סחורה בשווי של 30,000 ₪ - הפער בין סכום השיקים לסכום שהמשיבה טוענת ששילמה). לבסוף טען ב"כ המערערת כי הסכם 6.9.2001 בוטל, הלכה למעשה, וזאת מאחר שדרך יישוב המחלוקת שסוכמה בו (פגישה בין הצדדים, וניסיון לשכנוע במסגרתה) נכשלה.

בא כוחה של המשיבה תמך בקביעות ובמסקנות בית המשפט קמא, תוך שהוא מדגיש את הקושי הראייתי שעמד בפני מרשתו, בבואה להתמודד עם תביעה שהוגשו שש וחצי שנים לאחר האירועים. לשיטתו הכרעת בית המשפט קמא היא, בעיקרה, הכרעה עובדתית המבוססת על קביעות מהימנות, ולפיכך אל לה לערכאת ערעור להתערב במסקנות בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

לאחר בחינת פסק הדין קמא, והטענות שהועלו בערעור, בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא, כאמור, בשאלה עובדתית: האם השיקים בהם עסקינן הופקדו כאמצעי לתשלום בעבור החומרים שנרכשו על ידי המשיבה מהמערערת, או כאמצעי לביטחון בלבד, כאשר התשלום בפועל נעשה באמצעים אחרים. בשאלה עובדתית זו הכריע בית המשפט קמא לטובת המשיבה, וזאת מנימוקים שבחלקם נשענים על קביעות מהימנות, ובחלקם על שיקולים שבהגיון. ככל שהדבר נוגע לקביעות מהימנות, ממילא אין זו דרכה של ערכאת ערעור, שלא ראתה את העדים ולא יכלה להתרשם מהם, להתערב. ככל שהדבר נוגע לשיקולים שבהגיון, הרי שקשה למצוא דופי בהלך מחשבתו של בית המשפט קמא. במיוחד משכנע בעניין זה הסכם 6.9.2001, אשר הוראותיו מלמדות כי לצדדים היה ברור בשעתו שהמשיבה שילמה בעבור חלק משמעותי של הסחורה, והמחלוקת התייחסה רק לשאלה האם היתרה שטרם שולמה היא משמעותית או לא. הסכמת הצדדים אותה עת, כפי שנקבע בהסכם 6.9.01, הייתה שאם צודקת המשיבה, והסכום שנותר לתשלום אינו עולה על סך פעוט יחסית (קרי פחות מ- 7,000 ₪), הרי ש"לא ידרשו לשלם מעבר לסכום ששילמו עד כה", וכן יוחזרו לידיה השיקים; לעומת זאת, אם יתברר כי למשיבה ולבעלה "טעות ממשית", קרי שהסכום הנותר לתשלום הוא מעל 7,000 ₪, תהיה המערערת רשאית לממש "את כל הסכום השיקים" הנמצאים בידה. קל לראות כי הסדר זה מתיישב היטב עם גרסת המשיבה, אך לא עם גרסת המערערת, ביחס לתכלית הימצאות השיקים בידי המערערת.

ודוק, ב"כ המערערת טען לפני כי השיקים בהם עסקינן אינם בעלי המאפיינים הרגילים של שטר לבטחון, ואינם כוללים על פניהם כל עדות לכך שהמדובר בשטרות לביטחון. יתכן מאד כי הצדק עימו. ואולם, עובדות אלו, כשלעצמן, אין בהן כדי להצדיק התערבות בממצאי בית המשפט קמא. אכן, לעיתים קרובות שטר לביטחון ניתן ללא תאריך פירעון, ולעיתים גם ללא הגדרת סכום. זאת ועוד, לעיתים תצוין העובדה שהשטר ניתן לביטחון על פני השטר (ולעובדה זו כמובן משמעות רבה כלפי צדדים שלישיים). ואולם כל מקרה צריך להיבחן לגופו, ועל פי נסיבותיו. למשיבה הייתה בעת הרלוואנטית בעיה במשיכת שיקים (ובשלב מסוים, השנוי במחלוקת, אף הוגדרה כ"לקוח מוגבל"), ולפיכך יתכן שלא רצתה לאפשר מצב בו שיקים "פתוחים" שלה יהיו בידי אחר (וראו עדות בתה של המשיבה, פרוטוקול 24.12.2009 בע' 38 שורה 2 "מבחינה הגיונית שאימי פחדה לתת שיק אחד גדול ותוכל להתמודד עם שיקים קטנים"). מכל מקום, הנוהג בעניין זה הוא רק שיקול אחד, ואין בו כדי להצדיק התערבות בממצא עובדתי שנקבע לאחר בחינת המסכת הראייתית בכללותה, ובאופן התואם את ההיגיון של נסיבות העסקה הספציפית.

