אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אצבע הגליל ואח'

י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אצבע הגליל ואח'

תאריך פרסום : 15/09/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי נצרת
3512-08-12
12/02/2013
בפני השופט:
יוסף בן-חמו

- נגד -
התובע:
1. י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ
2. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה אצבע הגליל
3. החברה הלאומית לדרכים בע"מ

הנתבע:
1. י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ
2. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה אצבע הגליל
3. החברה הלאומית לדרכים בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שהגישה הנתבעת מס' 2, מדינת ישראל – משרד הפנים – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, (להלן: "המבקשת").

עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפניי הינה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת, י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ (להלן: "התובעת") עקב עיכוב בפתיחת והפעלת תחנת דלק על מקרקעין שבבעלותה, אשר נגרמו לטענתה בשל רשלנותן של המשיבות.

טענות התובעת בתמצית הן כי היא רכשה קרקע והקימה עליה תחנת דלק בהתבסס על תוכנית בניין עיר מפורטת, אשר אושרה הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי הוועדה המחוזית ואף נספח התנועה הנלווה לתוכנית אושר על ידי המשיבה 3, החברה הלאומית לדרכים בע"מ, (להלן: "מע"צ") ומכוח התוכנית הונפק לה היתר בנייה לתחנה.

בחודש אוגוסט 2003 ולאחר שהושקעו ברכישת הקרקע ובהקמת התחנה מיליוני שקלים רבים, היתה התחנה מוכנה להפעלה, אלא שבחודש יוני 2003 ובסמוך להשלמת בניית התחנה פנו אל הנתבעות צדדי ג' (להלן: "המתנגדים") בטענה כי חלק מהמגרש עליו הוקמה התחנה מצוי בבעלותם. הנתבעות דחו מכל וכל את טענת המתנגדים ובחודש ספטמבר 2003 הגישו המתנגדים עתירה מינהלית כנגד הנתבעות (עת"מ 246/03). תחילה דחו הנתבעות שוב את טענותיהם של המתנגדים, אולם בחודש מרץ 2004 חל שינוי בעמדתן ולדבריהן נפל פגם חמור בהליך התכנון והדיון בתוכנית. בסופו של יום, עתירת המתנגדים נדחתה על הסף והמתנגדים הגישו ערעור על כך, התלוי ועומד עד היום.

התובעת טענה כי העיכוב בפתיחת תחנת הדלק בשל אי מתן טופס 4, גרם לשרשרת מחדלים ומעשים פוגעניים נוספים של הנתבעות, אשר גרמו לה נזקים, ובהם, הפעלת שיקולים זרים, אשר הביאו להימנעות ממתן אישור לשינוי היתר הבניה; הימנעות הנתבעות מהסדרת המצב התכנוני, אשר כפועל יוצא מכך נכפה עליה לרכוש את הקרקע השנויה במחלוקת מהמתנגדים; ניהול הליך נפל פלילי אשר יזמה הוועדה המקומית ואשר בוטל בהחלטת בית המשפט בשל טענת הגנה מן הצדק והגשת ערעור על החלטה זו.

נימוקי הבקשה:

המבקשת טענה כי עילת התביעה הינה עוולת נזיקין, המייחסת לנתבעות אחריות לנזקי התובעת שמקורם, על פי הנטען, באישור התוכנית, חרף הטעות בתשריט התוכנית, שהתבררה לאחר מכן. לטענתה, אין חולק כי העיכוב בפתיחת תחנת הדלק והפעלתה נבע מטענותיהם ופעולותיהם של המתנגדים כלפי התובעת והנתבעות, אשר הביאו לכך שהתגלתה טעות מדידה בתשריט התוכנית.

