אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> י' ואח' נ' שר הפנים ואח'

י' ואח' נ' שר הפנים ואח'

תאריך פרסום : 29/04/2018 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון ירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
5517-16
24/04/2018
בפני הרכב השופטים:
1. המשנה לנשיאה ח' מלצר
2. ע' ברון
3. ד' מינץ


- נגד -
העותרים:
1. א.י.
2. ג.י.
3. א.י.

עו"ד מתן חודורוב
עו"ד יולי באיולה
המשיבים:
1. שר הפנים
2. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

עו"ד רנאד עיד
פסק-דין
השופט ד' מינץ:
1. לפנינו עתירה שעניינה בקשת העותרים כי תוענק לעותר 1 (להלן: העותר) אזרחות ישראלית מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).הרקע לעתירה2. עותר 3 הוא יהודי שנישא לעותרת 2 בשנת 1994 בXXX, זאת לאחר מספר שנים שבה ניהלו זוגיות מבלי שהיו נשואים זה לזו באופן רשמי. בשנת 1998 עלה עותר 3 לבדו לישראל ובשנת 2004 עלתה גם עותרת 2. עלייתה של עותרת 2, שאיננה יהודייה, התאפשרה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות בהיותה בת זוג של יהודי. 3. העותר, יליד שנת 1979, הוא בנה הביולוגי של עותרת 2 ובנו המאומץ של עותר 3. העותר אזרח XXX ושם נמצא מרכז חייו. הוא נשוי ואב לקטין יליד שנת 2008. בשנת 1998 הגיש העותר לנציגות ישראל בXXX בקשה לעלות לישראל מכוח היותו ילד מאומץ של יהודי, אך בקשתו נדחתה (להלן: הבקשה הראשונה). במהלך שנת 2007 ביקר העותר בישראל לראשונה באמצעות אשרת תייר, ועד שנת 2014 נכנס לישראל במספר מועדים לביקורים נוספים. כמו כן, במהלך שנת 2014 הוא הגיש – לראשונה מאז הגשת הבקשה הראשונה משנת 1998 – מספר בקשות עלייה נוספות, אשר נדחו בזו אחר זו, בין היתר בשל כך שהוא לא נכח בארץ בישראל באופן רציף בעת הטיפול בבקשות (להלן: הבקשות משנת 2014).4. ביום 13.1.2015 התייצב העותר בלשכת משיב 2 (להלן: המשיב) והגיש בקשה נוספת לקבלת מעמד עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות (להלן: הבקשה השנייה). ביום 21.5.2015 ניתנה החלטת המשיב שדחתה את הבקשה. שני נימוקים ניתנו בהחלטת הדחייה: האחד, כי הליך אימוצו של העותר על ידי עותר 3 הושלם רק כחודש ימים בטרם הגיעו לגיל 18; השני, כי הוא נכנס לישראל לראשונה רק בשנת 2007, מספר שנים לאחר עלייתם של אמו, עותרת 2, ושל אביו המאמץ, עותר 3, שמכוחו התבקשה הזכאות.5. על החלטה זו הגיש העותר ערר, במסגרתו נטען כי עותר 3 שימש עבורו הלכה למעשה כְּאָב במשך כ-13 שנים, עוד בטרם הושלם הליך האימוץ הפורמאלי בעניינו. לטענתו, אף על פי שעותרים 2 ו-3 נישאו באופן רשמי זה לזו רק בשנת 1994 והליך האימוץ שלו הושלם בשנת 1997, השניים ניהלו קשר זוגי וחיו יחד עוד משנת 1984. כן נטען כי עותר 3 גמל בליבו לאמץ את העותר מיד לאחר שנשא את עותרת 2 לאישה בשנת 1994, אך הליך האימוץ התמשך עד לשנת 1997 רק בשל קשיים שהיו כרוכים באיתור אביו הביולוגי של העותר לצורך קבלת הסכמתו לאימוץ. עוד נטען כי העותר ועותר 3 שמרו על קשר גם בשנים שלאחר שנפרדו דרכיהם מפאת עלייתו של עותר 3 לישראל. 6. לאחר שערך המשיב ראיונות לעותרים ובחן את המסמכים שהומצאו על ידם לאישוש טיב הקשר ביניהם, נדחה הערר ביום 22.6.2016. זאת על יסוד העובדה כי העותר אומץ על ידי עותר 3 בהיותו על סף בגירוּת, וכי זמן קצר לאחר האימוץ, עותר 3 עלה לבדו לישראל ומאז לא התקיים ביניהם תא משפחתי של ממש. נסיבות אלו, לגישת המשיב, מקימות חשש כי הליך האימוץ בוצע אך ורק במטרה להקנות לעותר מעמד של עולה, ואין המדובר באימוץ כן ואמיתי. 7. על רקע האמור, ביום 11.7.2016 הוגשה העתירה שלפנינו למתן צו על תנאי המופנה כלפי המשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה שלא להעניק לעותר מעמד של עולה. לצד זאת הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיב להימנע מהרחקת העותר מישראל או מנקיטת כל צעד נגדו עד להכרעה בעתירה.8. לשלמות התמונה יצוין כי בנסיבות מצערות, ביום 5.9.2016 נהרג עותר 3 בתאונה קשה במסגרת עבודתו כפועל בניין בישראל. בעקבות זאת, ביום 8.9.2016 החליט המשיב להקנות לעותר רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, מטעמים הומניטריים. העתירה למתן צו על תנאי והבקשה למתן צו ביניים9. לטענת העותרים, עומדת לעותר "זכות כפולה" להענקת מעמד של עולה מכוח חוק השבות: ראשית, מכיוון ששעה שהרשויות בXXX הכירו בו באופן רשמי כיהודי, עומדת לו זכות "עצמאית" לעלות לישראל מכוח סעיף 2(ב) לחוק השבות; שנית, משהושלם הליך אימוצו על ידי עותר 3 ביום 10.3.1997, הוא בא בגדר "ילד של יהודי" ועל כן עומדת לו זכות עלייה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. נטען כי העותרים הניחו לפני המשיב תשתית ראייתית המבססת את האימוץ, ובכלל זה החלטה המאשרת את האימוץ (החלטה מיום 10.3.1997 שניתנה על ידי ראש המועצה של אזור XXXבעיר XXX שבXXX, להלן: החלטת האימוץ); תעודת לידה מתוקנת שבה נרשם עותר 3 כאביו של העותר; תעודת אימוץ; ואישורים נוספים. 