אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> יש לבדוק אפשרות לשמיעת קטין שנחטף לארץ בבית המשפט בטרם קבלת החלטה בעניינו

יש לבדוק אפשרות לשמיעת קטין שנחטף לארץ בבית המשפט בטרם קבלת החלטה בעניינו

תאריך פרסום : 09/08/2007 | גרסת הדפסה
בע"מ
בית המשפט העליון
5579-07
07/08/2007
בפני השופט:
1. המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. ע' ארבל
3. י' אלון


- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד עמרם מליץ
הנתבע:
פלוני
עו"ד אדווין פרידמן
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ס' הנשיא נ' הנדל, כב' השופטת צ' צפת, כב' השופט א' יעקב) אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והורה על העברת בנם המשותף אל האב לבלגיה, מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג; האמנה עצמה המצורפת כנספח לאותו חוק, להלן: אמנת האג).

רקע עובדתי

1.        המבקשת, יהודיה ילידת ישראל, הינה אזרחית ישראלית שהתגוררה מרבית חייה בצרפת וכיום מתגוררת בישראל. המשיב הינו אזרח בלגי נוצרי המתגורר בבריסל.

הצדדים הכירו בבלגיה בשנת 1997 במסגרת עבודתם ולאחר זמן מה החלו להתגורר שם יחד. בחודש מאי 1998 נישאו השניים בנישואים אזרחיים ובחודש ינואר 1999 נולד להם בן (להלן: הבן). בשנת 2002 החלו הצדדים בהליכי גירושין בבית המשפט בבלגיה. במסגרת אותם הליכים, מינה בית המשפט את מכון Le Gres  למומחה מטעמו בעניינו של הבן. לאור חוות הדעת קבע בית המשפט כי הבן יהיה במשמורת משותפת, אך כי המשמורת הפיסית תהיה בידי המבקשת. לצד זה, נקבעו הסדרי ביקור בין המשיב לבין הבן. בחודש נובמבר 2003 הגישה המבקשת בקשה להגר עם הבן לצרפת לבית המשפט בבריסל. הבקשה אושרה בחודש ינואר 2004, תוך קביעת הסדרי ביקור בין המשיב לבן, ובחלוף חודשיים היגרה המבקשת ביחד עם הבן לשם.

2.        המשיב ערער על פסק דינו של בית המשפט בבלגיה אשר התיר את הגירת המבקשת והבן לצרפת. במסגרת הערעור מונה בשנית מכון Le Gres  כמומחה. המכון המליץ בחוות דעתו כי המשמורת הפיסית על הבן תהיה בידי המשיב בבלגיה תוך קביעת הסדרי הביקור עם המבקשת. בית המשפט לערעורים בבלגיה אימץ ביום 22.11.05 את המלצות המכון בחוות דעתו, קיבל את הערעור, וקבע כי החל מיום 3.1.06 יגור הבן יחד עם אביו בבלגיה, תוך קביעת הסדרי הביקור עם המבקשת. עוד קבע בית המשפט כי על כל צד להודיע לצד האחר על כוונה לנסוע עם הבן מחוץ לצרפת או מחוץ לבלגיה וחייב את המבקשת בתשלום מזונות עבור הבן לידי המשיב. בחלוף חודש ממתן פסק הדין בבית המשפט שלערעור, הגישה המבקשת תביעה למשמורת הבן בבית המשפט בצרפת. עוד בטרם מתן פסק הדין בתביעה זו, ביום 4.1.06, עזבה המבקשת את צרפת עם הבן ועברה להתגורר בישראל. בחלוף חודש נוסף, התקיים דיון בבית המשפט בצרפת בתביעת המבקשת למשמורת. המבקשת נסעה לצרפת יחד עם הבן והתייצבה לדיון, ומייד לאחריו שבה עם הבן לישראל. ביום 7.3.06 דחה בית המשפט בצרפת את תביעת המבקשת למשמורת, בקובעו כי טובת הבן נבחנה לעומקה ובאופן יסודי בבלגיה על-ידי צוות רחב של מומחים, ובהיעדר שינוי בנסיבות, נותר פסק הדין בתוקפו ויש להוציאו אל הפועל בצרפת.