המבקשת טענה כי לאור האמור בכתב התביעה ומהמסמכים שצורפו לו עולה כי התובעת ידעה על הנזקים שנגרמו לה לכאורה ואף על ההליכים כביכול שהביאו לגרימתו. לטענתה, כבר בשנת 2003 הובא לידיעתה של התובעת עצם קיומם של המתנגדים, ולאחר מכן בעת שניתן פסק הדין על ידי בית משפט זה בעתירתם של המתנגדים, בתאריך 08/06/04, נולדה עילת התביעה.

לטענתה, בכתב התביעה הודתה התובעת בפה מלא כי היה ברור לה בוודאות כי הנזק הנתבע כבר החל להיגרם לה, לכל המאוחר עם מתן פסק הדין, דהיינו ביום 08/06/04, בציינה כי "... התברר כבר אז, מעבר לכל ספק, כי בכל יום שעובר, נגרם לישרש נזק עצום מאי פתיחת תחנת הדלק שלא בצדק" (סע' 44 לכתב התביעה, עמ' 11). חרף זאת, התביעה הוגשה רק ביום 02/08/12, דהיינו מעל ל-8 שנים לאחר מתן פסק הדין, ועל כן, היא התיישנה.

לחילופין, לטענתה, עילת התביעה נולדה בעת הגשת תביעות הפינוי וסילוק היד על ידי המתנגדים, אשר המאוחרת שבהן הוגשה ביום 24/05/05. ועל כן, תביעה זו, שהוגשה מעל 7 שנים, התיישנה במועד הגשתה.

המבקשת טענה כי שני סעיפי חוק מתנים על העיקרון הכללי הקבוע בסע' 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו מקרקעין הינה 7 שנים, בקובעם הסדרים למקרה בו עובדות חיוניות לעילת התביעה נעלמות מידיעת התובע בעת התרחשותן ומתגלות אך בדיעבד. במקרים אלו יידחה מרוץ ההתיישנות עד למועד גילוי העובדות החסרות והם: סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי כאשר נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה, וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע הסדר מיוחד לעוולות נזיקין ולפיו 'היום שנולדה עילת התובענה' מקום שבו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, הוא היום בו אירע אותו נזק ואם לא נתגלה הנזק ביום האירוע – היום שבו נתגלה הנזק, אך במקרה זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

לטענת המבקשת, נפסק כי על גילוי נזק לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לשם עיכוב מירוץ ההתיישנות, די בנזק שהיה על התובע לגלות ולשם כך נדרש שהתובע יוכיח כי לא גילה ולא יכול היה גם בזהירות סבירה לגלות את הנזק. כמו כן, נפסק כי נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות רובץ על הטוען לו וכי עליו לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה. עוד נפסק כי די, איפוא, בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע והיכולת לגלות את העובדות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי.

המבקשת טענה כי הוראת החוק הקובעת תקופת התיישנות קבועה וקצובה נועדה כדי שנתבע לא יידרש להתגונן מפני תביעה שתוגש נגדו כעבור שנים ארוכות מבלי שנשתמרו אצלו מסמכים וראיות היכולים לשמש להגנתו. לטענתה, עקב ביעור חלק מהתיקים שהתנהלו מול התובעת אין בידיה את מלוא החומר הרלוונטי לטענותיה. על כן, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

טענות המשיבה מס' 3 (מע"צ):

מע"צ טענה כי יש לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה כנגד כל הנתבעות. לטענתה, מאחר שעניינה של התביעה הוא בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לכאורה לתובעת עקב עיכוב בהפעלת תחנת דלק על מקרקעין שבבעלותה, ומאחר שדבר העיכוב היה ידוע לתובעת לכל המאוחר עם מתן פסק הדין בעתירת המתנגדים, ביום 8/6/04, הרי שבחלוף מעל ל-8 שנים ממועד גילוי הנזק, התיישנה התביעה.