10. זאת ועוד, מלבד עמידתו של העותר בתנאים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 4א(א) לחוק השבות, נטען כי מתקיימים בעניינו גם התנאים המפורטים בנוהל מספר 5.2.0007 של רשות האוכלוסין וההגירה ("נוהל הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע"י זכאי שבות בטרם העליה", להלן: הנוהל). אמנם, קיומה של סמיכות זמנים בין מועד האימוץ לבין מועד הגשת הבקשה לעלייה או לבין הגיעו של המאומץ לגיל בגרות, מחייבת על פי הנוהל בדיקה מעמיקה של כנות האימוץ. אולם, ראשית, הפסיקה פירשה את הנוהל באופן שיש לערוך בחינה קפדנית של כנות האימוץ רק במקרים שבהם האימוץ נעשה עד שנה לפני העלייה לארץ. זאת בעוד שבמקרה דנן הליך האימוץ החל בשנת 1994, ואילו התמשכותו עד לשנת 1997 נגרמה אך בשל קשיים מעשיים באיתור האב הביולוגי של העותר לצורך הסכמתו לאימוץ; שנית, גם אם האימוץ הפורמלי הושלם רק בשנת 1997, בסמוך למועד הגיעו לגיל בגרות ולהגשת הבקשה לקבלת מעמד של עולה, הקשר ההורי המהותי בין עותר 3 לבין העותר לא נוצר בשנה שקדמה לתקופה זו, אלא מדובר בקשר הורי בלתי פורמלי שנמשך החל משנת 1984, עת החלו עותרים 2 ו-3 לחיות יחדיו ולנהל זוגיות משותפת. קיומו של קשר משפחתי מהותי כאמור הוכח, כך נטען, הן באמצעות הצגת תמונות משותפות של העותרים והן כעולה מהראיונות שנערכו עמם על ידי נציגי המשיב. 11. באשר לתקופה שלאחר דחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998 והפירוד שנוצר בין העותר שנותר בXXX, תחילה לבין עותר 3 שעלה לישראל בשנת 1998 ואחר כך לבין עותרת 2 שעלתה לישראל בשנת 2004, נטען כי אין בסיס לטענת המשיב לפיה לא התנהל תא משפחתי בין העותרים בתקופה זו. כן נטען כי אין לאפשר למשיב לדחות את הבקשה השנייה בתואנה כי התא המשפחתי חדל מלהתקיים, שעה שהדבר נגרם אך בשל החלטת המשיב לדחות את הבקשה הראשונה שלא כדין. כך או אחרת, לגישת העותרים, יש לבחון את טיב הקשר בין בני משפחה ובעיקר בין העותר לבין עותר 3, בתקופה שקדמה להליך האימוץ, ולא בתקופה שלאחר השלמת ההליך.12. על כן, הפנו העותרים טענות רבות במישור המינהלי נגד החלטת המשיב בעניינם. נטען בין היתר כי נפלו פגמים רבים בהליך קבלת ההחלטות; כי הן לא בוססו על תשתית עובדתית מספקת; כי המשיב התעלם מהראיות שהונחו לפניו; כי הן לקוניות באופן שאינו מקיים את חובת ההנמקה המוטלת על רשות מינהלית; כי המשיב הסתמך על טעמים זרים; וכי מדובר בהחלטות החורגות ממתחם הסבירות.תגובת המשיב13. המשיב טען מנגד כי בנסיבות המקרה לא קמה עילה להתערבות בהחלטתו, מכאן שדין העתירה והבקשה למתן צו ביניים להידחות. יצירת קשר משפחתי עם יהודי אינה מקימה אוטומטית זכות לשבות. לשם קבלת זכות לשבות יש להצביע על קשר משפחתי מהותי. לנוכח סמיכות הזמנים בין מועד אימוצו של העותר לבין המועד שבו הגיש את הבקשה הראשונה לקבלת מעמד בישראל, ובשים לב לכך שהאימוץ נעשה על סף הגיעו לגיל בגרות, ניכר כי האימוץ נעשה בעיקר כדי לזכות במעמד, ולא מתוך זיקה משפחתית אמיתית. לפיכך, מוטל על כתפיו של העותר נטל מוגבר לשכנע בדבר כנות האימוץ, ולא עלה בידו להרים נטל זה. נטען כי אף אם התקיים קשר כלשהו בין העותר לבין עותר 3 בשנים שלפני הליך האימוץ, לא הוכח טיבו. כמו כן, סמוך לאחר השלמת האימוץ עלה עותר 3 לישראל בעוד שהעותר נותר בXXX, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו. החל ממועד זה ועד למועד שבו הוגשה הבקשה השנייה, לא התקיים בין השניים תא משפחתי ממשי במשך כ-16 שנים. בנסיבות אלו החשש מתעצם כי לא מדובר באימוץ כן ואמיתי.14. בנוסף, קיימת אי-בהירות באשר למועד הגשת הבקשה הראשונה ובאשר למניעים שעמדו בבסיס הליך האימוץ. בהקשר זה הפנה המשיב לסתירות לכאורה בדברי העותרים במסגרת ראיונות שנערכו עמם. הוטעם כי בקשת העותרים נבחנה לפני ולפנים וניתנה להם ההזדמנות לצרף ראיות ומסמכים המאששים את קיומו של אימוץ ממשי. משלא השכילו לשכנע בכך, נדחתה בקשתם כדין ואין מקום להתערבות. 