כהן נ' מדינת ישראל משרד ראש הממשלה

פסק - דין

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.לפנינו ערעור על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן – החוק) על החלטת המשיבה מיום 31/8/06 (להלן – ההחלטה).

2.המערער הינו בעל 99 מניות בחברת ולנטינו איילון ייצור ושיווק רהיטים בע"מ (להלן – ולנטינו), כאשר רעייתו מחזיקה במניה הנוספת.

ולנטינו הוקמה שנת 1998 והחלה את פעילותה היצרנית בשנת 2000 בשטח המפונה, באזור התעשיה ארז, על גבי חלקות 67 ו-68 ומחצית מחלקה 119 (להלן – המקרקעין), שהיו בבעלות המערער והועמדו לרשות ולנטינו עד לפינוי.

3.אין למעשה מחלוקת כי הזכויות במקרקעין נרכשו עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת על ידי המערער ביחד עם שני אחיו, סלים ואורי כהן (להלן – האחים).

מהחלטת המשיבה מיום 15/9/05, בעניין זכאות ומקדמה (נספח ח' לכתב הערעור), עולה כי בוצעה חלוקה פנימית של המגרשים שתוצאתה היא, כי בחלקות 67 ו-68 הועברו הזכויות למערער באופן בלעדי, אף כי הסכמי החלוקה לא הסתיימו ברישום, ואילו הזכויות בחלקה 119 שייכות במשותף למערער ולחברת איילון האחים כהן (1986) בע"מ (להלן – חברת איילון).

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי כל המקרקעין הועמדו לרשותה של ולנטינו מבלי ששולמו למערער דמי שכירות או חכירה, אם כי ולנטינו נשאה בתשלומי הארנונה, חשמל, מים וכיוצא באלה.

4.למשיבה הוגשו ביום 22/6/05 שתי תביעות נפרדות מכח סעיף 12 לחוק: האחת – מטעם ולנטינו לפיצוי לפי השווי הפיננסי, והשניה – מטעם המערער לפיצוי במסלול הנכסי לגבי המקרקעין.

5.הואיל והיה מדובר בנכסי מקרקעין, אשר היו רלבנטיים לשתי תביעות הפיצוי – מצאה המשיבה לנכון לאחד את הדיון בשתי התביעות, בשל החשש למתן כפל פיצוי, וזאת בניגוד לעמדת המערער כאמור בסעיף 28 לכתב הערעור,לפיה לא היה מקום לאיחוד התביעות.

6.במסגרת ההחלטה מיום 31/8/06 נשוא הערעור שלפנינו, נפסק פיצוי לולנטינו בלבד, לפי השווי הפיננסי, הכל כמפורט בהחלטה, והמשיבה קבעה כי אין מקום להעניק פיצוי נפרד למערער וכן לולנטינו במסגרת ועדת הזכאות.

7.המערער פנה לוועדה המיוחדת ביום 3/4/08 (נספח יא' לכתב הערעור) בבקשה לאשר לו תשלום מיוחד בשל זכויותיו במקרקעין.

8.מהחלטת ביניים מיום 4/2/09 של הועדה המיוחדת (נספח יז' לכתב הערעור) עולה, כי המערער בנה את המבנים על המקרקעין כאדם פרטי, ועל כן לא היתה עליו חובה לרשום את עלויות הבניה ואף לשמרן.

על אף שהתברר כי הפיצוי לולנטינו במסלול הפיננסי לא הופחת על ידי המשיבה עקב העובדה שרווחיה של ולנטינו הושפעו מאי תשלום דמי שכירות ראויים למערער בשל השימוש במקרקעין (כאמור בסעיף 113 להחלטה מיום 31/8/06) – מצאה הועדה המיוחדת לנכון להעניק מקדמה למערער בסך של 1,000,000 ₪ וקבעה:

"לאחר התלבטות ארוכה ומתוך רצון להימנע מפיצוי במסלול כפול, היינו גם פיצוי מלא במסלול הנכסי וגם פיצוי במסלול הפיננסי, הגיעה הועדה המיוחדת למסקנה לפיה מן הראוי לאשר למבקש תשלום מיוחד, חלף הפיצוי במסלול הנכסי, אך זאת בהפחתת הפיצוי לולנטינו לרבות בשינוי מסלול הפיצוי לולנטינו מפיננסי לנכסי".

9.בהחלטה סופית של הועדה המיוחדת (נספח ד' לכתב הערעור), הכירה הועדה המיוחדת בזכותו של המערער לקבל פיצוי, אך בחרה להעניק פיצוי רעיוני במסלול הנכסי לולנטינו (כולל נכסיו של המערער, ובסופו של דבר זכתה ולנטינו לפיצוי בסך 9,448,977 ₪ במקום הסכום המקורי של 6,108,751 ₪ לפי המסלול הפיננסי שנפסק לולנטינו על ידי המשיבה.

10.הערעור שלפנינו הוגש על ידי המערער ביום 5/11/09, לאחר שבית המשפט העניק לו אורכה להגשתו עד לאחר החלטת הועדה המיוחדת, והוא הוגש באופן נפרד ועצמאי, ללא קשר לערעור שהוגש על ידי ולנטינו ביום 13/1/09 בוע 106/09, ואשר ניתן בו פסק דין ביום 14/10/09 (להלן – פס"ד ולנטינו).

בפס"ד ולנטינו התקבל הערעור בחלקו, והתיק הוחזר למשיבה לעריכת חישוב מחודש של הפיצוי המגיע לולנטינו.

11.המערער סבר כי בהחלטת הועדה המיוחדת בעניינו נפלה שגיאה עקרונית גסה בכך שהתשלום המיוחד שולם לולנטינו ולא למערער עצמו בשל נכסי המקרקעין, והגיע להסכמה עם ב"כ הועדה המיוחדת כי יוכל להגיש עתירה מינהלית לאחר שיינתן פסק הדין בערעור שלפנינו, וכך גם קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ביום 16/12/09 (בש"א 1010/09).

המערער מדגיש בסיכומיו כי אין בערעור שלפנינו השגה על החלטת הועדה המיוחדת, כי אם השגה על החלטת המשיבה, אשר שללה את זכויותיו לפיצוי לגבי המקרקעין.