אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כהן נ' לוגר

כהן נ' לוגר

תאריך פרסום : 03/11/2010 | גרסת הדפסה
רת"ק
בית המשפט המחוזי נצרת
42761-08-10
03/11/2010
בפני השופט:
אברהם אברהם

- נגד -
התובע:
ישראל כהן
הנתבע:
אריה לוגר
פסק-דין

פסק דין

בחודש אוקטובר 1998 מכר המשיב למבקש את מכוניתו, מכונית שנרכשה על ידי המשיב בליסינג. המכונית נמסרה לידי המבקש, אלא שהשניים בחרו שלא להעביר על אתר את הזכויות במכונית לשמו של המבקש, וטעמיהם עמם. על כן, ולפי שהסכימו הצדדים, המשיב המשיך ושילם לחברת הליסינג את התשלומים החודשיים שהתחייב בהם כלפיה (2,379 ₪ התשלום, וסה"כ נותרו לתשלום בעת ההיא 55 תשלומים), והמבקש שילם למשיב את ששילם האחרון לחברת הליסינג.

בתחילת שנת 2003 או סמוך לכך סיים המשיב לשלם את תשלומי השכר לחברת הליסינג, וזו נאותה להעביר את הבעלות על שמו. אלא שלפי שהסכימו הצדדים – הועברה הבעלות, ביום 17.3.2003, לשמו של המבקש ישירות.

והנה חלפו להן כמעט שש שנים, וביום 29.1.2010 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט קמא, ובה טען, כי המבקש נותר חייב לו חמישה תשלומים עבור המכונית, כיוון ששילם רק 50 מתוך 55 התשלומים לחברת הליסינג. עבור פריט זה בתביעתו הוא תבע סך 11,895 ₪. נוסף על כך תבע המשיב את המבקש כי ישלם לו סך 4,000 ₪ עבור דוח"ות חניה לעיריית עפולה, שהמשיב נדרש לשלמם עבור התקופה בה היתה המכונית רשומה על שמו.

בית המשפט קמא פסק, כי המבקש לא יכול היה להוכיח, כי שילם למשיב את חמשת התשלומים הנ"ל עבור המכונית, ולכן חייבו בתשלומם. נוסף על כך קיבל בית המשפט קמא, באופן חלקי, את טענת המשיב אודות דוחות החניה, וחייב את המבקש לשלם למשיב סך 1,459 ₪.

על פסק דין זה מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בבקשה על צירופיה, ובתיק בית המשפט קמא, ולאחר ששמעתי את טענותיהם של בעלי הדין בדיון שנתקיים היום בפניי, ראיתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולגופם של דברים בחרתי להתערב בפסיקתו של בית המשפט קמא באופן חלקי, משמע לבטל את החיוב עבור חמשת תשלומי הליסינג, ולהותיר את החיוב עבור הדו"חות. כל כך בחרתי לעשות, אף שעניין לנו בבקשה, המבקשת להתערב בקביעות עובדתיות שיצאו מלפני בית המשפט קמא, כאשר רק במקרים יוצאי דופן מהינה ערכאת הערעור לשנות מקביעות שבעובדה. ראיתי במקרה שלפנינו משום חריג מן החריגים הללו, כיוון שפסק הדין נתבסס על ניתוח של הנסיבות הנוגעות לעניין, ניתוח שגוי לטעמי, ולא על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, הגם שפסק הדין ניתן כחמישה חדשים לאחר שנשמעו בעלי הדין בפני בית המשפט קמא, על כל המשתמע מכך ככל הנוגע לרושם שנותר בזכרונו של השופט מן העדים. עתה אביא את הטעמים שהובילוני למסקנותיי.

ובכן כפי שעלה בדיון לפניי, התשלומים ששילם המבקש למשיב היו סדירים דרך כלל. לפי עמדת המבקש – הם שולמו מידי חודש בחודשו. לגירסת המשיב – הם שולמו באורח סדיר, קרי מידי חודש בחודשו, להוציא חריגים, שהיה עליו להמתין חודשיים או שלושה, שאז היה המבקש משלם לו עבור חודשיים או שלושה אלו, בתשלום אחד.

והנה מגיעה, בתחילת שנת 2003, שעת האמת, ותשלומי הליסינג הסתיימו, שאז ניגשים המבקש והמשיב לחברת הליסינג, מקבלים ממנה אישור על העברת הבעלות במכונית (ללמדך כי התשלומים שולמו כולם לחברת הליסינג), ומשם פונים למשרד הרישוי ורושמים את הבעלות ברכב על שמו של המבקש, ישירות.

תוך הדברים הללו נהיר, כי אם היה המבקש חייב למשיב עבור חמישה חודשי ליסינג, סכום שהגיע כמעט ל-12,000 ₪, לא היה המשיב מסכים להעברת הבעלות לשמו של המבקש. ודוק, גם לפי שיטתו של המשיב, המבקש מעולם לא איחר ב-5 תשלומים, כי אם לכל היותר בשניים או שלושה, ואף זאת לעיתים רחוקות. טעם זה לבדו עשוי היה להטות את הכף לטובת עמדתו של המבקש, אלא שלטעם זה נוספו נסיבות נוספות המצדדות בעמדת המבקש, ועליהן אעמוד עתה.

