אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> כהן נ' יגאל ואח'

כהן נ' יגאל ואח'

תאריך פרסום : 28/08/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
40989-06-13
24/08/2013
בפני השופט:
חגי ברנר

- נגד -
התובע:
חיים כהן
הנתבע:
1. הרצל יגאל
2. אלירן יגאל
3. רוית אסולין

החלטה

לפניי בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע עסקאות כלשהן בקשר לבנין בן 11 דירות ברח' אברבנאל 78 בבני ברק (להלן: "הבנין"), וכן בקשה נגדית של המשיבים לביטולו של צו המניעה הארעי שניתן נגדם במעמד צד אחד.

כמו כן מונחת לפניי בקשתו של המבקש לאכוף על המשיב 1 ציות לצו המניעה הארעי, לפי פקודת בזיון בית משפט, ותגובת המשיבים לבקשה זו.

המבקש הוא איש עסקים ומי שמימן את בנייתו של הבנין על פי הסכם שנכרת בינו לבין המשיבים או מי מהם, ואשר תוכנו שנוי במחלוקת.

המשיב 1, הרצל יגאל (להלן: "הרצל"), הוא אביהם של המשיבים 2 ו- 3. הרצל היה המחזיק בחלק מהחלקה עליה נבנה הבנין, בלא שיהיו לו זכויות קניניות בקרקע. בקרקע שהחזיק הוא הפעיל בית מלאכה במשך כ- 15 שנה. המשיבה 3, רוית אסולין (להלן: "רוית"), היא הבעלים הרשום של דירה אחת בבנין ישן (להלן: "הבנין הישן") המצוי על החלקה שעליה נבנה הבנין נשוא ההליך. רוית היא הבעלים של 4/98 חלקים מהרכוש המשותף של הבנין הישן.

על פי הנטען בבקשה לצו מניעה זמני (להלן: "הבקשה"), בין המבקש למשיבים נכרת הסכם שותפות שמטרתו לרכוש את זכויות הבניה הבלתי מנוצלות של בעלי הזכויות בבנין הישן, לשם הקמתו של הבנין נשוא התביעה, על גבי הרכוש המשותף של הבנין הישן. ההסכם נכרת בעל פה ומאוחר יותר, ביום 28.10.2010, הוא הועלה על הכתב. לדידו של המבקש, ההסכמה בין הצדדים היתה שכל אחד מהצדדים, קרי, המבקש מחד והמשיבים מאידך, ירכוש מחצית מזכויות הבניה של דיירי הבנין הישן, כאשר המבקש הוא שמלווה למשיבים את הכספים הדרושים לשם רכישת חלקם בזכויות הבניה. עוד הוסכם שהמבקש הוא שישא בעלויות בנייתו של הבנין וכי לאחר שהדירות בבנין יימכרו באמצעות עו"ד שימונה כנאמן מטעם הצדדים, תשמש התמורה תחילה לכיסוי הוצאותיו של המבקש, והיתרה שתיוותר לאחר מכן תחולק בין המבקש למשיבים בחלקים שווים, בין באמצעות שיוך הדירות שנותרו ובין באמצעות חלוקת התקבולים ממכירתן. המבקש טוען כי על יסוד הסכם השותפות נבנה הבנין, תוך שהוא משקיע בפרויקט סך כולל של כ- 10 מליון ₪ (בגין רכישת זכויות הבניה, מימון התכנון והבניה בפועל והעמדת הלוואות להרצל), אלא שלאחרונה התנערו המשיבים מהתחייבותם כלפיו ואיימו למכור דירות בבנין שלא בהסכמתו של המבקש, תוך שלשול כספי התמורה לכיסם. זאת ועוד, הרצל אף השכיר את אחת הדירות בבנין על דעת עצמו, נטל לעצמו את דמי השכירות והודיע למבקש כי מכאן ואילך ינהג כך לגבי כל השוכרים בבנין. מכאן הבקשה שלפניי.

על יסוד האמור בבקשה ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד והבקשה נקבעה לדיון באולם.