מע"צ טענה כי אמנם התובעת מתייחסת לעיכוב בהפעלת התחנה כאל הנזק שבגינו היא תובעת פיצויים, אולם המקור הנטען לכלל נזקיה, כפי שעולה מכתב התביעה, הוא רשלנות הנתבעות באישור תכנית תחנת הדלק, אשר גרמה, לטענתה, לעיכוב בהפעלת התחנה ולכלל נזקיה. לפיכך, יש להתייחס בעת דיון בטענת התיישנות, גם למועד אישור התכנית. לטענתה, תוכנית תחנת הדלק אושרה על ידי המבקשת בשנת 1997 והיא עצמה הביעה את העדר התנגדותה לאישור התכנית בחודש מאי 2000. לתובעת נתגלה לכל המאוחר בשנת 2004, עם מתן פסק דינו של בית המשפט בעתירת המתנגדים, כי נפלה טעות בתכנית תחנת הדלק, וכי בין השטח עליו הוקמה התחנה לכביש 90 נמצאים מקרקעין שאינם חלק מהדרך ועל כן, התביעה שהוגשה בשנת 2012 התיישנה. כמו כן, לטענתה, אף אם נחיל את הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, ככל שנזקיה של התובעת נעוצים באישור התוכנית, הרי שממילא חלפה תקופה של 10 שנים מיום היווצרות הנזק (דבר המוכחש) ועל כן התביעה התיישנה.

מע"צ טענה כי התובעת טענה ביחס אליה גם להתרשלות בגין אי ביצוע הפקעה של רצועת המקרקעין שנמצאה כמפרידה בין שטח התחנה לכביש כראוי ובמועד, אולם, לטענתה, התובעת טענה כי למדה על קיומה של רצועת מקרקעין שלא הופקעה על ידה ואשר מפרידה בין שטח התחנה ובין כביש 90 כבר עם הודעתה במסגרת עת"מ 246/03 בשנת 2004 ולכל המאוחר עם מתן פסק הדין בעתירה זו באותה שנה, על כן, ככל שנזקה של התובעת נוצר בעת הפקעת המקרקעין לדרך, הרי שחלפו 10 שנים מיום היווצרות הנזק (דבר המוכחש) ותביעתה של התובעת בגין עילה זו התיישנה.

מע"צ טענה כי התובעת השתהתה שיהוי ניכר בהגשת התביעה, וגם מסיבה זו יש לדחות את תביעתה על הסף. לטענתה, התובעת טענה להפסד רווחים כתוצאה מהיעדר פעילות מלאה של התחנה בין השנים 2009-2003, אולם עולה מכתב התביעה כי היה ידוע לה אודות העיכוב בהפעלת התחנה כבר בשנת 2003 וכן היה ידוע לה על קיומה של רצועת מקרקעין המפרידה בין שטח התחנה ובין הכביש, לכל המאוחר בשנת 2004, ולמרות זאת היא בחרה להמתין עם הגשת התביעה במשך לא פחות מ 9- שנים. לטענתה, אפילו תטען התובעת כי המתינה עד שיתגבשו נזקיה, ובכלל זה עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינה, הרי שכעולה מכתב התביעה, ההליך האחרון בעניינה של התובעת הסתיים בשנת 2011 וממועד זה חלפה למעלה משנה.

מע"צ טענה כי חלוף הזמן גרם לשינוי מצבה לרעה ומונע ממנה אפשרות ראויה להתגונן בפני התביעה. לטענתה, התיקים הרלוונטיים בפרקליטות בוערו, מהנדס המחוז הרלוונטי שלה אינו בין החיים; סגנו, אשר אליו מיוחסים דברים כאלה ואחרים במסגרת כתב התביעה, אינו עובד עוד אצלה; ומאחר שהיא כלל לא הייתה פעילה לפני שנת 2005, ומאחר שהפעולות המיוחסות לה בכתב התביעה בוצעו או לא בוצעו, הלכה למעשה, על ידי מחלקת עבודות ציבוריות במשרד התחבורה, הרי שאין בידיה להבטיח כי התמונה שעולה מן המסמכים שהועברו אליה, הינה מלאה ומדויקת.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