15. נוסף על האמור, טען המשיב כי בבחינת מכלול הנסיבות יש להביא בחשבון שניתן לעותר מעמד של תושב ארעי בישראל מטעמים הומניטריים, דבר המהווה ממילא פתרון הולם בעניינו.16. לאחר מספר הצעות לפשרה מטעם המשיב, שלא צלחו, ביום 3.7.2017 נערך דיון בעתירה. בהחלטה מאותו יום הוצא צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תוענק לעותר אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, וכן ניתן צו ביניים לפיו תיאסר הרחקתו של העותר מישראל עד למתן פסק הדין בעתירה.ההליך לאחר מתן צו על תנאי17. בתצהיר התשובה לצו על תנאי, הדגיש המשיב כי עניינו של העותר הובא לפני שר הפנים, שהחליט להעניק לעותר מעמד של תושב קבע מטעמים הומניטריים. זאת, בצירוף לעובדה כי העותר כבר שוהה בישראל באשרת תושב ארעי מזה כשנה, מביאים לכך שבתוך שנתיים הוא יוכל להגיש בקשה לקבלת אזרחות לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952. בכך ניתן לעותר פתרון הולם והעתירה מתייתרת מבחינה מעשית. לגופו של עניין, חזר המשיב על טענותיו המפורטות מעלה. בתשובתו הוא עמד על הצורך של מדינת ישראל להתמודד עם התופעה ההולכת וגוברת של נסיונות לקבלת מעמד אזרח בישראל בטענות כזב. מכאן חשיבותה הרבה של הבחינה הקפדנית בדבר קיומו של קשר משפחתי מהותי בין הילד המאומץ לבין ההורה המאמץ שמכוחו מוגשת הבקשה למעמד. שמא, לשיטת המשיב, כל נישואי הורה ביולוגי שאינו זכאי לשבות, עם זכאי לשבות, יקנו אוטומטית אזרחות לילדיו הקטינים של ההורה שאינו זכאי כאמור, כל עוד הם גרים עמו. תוצאה זו עומדת בסתירה לתכלית חוק השבות.18. ביום 15.11.2017 נערך לפנינו דיון נוסף בעתירה, בו הצדדים חזרו על טענותיהם. במהלך הדיון עלה חוסר בהירות באשר למסמכים המתורגמים השונים שצורפו לעתירה. כך, התגלו סתירות לכאוריות בין המצוין במסמכים השונים באשר לתאריך הלידה של העותר, שם משפחתה של עותרת 2 והמועד שבו שונו שמות הורי העותר בעקבות האימוץ. כן עלתה סתירה לכאורית נוספת בין המסמכים השונים מטעם הרשויות הXXX באשר למועד שבו ניתנה החלטת האימוץ (שכונתה על ידי העותר "פסק הדין לאימוץ"). כך, במסמך שכותרתו "העותק הארכיוני של החלטת ראש המועצה" (החלטת האימוץ) מצוין כי החלטה זו ניתנה ביום 10.3.1997, בעוד שבמסמך שכותרתו "אישור על אימוץ" מטעם "רפובליקה XXX" צוין כי החלטת האימוץ ניתנה ביום 10.8.1997. בנוסף, במסמך אחר שכותרתו "אישור" מטעם "מחלקת רישום צווי מעמד אזרחי" צוין כי החלטת האימוץ ניתנה ביום 10.9.1997. לפיכך, בסיום הדיון ניתנה החלטה המורה לעותרים להגיש הודעת הבהרה בנוגע לסתירות המפורטות. במסגרת הודעת ההבהרה התבקשו העותרים לפרט גם את המועד המדויק שבו הוגשה הבקשה לאימוץ העותר ואת הסיבות לעיכוב הטיפול בה, ככל שאכן חל עיכוב כאמור, לרבות התייחסות לשאלה האם אכן היה קושי באיתור האב הביולוגי של העותר לצורך השלמת ההליך.19. בהודעת הבהרה מיום 14.12.2017 הסבירו העותרים את הסתירות לעיל, אם כי לא התייחסו לסתירות ביחס למועד המדויק שבו ניתנה החלטת האימוץ. לעניין מועד הגשת הבקשה לאימוץ העותר והתמשכות ההליך, ציינו העותרים כי היא הוגשה ביום 14.5.1994, מספר חודשים לאחר נישואי עותרים 2 ו-3. לטענתם, ההליך הושלם רק בחודש מרץ 1997 בשל "אריכות הליכי האימוץ במדינת XXX ולאור הקשיים לאתר את אביו הביולוגי של העותר לשם קבלת הסכמתו לאימוץ".20. תגובת המשיב הוגשה ביום 11.1.2018. המשיב לא השיג על הסברי העותרים באשר לסוגיית תאריך הלידה של העותר, שמה של עותרת 2 ומועד רישום שמות ההורים. עם זאת, צוין, כי לא הובהרה הסתירה לגבי המועד שבו ניתנה החלטת האימוץ. מדובר בסתירה מהותית בין האמור בשלושה מסמכים "רשמיים" שונים מטעם הרשויות הXXX, שעליהם נשענים העותרים בביסוס האימוץ הפורמלי. שנית, התייחסות העותרים באשר למועד הגשת הבקשה לאימוץ והסיבות לשיהוי העיכוב בה, לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי ואף לא בתצהיר מטעם אביו הביולוגי של העותר.דיון והכרעה21. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, בתגובות המשיב ובהודעות ההבהרה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת המשיב אשר מצדיק את התערבותנו. על כן דעתי היא כי דין העתירה להידחות תוך ביטול הצו על תנאי שניתן, וכך אציע לחבריי שנעשה.22. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל. על פי סעיף 4ב לחוק השבות, "יהודי" הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ושאינו בן דת אחרת. באמצעות הגדרה אובייקטיבית זו של המונח "יהודי", תוך זניחת היסוד הסובייקטיבי, ביקש המחוקק לשמור על אחדות העם היהודי על פי המסורת המקובלת (בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פסקאות 27-25 ו-33 (23.3.2010) (להלן: עניין גורודצקי); בג"ץ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 756-755 (1999) (להלן: עניין סטמקה)). לטענת העותר, הואיל וחוק השבות מקנה לכל יהודי זכות לעלות לישראל, ומאחר שרשויות XXX הכירו בו כ"יהודי לכל דבר ועניין", עומדת לו זכות "עצמאית" לשבות מכוח היותו יהודי. אלא שלטענה זו אין על מה שתסמוך. העותר לא נולד לאם יהודייה וגם לא נטען כי התגייר, כך שאינו עונה להגדרה "יהודי" כמשמעותה בסעיף 4ב לחוק השבות. לעניין זה אין נפקא מינה אם רשויות XXX, או כל רשות זרה אחרת, הכירו בו כיהודי אם לאו. די בכך אפוא כדי לדחות את טענתו לקבלת מעמד של עולה מכוח חוק השבות בהיותו יהודי.23. אולם, חרף העובדה כי העותר בענייננו אינו עונה להגדרת "יהודי" על פי חוק השבות, אין בכך כדי לסתום את הגולל על פני אפשרותו לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק זה. סעיף 4א לחוק השבות, העומד במוקד העתירה, חורג מההגדרה האובייקטיבית והממעטת שבסעיף 4ב. הוא מרחיב את היקף גבולותיה של זכות השבות כך שתחול גם על בני משפחה של יהודי, על אף שאינם יהודים בעצמם. כך קובע סעיף 4(א):"4א(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, ולבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון."24. בית משפט זה עמד לא אחת על פירושו ה"לשוני דינמי" והתכליתי של סעיף 4א האמור, ועל יחסי הגומלין בינו לבין סעיף 4ב (בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' שר הפנים, פ"ד נח(6) 115, פסקה 10 (2004) (להלן: עניין סמוילוב); עניין סטמקה, עמ' 749). בעוד שהגדרת יהודי על פי סעיף 4ב עוסקת בהגדרת יהודי לפי ההלכה היהודית, סעיף 4א(א) לחוק השבות מרחיב כאמור את מעגל הזכאים לשבות. ביסוד חקיקתו עמד החשש כי יהודי התפוצות, אשר יצרו קשרי משפחה עם מי שאינם יהודים, יימנעו מלעלות לישראל ככל שהדבר יהא כרוך בפירוק התא המשפחתי שלהם. על כן, באמצעות סעיף 4א(א) ביקש המחוקק לנטרל את התמריץ השלילי לעלייתם של אלה ארצה, אגב הקניית מעמד של עולים לבני משפחתם שאינם יהודים (בג"ץ 3203/10 שטה נ' שר הפנים, פסקה 9 (20.8.2013); בג"ץ 1188/10 פוזרסקי שר הפנים, פסקה 25 (31.7.2013) (להלן: עניין פוזרסקי); עניין גורודצקי, פסקה 33; עניין סטמקה, 756-755; בג"ץ 265/87 ברספורד נ' שר הפנים, פ"ד מג(4) 793, 835 (1989)). שילובם של שני סעיפים משלימים אלה מסייע בהגשמת התכלית העיקרית שבבסיס חוק השבות, שהיא עידוד יהודים החיים מחוץ לישראל לעלות ארצה תוך שמירה על אחדות משפחותיהם.25. הזכות המוקנית אפוא מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות לבן המשפחה הלא יהודי, אינה עומדת כשלעצמה, אלא היא זכות הנגזרת מזכותו של בן משפחתו היהודי. לפיכך, ולנוכח התכלית שביסוד הסעיף כאמור, הרי שקשר משפחתי שנוצר עם יהודי אינו מקים מיניה וביה מעמד של עולה מכוח חוק השבות. זכות השבות תינתן רק לבני משפחה המקיימים תא משפחתי ממשי ומהותי עם יהודי, ולעניין זה אין די בסטטוס רשמי של היותם בני משפחה. לאמור: בחינת קשר גורל, ולא בחינה פורמלית (בג"ץ 7321/12 לזרב נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 10 (19.4.2017) (להלן: עניין לזרב); עניין גורודצקי, פסקה 38; עניין סמוילוב, פסקה 10). גישה זו, לדוגמה, הנחתה את בית משפט זה בקבעו כי איש הנשוי באופן פורמלי לאישה יהודייה לא ייחשב בגדר "בן זוג" של יהודייה אם יתברר כי מדובר בנישואין פיקטיביים (ראו והשוו: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 489 (1999)).26. העותר בענייננו (שאינו יהודי) ביקש כאמור לקבל מעמד של עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות בהיותו ילדו המאומץ של עותר 3 (שהינו יהודי). מקרים כגון אלו מוסדרים בנוהל היוצא מנקודת הנחה כי התיבה "ילד [של יהודי]" שבסעיף 