אם כן לפי גישת המשיב – המבקש אינו משלם לו כ-12,000 ₪, והזמן נוקף והחוב איננו משולם. חולפות להן כמעט שש שנים, ובהן המבקש ממשיך שלא להחזיר את חובו למשיב, והמשיב, מצידו, איננו מתרה במבקש ולו במכתב אתראה אחד בכל אותה תקופה. הפעם הבאה שישמע המבקש מן המשיב אודות "חוב" זה תהא בהגשת התביעה לבית המשפט קמא.

המשיב ציין בפניי, כי כל אותה תקופה הוא הזכיר וחזר והזכיר למבקש את חובו, משמע על-פה, והאחרון ביקש דחיות חוזרות ונישנות להחזר החוב, עד כי ימכור את ביתו, ומשום יחסי הקרבה ביניהם הוא המתין עם חובו. עדות זו נראית בעיניי תמוהה. ראשית אינני רואה, כי חוב שכזה צריך להמתין עד למכירתה של דירה. שנית, בכל אותה תקופה נמשך בין השניים מסחר, כאשר המשיב מוכר למבקש שיש (הוא החזיק אותה עת בבית מלאכה לשיש, והמבקש עסק בשיפוצים), ובין השניים הועברו, מן הסתם, אלפי שקלים. לא יכולתי לראות מדוע לא הוכנס סכום החוב הנטען (עבור המכונית), בתוך ההתחשבנות הָעֵרָה שנתקיימה ביניהם משך כל אותן שש שנים. אין זאת, כי אם חוב שכזה לא היה ולא נברא, כיוון שהתשלומים שולמו במלואם כבר בתחילת 2003 לכל המאוחר.

גם טענתו של המשיב, כאילו משך כל אותן שנים המשיך לקבל דוחות חניה בקשר עם המכונית, אינה משכנעת, כיוון שלכל היותר הוא יכול היה לקבל דוחות עבור התקופה שעד להעברת הבעלות, קרי בחודש מרץ 2003. מכאן ואילך הגיעו הדוחות, ככל שהיו, לבעלים של המכונית, קרי המבקש.

התרשמותי היא, מכל מקום, שהגשתה של התביעה בידי המשיב מקורה נעוץ בעובדה, שהמשיב קיבל הודעה על פעולות גביה (עיקול ככל הנראה) שהחלה נוקטת עיריית עפולה נגדו בגין דוחות החניה שנצברו בקשר עם השימוש במכונית בעת שהיתה רשומה עדיין על שמו (קרי עד שנת 2003), שאז יצא קצפו, וכשם שמעיד המבקש – לא נשא חן בעיניו שהמשיב כי המבקש לא שילם על אתר את הדוחות כי אם ביקש לברר את פשרם בטרם ישלמם, שאז פנה המשיב בתביעתו הנ"ל, כשהוא מוסיף את חמשת התשלומים שכביכול לא שולמו לו, ועליהם הוא מוסיף את הדוחות. ואגב דוחות לא למותר לציין, כי גם בפריט זה תבע המשיב כמעט פי שלושה מן המגיע לו, שהרי הוא תבע 4,000 ₪, ובית המשפט זיכהו ב-1,459 ₪, ללמדך על טיבה של תביעתו.

ואגב דוחות חניה, לא יכולתי לאשר את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ניתן בידי המשיב להציג בפני המבקש דוחות חניה ושאר דוחות, שאם יעשה כן יהא על המבקש לשלמם למשיב, כאמור עם הצגתם. קביעה זו אינה יכולה לעמוד, כאשר אין היא מסוימת, ובכך היא פותחת פתח להמשך ההתכתשות בין בעלי הדין, בלא שיהא בידי המבקש להתגונן מפני פניותיו של המשיב אודות דוח זה או אחר המוצג בפניו, לטעון להתיישנותו, לאוטנטיות שלו, ועוד כהנה וכהנה טענות העשויות להיות לו. החיוב הבודד שאוכל לאשר הוא החיוב המסוים בסך של 1,495 ₪ בו חויב המבקש.

סוף דבר, משום כל הטעמים שהטעמתי עד כה הנני מקבל את הערעור באופן חלקי, ומבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לתשלומים עבור המכונית. במקום כל החיובים שנקבעו בפסק הדין קמא הנני קובע, כי על המבקש לשלם למשיב סך 1,495 ₪ (עבור הדוחות), סכום שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בבית המשפט קמא. שאשר חלקי התביעה נדחים.

נוכח תוצאה זו הנני מבטל את החיוב בהוצאות המשפט בסך של 350 ₪ שהושתו על המבקש בבית המשפט קמא.

המשיב ישלם למבקש אגרה ששילם המבקש בהגישו את בקשת הרשות לערער, נוסף על הוצאות משפט בסך של 500 ₪, הוצאותיו של המבקש בערעור.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"א, 03 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