המשיבים ביקשו לבטל את צו המניעה הארעי ולדחות את הבקשה. לדידם, ההסכם עליו מסתמך המבקש אינו אלא הסכם מזוייף, שכן המשיבים 2 ו- 3 מעולם לא חתמו עליו. המשיבים טוענים כי ההסכם האמיתי בין הצדדים הוא הסכם קומבינציה שנכרת בעל פה בשנת 2008 ולפיו נקבע כי המבקש יממן את בנייתו של הבנין על גבי המגרש בו החזיקו המשיבים במשך 15 שנה, ובתמורה לכך הוא יקבל בתום הבניה שש וחצי דירות, ואילו המשיבים יקבלו ארבע וחצי דירות. עוד נקבע במסגרת אותו הסכם כי המבקש ירכוש 60% מהזכויות ברכוש המשותף של הבנין הישן ואילו המשיבים ירכשו 40% מהזכויות, באמצעות הלוואה שיעמיד לרשותם המבקש. המשיבים טוענים כי המבקש החתים את הרצל על הסכם השותפות במירמה, תוך הבטחה שהוא נועד אך ורק לצרכי הצגה בפני הבנק לצורך קבלת מימון ותוך הבטחה שההסכם יושמד מיד לאחר מכן. המשיבים מוסיפים וטוענים כי השקעתם בפרוייקט עולה על שישה מליון ₪ (2.5 מליון ₪ בגין המגרש בו החזיקו המשיבים וכן 3.6 מליון ₪ בגין זכויות בניה שרכשו), בעוד שהשקעתו האמיתית של המבקש עמדה על סך של כחמישה מליון ₪ בלבד. לדבריהם, המבקש מנסה להעמיס בדרכי מירמה הוצאות שונות ומשונות על הפרוייקט המשותף ומנפח את הסכומים ששילם בגין רכישת זכויות הבניה באמצעות שימוש בחוזים פיקטיביים ואנשי קש המקורבים אליו. המשיבים טוענים כי לאחר גמר הבניה ובמשך שנתיים, הרצל השכיר את הדירות בבנין והעביר את מלוא דמי השכירות למבקש, בסכום כולל של כ- 900,000 ₪, לצורך השלמת הבניה וקבלת טופס 4. הדבר נעשה על יסוד הבטחתו של המבקש כי לאחר מכן יקבלו המשיבים את חלקם בדמי השכירות גם בגין השנתיים שחלפו, אך כאשר דרש הרצל לקבל חלק יחסי מדמי השכירות בהתאם לחלקם היחסי של המשיבים בבנין (סכום של 324,000 ₪ בגין דמי שכירות מארבע וחצי דירות), הוא נתקל בסרוב. התוצאה היא שהמשיבים, המתגוררים בשכירות חודשית, מתקשים לשאת בדמי השכירות לאחר שויתרו על המגרש בו החזיקו ואשר שימש אותם לפרנסתם.

לאחר שניתן צו ארעי במעמד צד אחד ועוד לפני הדיון במעמד הצדדים, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט משום שלטענתו הרצל הפר את צו המניעה הארעי. ההפרה בוצעה בכך שהרצל נעל במנעול את דלתו של חדר האשפה המרכזי בבנין והפך אותו למחסן פרטי, ובכך שהתקין שער ברזל בכניסה לחניון והפך את החניון למחסן המשמש בעלים של מכולת שכונתית. בתגובה לכך טענו המשיבים כי מי שהתקין שער ברזל בחניון היה אדם אחר, אברהם קמיליאן, שרכש שתי דירות בבנין מהמבקש. באשר לחדר האשפה, טענו המשיבים כי מי שהתקין את הדלת היה קבלן הבניין, והדלת הותקנה לפני כשלוש שנים.

הבקשות נקבעו לדיון באולם. במסגרת הדיון נחקרו המצהירים מטעם בעלי דין. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להפוך את צו המניעה הארעי לצו מניעה זמני וכי ממילא יש לדחות את בקשת המשיבים לביטולו של הצו הארעי, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).

נדון בשאלות אלה כסדרן.