בסיס אחר לערעור ביקש ב"כ המערערת למצוא בפקודת השטרות, ובחזקות שנקבעו בה. ואולם, בעניין זה יש לזכור כי לפחות ביחסים שבין הצדדים הקרובים לשטר החזקות כי ניתנה תמורה, וכי המסירה הייתה ללא תנאי, הן חזקות ניתנות לסתירה בלבד. עמד על כך פרופ' שלום לרנר בספרו דיני שטרות (תשנ"ט) בציינו כדלהלן (שם, בע' 350 – 351):

"טענת הנתבע שאין הוא חייב לפרוע את השטר, מורכבת למעשה משתי טענות משנה: ראשית, כי חיובו על פי השטר אינו מוחלט אלא מותנה בקרותו של אירוע פלוני; שנית, התנאי לחבותו לא נתקיים. הפקודה קובעת במפורש כי עול ההוכחה ביחס לגורם הראשון, מוטל על הנתבע, וכי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" [סעיף 20(ג) לפקודת השטרות]. הווי אומר, אם הצדדים חלוקים אם שטר נעשה לפירעון או שהוא שטר בטחון, על הנתבע לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו שהשטר נמשך לבטחון".

בענייננו, כאמור, קבע בית המשפט קמא כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את גרסתה העובדתית, קרי, הוכיחה כי המשיבה פרעה את חובה באמצעי תשלום אחרים, ולפיכך השיקים שימשו כשיקים לביטחון בלבד (כך, משתמע בבירור מהנמקותיו). קביעות אלו מביאות לסתירת החזקה שבפקודת השטרות, ולמסקנה כי ניתן היה לממש את השיקים רק בהתקיים התנאי – התרחשות האירוע שכנגדו הופקדו השטרות.

במקרה שלפני עשו הצדדים את מלאכתנו קלה, בכך שהגדירו מהו התנאי למימוש השיקים, ועל מי הנטל להוכיחו, בהסכם מאוחר שעשו ביניהם - הסכם 6.9.2001. על פי הסכם זה נדרשה המערערת להוכיח למשיבה כי נפלה "טעות ממשית" של למעלה מ- 7,000 ₪. ודוק, ההסכם בין הצדדים מטיל במפורש נטל זה על המערערת, ובכך פוטר אותנו מהצורך לדון האם גם בעניין זה הנטל, בנסיבות העניין, הוא על הנתבע (פקודת השטרות אינה קובעת זאת במפורש, אולם בפסיקה יש לכך סימוכין. ראו ע"א 421/74 שגן נ' מדר, פ" כט(1) 445, 446 – 447 (1974) ; ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל נ' בן עליזה, פ"ד לח(4) 281, 285 - 286 (1984)). למען שלמות התמונה אציין כי יתכן מאד שגם אלמלא קביעה הסכמית זו, מן הראוי היה לסטות מהכלל המטיל על הנתבע את נטל ההוכחה בעניין אי התקיימות התנאי למימוש שטר, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה – קרי, כאשר התביעה השיטרית מוגשת למעלה משש וחצי שנים לאחר האירועים, ומבלי שבמהלך התקופה נשלחו מכתבי דרישה כלשהם על ידי התובע.

ב"כ המערערת עשה מאמץ להימנע ממסקנה זו באמצעות הטענה (אותה העלה במסגרת הטיעון בעל פה) כי הסכם 6.9.2001 לא יצא אל הפועל, ועל כן עבר מהעולם. אין בידי לקבל טיעון זה. העובדה שהפגישה בין הצדדים ביום 11.9.01 הסתיימה בטונים צורמים אינה עולה לכדי ביטול ההסכם. ביטול הסכם צריך שיעשה בהסכמה הדדית, או בעקבות הפרה של ההסכם על ידי המשיבה. ואולם, לא רק שהמערערת לא הוכיחה בשום שלב, כי הייתה הסכמה על ביטול הסכם 6.9.2001 או שהייתה הפרה שלו על ידי המשיבה, אלא שלמעשה הטענה בדבר ביטול ההסכם האמור לא הועלתה כלל, ככל הנראה, על ידי המערערת, עד שנטענה לפני בעל פה על ידי בא כוחה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