4א(א) האמור אוצרת בחובה גם את ילדו המאומץ של יהודי. כאמור, בחינת הזיקה המשפחתית לצורך הקניית מעמד מכוח הסעיף היא בחינה מהותית של קשר גורל. אם כך על דרך הכלל, מקל וחומר שנכונים הדברים שעה שבקשת המעמד נעשית מכוח קשר משפחתי שנוצר אגב אימוץ. כך, סעיף ב.4 לנוהל קובע כי יראו בילד שאומץ על ידי יהודי כילדו לעניין חוק השבות, ובלבד שתצורפנה ראיות התומכות במסקנה כי מדובר באימוץ כן ואמיתי, הכולל קשר רצוף עם המאמץ וכוונה ממשית ליחסי הורות. זאת, שמא ינוצל חוק השבות לרעה ויירקמו קשרי אימוץ מעושים רק לצורכי קבלת מעמד בישראל, דבר החותר כאמור תחת התכלית שביסוד סעיף 4א(א) לחוק השבות (עניין פוזרסקי, פסקה 29). 27. ברוח זו ממשיך הנוהל וקובע בסעיף ג.3 כי: "יש לשים לב למועד האימוץ – אם מדובר באימוץ שנעשה בסמוך להגשת הבקשה לעולה או באמור להגיע הקטין לבגרות – יש לבדוק לעומק את כנות האימוץ ע"מ לוודא כי האימוץ לא נעשה לשם הקניית זכאות לקטין למעמד בישראל, במקרים אלו יש להזמין את המאמצים לשימוע (אם המאומץ מעל גיל 12 יש לזמנו גם)." (ההדגשות הוספו – ד"מ). אם כן, סמיכות זמנים בין מועד האימוץ לבין מועד הגיע הקטין המאומץ לבגרות או מועד בקשתו לעלות, מהווה גורם "מחשיד" ביחס לכנות האימוץ (עניין לזרב, פסקה 12; עניין פוזרסקי, פסקה 22; בג"ץ 5020/08 פולטורצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (12.9.2013) (להלן: עניין פולטורצקי))). על כן במקרים מעין אלה יש לערוך בדיקה קפדנית באשר לטיב הקשר בין המאומץ לבין המאמץ.28. בענייננו, נראה כי שני התנאים החלופיים המנויים בסעיף ג.3 לנוהל המאפילים על כנות האימוץ, מתקיימים גם יחד – הליך אימוצו של העותר הושלם חודשים ספורים בטרם הגיעו לגיל 18 ואף בטרם הוגשה הבקשה הראשונה לעלות לישראל. לכן, משילוב הוראות סעיפים ב.4 ו-ג.3 לנוהל דומה כי בקשת העותר לעלייה צריכה להיבחן בסטנדרט קפדני ביותר. 29. העותרים טענו כי אין תחולה לסעיף ג.3 לנוהל בנסיבות המקרה. הם הטעימו כי הליך האימוץ הושלם כחמישה חודשים בטרם הגיע העותר לגיל בגרות ולא כחודש כפי שטען המשיב. כן לשיטתם, המועד הרלוונטי לבחינת סמיכות הזמנים כאמור הוא מועד הגשת הבקשה לאימוץ, ולא מועד השלמת הליך האימוץ. נטען כאמור, כי הם פתחו בהליך האימוץ עם הגשת בקשתם הראשונית לכך ביום 14.5.1994, כשלוש שנים עובר להגיע העותר לגיל בגרות ולהגשת הבקשה הראשונה לעלייה. הליך האימוץ התמשך עד לשנת 1997 לא בגללם, אלא בשל סרבול כללי של הליכי אימוץ במדינת XXX ומשום שהיה קושי במציאות אביו הביולוגי של העותר לצורך קבלת הסכמתו לאימוץ.30. דין טענות אלו להידחות. באשר לטענה הראשונה, ברי כי הליך האימוץ הושלם בסמיכות להגיע העותר לגיל 18, ולעניין זה אין נפקא מינה אם ההליך הושלם חמישה חודשים או חודש אחד לפני מועד זה. באשר לטענה השנייה, יש לציין שבדיון שנערך לפנינו ביום 15.11.2017 ציין בא-כוח המשיב, כי אילו הבקשה אכן הייתה מוגשת בשנת 1994 או בהיות העותר בן 16, "יכול להיות שהיינו מסתכלים על זה קצת בצורה אחרת" (פרוטוקול הדיון 15.11.2017, עמ' 5, שורות 22-16). כך או אחרת, טענת העותרים לפיה הגישו את הבקשה ביום 14.5.1994 וכי ההליך התעכב מהטעמים שצוינו, לא גובתה ולוּ בבדל של ראיה. הבקשה לא צורפה באופן שמאשש את מועד הגשתה, לא צורף תצהיר האב הביולוגי או כל ראיה אחרת שיש בה כדי לבסס ולוּ במעט את הסיבות הנטענות להתמשכות הליך האימוץ עד לשנת 1997. 31. ויוטעם, שאלת כנות האימוץ תיבחן על פי תשתית ראייתית המשתנה בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו (עניין לזרב, פסקה 12; עניין פולטורצקי, פסקה י"א; עניין סמוילוב, פסקה 14). בשלב הראשון הנטל רובץ לפתחו של מבקש המעמד להציג ראיות המבססות לכאורה את זכאותו (עניין פולטורצקי, פסקה ט"ו; בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 929-928 (10.12.2003) (להלן: עניין מקסימוב); בג"ץ 10352/05 פסחוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (27.7.2008)). כן הובהר בפסיקה כי עוצמת הראיות הנדרשת בשלב זה עשויה להשתנות מעניין לעניין (עניין פולטורצקי, פסקה י"א). ככל שעמד המבקש בנטל הראשוני להבאת ראיות כאמור, תקום לו "חזקת הזכאות", אותה יסתור המשיב אם יציג ראיות מינהליות המקימות חשד מבוסס באשר לטיב האימוץ, לכל הפחות (עניין מקסימוב, עמ' 929-928). עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות כדי לסתור את חזקת הזכאות, תלויה בין היתר "באיתנותה של חזקת הזכאות, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה" (שם). בהקשר זה אוסיף כי במקרים כבענייננו, שבהם מתקיים אחד התנאים ה"מחשידים" המפורטים בסעיף ג.3 לנוהל, לא כל שכן כאשר מתקיימים שניהם גם יחד, לשם גיבוש חזקת הזכאות, יש להכביד את הנטל המוטל על כתפיו של מבקש המעמד לשכנע כי מדובר באימוץ כן ובכוונה ממשית ואמיתית ליחסי הורות.32. ואכן, לאחר בחינת התשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, עולים ספקות ממשיים באשר לקיומו של תא משפחתי ממשי בין העותר לבין עותר 3, ומכאן שלא נמצא כי העותרים עמדו בנטל האמור.33. באשר לבחינת טיב הקשר בין העותר לבין עותר 3 בתקופה שקדמה להליך האימוץ. חומר הראיות שצורף לעתירה אומנם מצביע על קיומו של קשר כלשהו בין השניים, אך יש בסיס לטענת המשיב לפיה טיבו של קשר זה לא הוכח כדבעי. נטען כי עותרים 3-2 חיו יחד החל משנת 1984 ומאז שימש עותר 3 כאביו המאמץ בפועל של העותר. אלא שלא הובאה כל ראיה חותכת לכך. אדרבה, עותרים 3-2 נישאו זה לזו רק בשנת 1994, שנים בודדות בטרם הושלם הליך האימוץ. כל שצירפו העותרים לעניין זה הוא מספר תמונות משותפות של העותרים ושל דניס, בנו הביולוגי של עותר 3; תעודת אימוץ של העותר; החלטת האימוץ; מסמך אישור על אימוץ; מסמך אישור בדבר שינוי פרטי לידה לאחר האימוץ; מסמך רישום צו בדבר לידה.34. ספק אם יש בראיות המתוארות כדי ללמד על כך שבכל התקופה שבין השנים 1984 ל-1998 התקיים בין העותר לבין עותרים 2 ו-3 תא משפחתי ממשי ויחסי הורות בין העותר לבין עותר 3, מן הבחינה המהותית. זאת ועוד, בדיון שנערך לפנינו ביום 15.11.2017 התבקש בא-כוח העותרים להבהיר את הסתירות הלכאוריות שעלו בחלק ממסמכי האימוץ שצורפו, וכך גם צוין בהחלטתנו מאותו יום. בהודעת ההבהרה מטעם העותרים מיום 14.12.2017 אכן יושבו חלק מהקשיים האמורים. ברם, בהודעה זו בלטה בחסרונה התייחסותם של העותרים לסתירה שתוארה ביחס למועד שבו ניתנה החלטת האימוץ. כאמור, בשלושה מסמכים שהוצגו על ידי העותרים כמסמכים רשמיים מטעם הרשויות בXXX, מצוינים מועדים שונים וסותרים שבהם ניתנה החלטת האימוץ. המשיב אומנם לא חלק על עצם האימוץ להלכה אלא על האימוץ למעשה. אף על פי כן, סתירה זו – שלא זכתה להתייחסות העותרים – מעוררת קושי בדבר התשתית הראייתית, שממילא אינה איתנה. גם עיינתי בתמונות שצורפו בנספח 35 לעתירה, ואין בהן לבדן כדי לבסס את קיומו של קשר הורי בין העותר לבין עותר 3. לאור האמור, חרף טענת העותרים כי "הוצגו מטעמם מסמכים וראיות מנהליות רבות [...] המוכיחות מעבר לכל ספק, כי לא רק שהאימוץ של העותרים הינו כן ואמיתי, אלא אף שהתקיימו בין העותרים 1 ו-3 יחסי הורה וילד שנים רבות בטרם נישואי העותרים 3-2..." – עיון יסודי בחומר שצורף מעלה כי לא כך הם פני הדברים. כפי שהובהר לעיל, קיים ספק בלתי מבוטל בדבר טיבו של הקשר בין העותר לבין עותר 3 בתקופה שקדמה להליך האימוץ, שלגביה רב הנסתר על הגלוי.35. נוסף על האמור, מגרסאות העותרים כפי שנמסרו בראיונות שנערכו עמם במשרדי המשיב ביום 18.2.2016, עולה ספק באשר למניעים שעמדו בבסיס האימוץ ואף בבסיס נישואיהם של עותרים 2 ו-3. כך, כאשר נשאל עותר 3 מדוע אימץ את העותר רק בשנת 1997 בעוד שלטענתו הוא מהווה עבורו כאב עוד משנת 1984, השיב כי: "רציתי שיהיה לנו אותו שם משפחה, הוא קרא לי אבא מהתחלה. אבל, בהתחלה, לא חשבנו על זה. רק כאשר התחלנו לדבר על עלייה לארץ, רצינו שגם א' יעלה יחד אתנו, שנעלה עם כל המשפחה. אני רציתי לשלוח אותו לארץ ללמוד, אך לא הייתה לי אפשרות כזאת" (נספח 32 לעתירה, פרוטוקול ראיון עם עותר 3 מיום 18.2.2016, עמ' 4 (להלן: פרוטוקול ראיון האב)). עותרת 2 השיבה על שאלה זו כך: "מ-1984 עד 1994 לא היינו נישואין בכלל. אחרי שהתחתנו, התחלנו את הליך האימוץ. לא יכולנו לאתר את הגרוש שלי (את אביו הביולוגי של א') על מנת לקבל ממנו הסכמה לאימוץ. בגלל זה, כל ההליך לקח שנים" (נספח 32 לעתירה, פרוטוקול ראיון עם עותרת 2 מיום 18.2.2016, עמ' 9 (להלן: פרוטוקול ראיון האם)). במענה לשאלה מדוע התחתנו השניים רק כ-10 שנים מהמועד שבו החלו לחיות יחד, השיבה עותרת 2 כי "לא היה צורך בנישואין. רק כאשר הבן הגדול שלי נכנס לכלא וכדי לבקר אותו ביחד (אני ואלג) היינו צריכים להיות נישואין. אז, התחתנו" (פרוטוקול ראיון