נקדים ונאמר כי בעניננו, עלה בידי המבקש להצביע על כך שהתובענה אינה טורדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. יצויין כי מדובר במבחן מקל יחסית לעומת מבחן הזכות לכאורה (ע"א 9725/04 אשבורן נ' CAE Electronics (2007)).

אכן, בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה מהו ההסכם האמיתי ביניהם- האם הסכם השותפות בכתב עליו מסתמך המבקש, או שמא הסכם קומבינציה בעל פה, שלקיומו טוענים המשיבים. לעת הזו לא ניתן וגם אין מקום להכריע איזה מבין ההסכמים הוא ההסכם האמיתי החל בין הצדדים- האם הסכם השותפות או שמא הסכם הקומבינציה. גם לא ניתן עדיין להכריע בשאלה האם חתימותיהם של המשיבים 2 ו- 3 על גבי הסכם השותפות הן מעשה זיוף, כנטען על ידם. מה שברור הוא שהרצל חתם גם חתם על הסכם השותפות, הגם שלטענתו, הדבר נועד לסייע למבקש להונות את הבנק ומדובר בהסכם פיקטיבי. בהקשר זה ישנן מספר אפשרויות: או שאכן מדובר בזיוף שאיננו מחייב את המשיבים 2 ו- 3 (ואז מתעוררת השאלה מיהו הזייפן- האם המבקש או שמא הרצל, שהחוזה נמסר לידיו על מנת שיחתים את ילדיו), או שהרצל חתם על הסכם השותפות בשמם של ילדיו ובהרשאתם, שאז חתימתו מחייבת אותם לכל דבר וענין, או שאין המדובר בזיוף כלל ועיקר. גם בשאלה זו לא ניתן להכריע כעת. יחד עם זאת, מטרתו של צו המניעה הזמני היא לשמר את המצב הקיים בשטח, ולמנוע את שינויו באופן חד צדדי על ידי הצד הנתבע. עסקינן בסעד שהוא מעין "עזרה ראשונה" עד להכרעה בסכסוך העיקרי. בעניננו, אין חולק כי מאז הושלמה בנייתו של הבנין ועד בסמוך לפני הגשת התובענה, במשך תקופה של שנתיים, נהג הרצל להעביר את מלוא כספי השכירות בגין הדירות שהושכרו לידיו של המשיב, ולא הותירם בכיסו (ס' 99- 102 לתצהירו של הרצל). בנוסף, הרצל לא התיימר להשכיר דירות ושטחים שלא בהסכמתו של המבקש. זהו הסטטוס קוו עליו יש להגן במסגרת ההליך הנוכחי, על מנת למנוע שינוי בלתי הפיך של מצב הזכויות בטרם תוכרע המחלוקת בין הצדדים במסגרת התיק העיקרי. שינויו של סטטוס קוו זה על ידי הרצל היה המניע להגשת התובענה, ועל מנת שהתובענה לא תסוכל, יש לשמר את המצב שנהג בין הצדדים עד בסמוך לפני הגשתה. יצויין כי מעדותו של הרצל עולה שאם צו המניעה יבוטל, בכוונתו לעשות שימוש בכספי השכירות, ולא להעבירם לידיו של המבקש (ע' 5 ו- 6 לפרוטוקול).

זאת ועוד, אופן הילוכם של המשיבים בשנתיים שחלפו מאז הסתיימה הבניה, עולה בקנה אחד עם התיזה של המבקש ולא עם התיזה של המשיבים, שהרי העברת מלוא דמי השכירות של הדירות לידיו של המבקש, עולה בקנה אחד עם קיומה של התקשרות חוזית במתכונת הנטענת על ידי המבקש, ולא עם קיומו של הסכם הקומבינציה במתכונת הנטענת על ידי המשיבים.