האם, עמ' 6). הנה כי כן, נראה כי גם אין בגרסאות העותרים בראיונות שנערכו עמם כדי לפזר את הערפל סביב טיבו של הקשר בין העותר לבין עותר 3 או לבסס את כנות האימוץ. כל שכן כאשר עולה מדבריהם כי האימוץ נעשה בעיקר לצורך קבלת מעמד בישראל, וכי ייתכן אף שהנישואין נעשו בשל מטרה משנית של ביקורם בבית הכלא בו נכלא בנה השני של עותרת 2.36. הדיון עד כה התמקד בבחינת כנות האימוץ בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולדחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998. עם זאת, תחימת בחינת כנות האימוץ לתקופה זו מספקת תמונה חלקית בלבד. זאת, הואיל והיא אינה מביאה בחשבון את השתלשלות האירועים בתקופה שחלפה החל ממועד זה ועד להגשת הבקשות הנוספות משנת 2014 והבקשה השנייה משנת 2015, בחלוף כ-16-17 שנים. משנדחתה בקשתו הראשונה של העותר לעלות ארצה, עותר 3 עלה לבדו לישראל כדי לחיות בקרבת דניס, בנו הביולוגי. ביקורו הראשון של העותר בישראל אירע לא לפני שנת 2007, קרי, כ-9 שנים לאחר שעותר 3 הותירו בXXX. על כן, אף אם קיימת אי-בהירות מסוימת באשר לטיב הקשר בין השניים בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולבקשה הראשונה, שונים הם פני הדברים כאשר מביאים בחשבון את התקופה שלאחריה. בתקופה ממושכת זו, יש רגליים מוצקות מאוד לסברה כי השניים לא קיימו ביניהם תא משפחתי ממשי או יחסי הורה-ילד במובנם המהותי, למצער לא ברמה הנדרשת לצורך הענקת מעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר לוקחים בחשבון שעותר 3 עזב את העותר בסמוך לאימוצו, בהיותו כבן 18 ולא חי יחד אתו או עם עותרת 2 במשך כשש שנים. התנהלות מעין זו מעוררת תהייה רבתית על אודות קשרי המשפחה בן העותר לבין עותר 3.  37. אכן, העותרים ביקשו לפרש את הוראות הנוהל באופן שבדיקת טיב האימוץ הנדרשת במסגרתן מוגבלת רק לתקופה שקדמה להליך האימוץ. דא עקא, להבחנה זו בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה העוקבת, אין כל אחיזה בלשון החוק או הנוהל. היא גם לא עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 4א(א) לחוק השבות או עם השכל הישר. על כן דינה להידחות, כפי שיוסבר להלן.38. כאמור תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, המרחיב את מעגל הזכאות לשבות ובתוך כך מעודד יהודים לעלות לישראל מבלי לוותר על אחדות משפחתם, מושגת רק אם מדובר בקשרי משפחה כנים ואמיתיים במובנם המהותי. בהתאם לכך, ההתחקות אחר טיבם ואופיים של קשרי המשפחה שמכוחם מתבקש המעמד, תיעשה בהתאם למכלול הנסיבות, ולעניין זה אין כל טעם מהותי בהבחנה מלאכותית על ציר הזמן בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה שלאחר מכן.39. אופיו של הקשר המשפחתי והתנהלות הילד וההורה בתקופה שלאחר הליך האימוץ, עשויים להיות בגדר נסיבות רלוונטיות בשני מישורים: 40. במישור הראשון, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ במבט צופה פני עבר. דהיינו, על טיב הקשר המשפחתי בתקופה שקדמה להליך האימוץ, כל שכן במקרים כבענייננו שבהם ישנה עמימות ראייתית ביחס לתקופה זו. כך, במקרה דנא, העובדה כי עותר 3 עלה לישראל כדי לחיות בקרבת בנו הביולוגי, שעה שהותיר את העותר בXXX, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו, וזאת למשך שנים רבות – עשויה ללמד במידה בלתי מבוטלת על אי-כנות האימוץ ועל האופן שבו הוא ראה את טיב הקשר ביניהם במועד האימוץ. במישור השני, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ בהווה, בנקודת הזמן שבה מוגשת הבקשה לקבלת מעמד. היינו, גם אם היה עולה בידי מבקש המעמד לשכנע כי בעבר התקיים בינו לבין בן משפחתו היהודי תא משפחתי ממשי, בכך לא סגי. כאמור, זכותו של מבקש המעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות אינה עומדת כשלעצמה, אלא נובעת מזכותו העצמאית של בן משפחתו היהודי. לפיכך, גם אם התקיימו בעבר קשרי משפחה כנים ואמיתיים, משעה שקשרים אלה אינם מתקיימים במועד הבקשה לקבלת מעמד, הרי שהענקת זכאות לשבות במקרים כגון אלה אינה מגשימה את תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, שהיא כאמור עידוד יהודים לעלות לישראל מבלי לנטוש את בני משפחתם בנֵכָר. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין סמוילוב:"קשרי המשפחה האמורים בסעיף 4א שלחוק השבות מייסדים עצמם על קיומו של תא משפחתי אמיתי, ותכליתם היא לסלול את הדרך לפני יהודי המבקש לעלות ארצה עם בני משפחתו. כך – ולא מעבר לכך. במסקנה נדרשת מכאן נאמר כי בהתפרק התא המשפחתי – עם פירוק הנישואין ומשמבוטל האימוץ – לא עוד מתקיימת התכלית שביסוד הוראת סעיף 4א שלחוק, וממילא אין להכיר בבני המשפחה – שמא נאמר: בני משפחה לשעבר – כבני משפחה לעניינה של שבות; כך, אף אם פורמאלית נותרו אלה בני משפחתו של יהודי, למשל משום שהליך הגירושין טרם נסתיים..." (שם, פסקה 12. ראו והשוו בשינויים המחייבים: בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, פסקה 7 (2002))41. יובהר כי אמנם דברים אלה התייחסו בעניין סמוילוב למקרה שבו התא המשפחתי חדל מלהתקיים בשל הליך גירושין, בשונה מנסיבות המקרה דנן. אולם, אין בכך כדי לשנות מהקביעה המהותית, לפיה בשלב בחינת טיב הקשר המשפחתי או כנות האימוץ, יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין במועד בחינת בקשת המעמד. אין כל הצדקה עניינית, תכליתית או לשונית לכך שבחינה זו תוגבל רק לתקופה שעובר להליכי יצירת הקשר המשפחתי. 42. ויודגש, הגם שפרידה ממושכת עשויה להצביע על היעדרו של התא משפחתי, או התפרקותו ככל שהיה קיים לפני כן, אין בכך כדי להוות כלל גורף והעניין ייבחן על פי הנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה. כך למשל, תיתכן מסקנה שונה כאשר הפירוד לא נבע מבחירה אלא מכורח הנסיבות. כגון קשיים כספיים, הישארות מחוץ לישראל לצורך טיפול בבן משפחה חולה וכיוצא באלה (עניין לזרב, פסקה 16; עניין סמוילוב, פסקה 14). בהקשר זה טענו העותרים, כי נאלצו להתנתק אלו מאלו בשנת 1998 בעקבות החלטתו של המשיב לדחות את בקשתו הראשונה של העותר לעלייה לישראל. אולם, איני סבור כי בענייננו הפירוד בין העותרים נבע מכורח הנסיבות בלבד. מדבריו של עותר 3 בראיון שנערך עמו ביום 18.2.2016, עולה כי הוא עלה לישראל בשנת 1998 תוך שהוא מותיר בXXX את העותר ואת עותרת 2, כדי להצטרף לדניס, בנו הביולוגי שגר בישראל באותה עת (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4). התנהלות זו מעוררת שאלות לענייננו. כמו כן, ככל שעותר 3 אכן היה חייב לעלות לישראל בשנת 1998, לא הוצג כל הסבר המניח את הדעת ביחס לשאלה מדוע העותר לא ביקר בישראל עד לשנת 2007, ואף לא הגיש כל בקשה נוספת לעלות עד לשנת 2014. עיון בפרוטוקול הראיונות שנערכו עם עותרים 2 ו-3 אף מעלה סתירה בדבריהם בעניין זה. כך, בעוד שעותר 3 ציין כי העותר לא ביקר בישראל כי "לא היו נותנים לו אשרת כניסה לישראל עד שהוא לא התחתן" (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4), עותרת 2 השיבה על שאלה זו כי העותר לא נכנס לארץ כי הוא "קיבל צו גיוס לצבא. הייתי חייבת להישאר אתו" (פרוטוקול ראיות האם, עמ' 9). לא זו בלבד אפוא שתשובותיהם של העותרים אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, אלא שגם לא הוצגה כל ראיה לאישוש הסיבות שצוינו.43. העולה מן המקובץ אפוא, כי העותרים לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לבסס את כנות אימוצו של העותר על ידי עותר 3. לא שוכנעתי כי התקיים תא משפחתי ממשי מן הבחינה המהותית בתקופה שלפני השלמת הליך האימוץ הפורמלי, ואף אם נניח כי התקיים תא משפחתי כאמור בתקופה הקודמת להליך האימוץ – והדבר מוטל בספק רב – בנסיבות המקרה נראה כי תא משפחתי מעין זה לא התקיים במשך כ-16 שנים בתקופה שלאחר השלמת הליך האימוץ ובטרם הוגשה הבקשה השנייה מושא העתירה. לפיכך, אין לי אלא להחזיק אחר החלטת המשיב. דעתי היא כי החלטה זו ניתנה כדין ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם המצדיק את התערבותנו.44. בנוסף לכל האמור, לנוכח העובדה שהמשיב העניק לעותר מעמד של תושב קבע, לא מן הנמנע שבעוד זמן לא רב, העותר ממילא יזכה לקבל את מבוקשו – אזרחות ישראלית.45. סיכומו של דבר: לוּ תישמע דעתי, תידחה העתירה ובהתאם יבוטלו הצו על תנאי וצו הביניים שניתנו ביום 3.7.2017. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.         ש ו פ טהמשנה לנשיאה ח' מלצר:אני מסכים.המשנה לנשיאההשופטת ע' ברון:אני מצרפת את הסכמתי לתוצאה שאליה הגיע השופט ד' מינץ, בהינתן הנסיבות כפי שהיטיב חברי לפרט.ש ו פ ט תהוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.ניתן היום, ‏ט' באייר התשע"ח (‏24.4.2018).

 

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