בנוסף, ישנה מחלוקת תהומית בין הצדדים בשאלת היקף ההשקעות שהשקיע כל אחד מהם במסגרת הפרוייקט המשותף, תוך נסיון לגמד את היקף השקעתו של הצד האחר. לעת הזו לא ניתן וגם אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן המסגרת הדיונית של צו מניעה זמני אינה מאפשרת הכרעה כזו ומקומה של המחלוקת הכספית להתברר במסגרת התיק העיקרי. זאת ועוד, המחלוקת הכספית בין הצדדים כבודה במקומה מונח, אך על הפרק עומדת כעת שאלה שונה בתכלית, קרי, זכותם של המשיבים למכור או להשכיר דירות בבנין באופן חד צדדי עוד בטרם תוכרע התביעה העיקרית, ומבלי לקבוע מסמרות, לא שוכנעתי לעת הזו כי זכות כזו אכן עומדת להם. מכל מקום, דומה כי על דבר אחד אין מחלוקת בין הצדדים: מי שהשקיע עד היום כספים מכיסו לצורך רכישת זכויות הבניה ולצורך הבניה בפועל, היה המבקש לבדו. תרומתם החומרית היחידה של המשיבים לפרוייקט היתה העמדת המגרש שהוחזק על ידי הרצל (בלא שתהא לו זכות קניינית במגרש), וכן העמדת חלקה של רוית ברכוש המשותף של הבנין הישן (בהיקף של 4/98 חלקים). בין אם המבקש השקיע בבניה עשרה מליון ₪ כטענתו, או "רק" חמישה מליון ₪ כטענת המשיבים, עדיין המבקש הוא היחיד שהוציא כספים מכיסו. ודוק: גם זכויות הבניה שרכשו המשיבים מדיירי הבנין הישן, נרכשו באמצעות הלוואות שהעמיד לרשותם המבקש, אשר עדיין לא נפרעו. עובדה זו מהווה שיקול נוסף לטובת מתן צו מניעה זמני.

נתתי דעתי לטענתם של המשיבים לפיה המבקש רכש שלוש דירות בבנין הישן באמצעות אנשי קש- דירה אחת באמצעות אחיו, יגאל כהן, ושתי דירות באמצעות עובד שלו בשם אשר חדד. המשיבים טוענים כי המבקש טען לאחר מכן שרכש את זכויות הבניה של אותן שלוש דירות בסכום כולל של 600,000 ₪, דבר שאיננו נכון, משום שלאמיתו של דבר שילם סכום נמוך בהרבה. לדידם של המשיבים, "ניפוח" סכום הרכישה נועד להגדיל באופן מלאכותי את השקעתו של המבקש בפרוייקט על חשבונם של המשיבים. המבקש כופר בטענות אלה. מכל מקום, אינני סבור כי לעת הזו יש בטענת ה"ניפוח" כדי להועיל למשיבים, שכן בהליך הנוכחי אין צורך לבדוק מהו היקף ההשקעה האמיתי של המבקש, דבר שייעשה במסגרת ההליך העיקרי.

זאת ועוד, טענת המשיבים כאילו המבקש "ניפח" את השקעתו באמצעות סכומי רכישה פיקטיביים, תומכת דווקא בגרסתו של המבקש לפיה עסקינן בהסכם שותפות ולא בהסכם קומבינציה, שהרי אם היה מדובר בהסכם קומבינציה כנטען על ידי המשיבים, לא היה למבקש כל אינטרס ל"נפח" את השקעתו, משום שמספר הדירות שהמבקש אמור לקבל כבר נקבע מראש, בלא קשר להשקעתו בפועל. לעומת זאת, אם אכן עסקינן בהסכם שותפות לפיו יש לכסות תחילה את הוצאותיו של המבקש ורק לאחר מכן תחולק יתרת התמורה בין הצדדים, אזיי יש למבקש אינטרס להאדיר את השקעותיו מעבר למה שהיו בפועל.

באשר לטענת המשיבים לפיה המבקש מכר שתי דירות בבנין החדש לאברהם קמיליאן, הרי שהמבקש טען בתגובה כי המכירה נעשתה בהסכמתו ובאישורו של הרצל, כדי לפרוע הלוואות בסך כולל של 2.3 מליון ₪ שקמיליאן העמיד לצורך הבניה. מכאן שלא ניתן בשלב הנוכחי לקבוע ממצא בשאלה האם מדובר במכירה מאחורי גבו של הרצל אם לאו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