           ביום 18.12.06 הוגשה על-ידי המשיב תביעה שנפתחה לבסוף בבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע. במסגרת תביעתו, עתר המשיב להורות על החזרתו של הבן לבלגיה לפי חוק אמנת האג. עוד טען הוא כי רק בחודש יוני 2006 נודע לו כי המבקשת הגיעה עם הבן לישראל, שאז החל בתהליכים להשבתו אשר הולידו את התביעה בבית המשפט.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3.        בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' השופט פ' אסולין) קבע כי היות שלפי כללי הדין הזר, כשם שהוכחו על-ידי המשיב, היה פסק הדין שניתן על-ידי ערכאת הערעור בבלגיה תקף גם בצרפת ביום בו עברה המבקשת עם הבן מצרפת לישראל, הפרה המבקשת את זכותו של המשיב להחזיק בבן במועד המעבר לישראל, ומכאן שהרחקתו של הבן מצרפת הייתה שלא כדין. עוד קבע בית המשפט כי גם אם ייקבע שהדין הזר לא הוכח בבית המשפט בישראל, עולה מהחלת חזקת שוויון הדינים כי מכוח הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קיימת לכל אחד מן ההורים זכות להחזיק בבן בהיעדר החלטה אחרת של בית המשפט, ומכאן שלמשיב עמדה זכות להחזיק בבן במועד מעבר האם עמו לישראל, והמעבר היה שלא כדין. בית המשפט הוסיף וקבע, כי על אף שהרחקת הבן הייתה מצרפת, יש להחזיר את הבן למקום מגורי המשיב בבלגיה. כן פסק בית המשפט, כי היות שתביעת המשיב הוגשה בטרם חלפה שנה ממועד הרחקת הבן, אין מקום לדון בטענתה של המבקשת להשתלבות הבן בישראל. בהמשך התייחס בית המשפט לעילות ההגנה הקבועות בסעיף 13 ו-20 לאמנת האג. בית המשפט דחה את טענות המבקשת מכוח סעיף 13 לאמנה, בדבר הסכמת המשיב או השלמתו עם הגעת הבן לישראל ואת טענותיה בדבר קיומו של חשש חמור לפיו החזרת הבן תחשוף אותו לנזק פיסי או פסיכולוגי או תעמידו במצב בלתי אפשרי. בית המשפט הוסיף ודחה על בסיס חוות דעת מומחה את טענת המבקשת בדבר התנגדות הקטין להחזרתו אל המשיב, שלטענתה הייתה צריכה להילקח בחשבון לאור גילו ובגרותו. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי לא תזכה למשפט צדק, אם המשפט ייערך בבלגיה, משזו לא הוכחה. נגד פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לאור תקנה 2201/2003 מיום 27.11.03 בנוגע לאכיפה ולהכרה של כלל מדינות האיחוד האירופאי בהחלטות של בתי המשפט במדינות האיחוד בעניין גירושין ואחריות הורית (להלן: תקנות בריסל) היה פסק הדין שניתן בבית המשפט בבלגיה בטרם הרחקת הבן מצרפת לישראל תקף בצרפת ממועד נתינתו ללא צורך בהליך מיוחד כלשהו. בעניין זה הוסיף בית המשפט כי צדק בית המשפט בהפעילו את חזקת שוויון הדינים ולמד על דרך ההיקש כי הדין הצרפתי, כמו גם הדין הישראלי, מקנים להורה מכוח היותו אפוטרופוס לבן את הזכויות המתייחסות לגופו, ובפרט את הזכות לקבוע את מקום מגוריו. עוד קבע  בית המשפט  כי חרף הסמכת הצדדים לפיה "מקום מגוריו הרגיל" של הבן, במובן סעיף 3 לאמנת האג, היה בצרפת, מצביעות נסיבות המקרה על כי יש לראות בבלגיה את "מקום מגוריו הרגיל" של הבן ומכאן שהפרת זכות המשמורת של המשיב הופרה אף בלא קשר להכרה בפסק הדין הבלגי בצרפת.

           בהמשך דן בית המשפט בטענת המבקשת להשתלבותו של הבן בישראל על-פי סעיף 12 לאמנת האג. לפי קביעת בית המשפט, המבקשת נהגה בחוסר תום-לב בהעלימה את עובדות הרחקתו של הבן לישראל מבית המשפט בצרפת. עוד ציין בית המשפט כי עבר פרק זמן של שישה חודשים עד שנודע למשיב כי הבן נמצא בישראל ושלושה חודשים וחצי נוספים מאז שהגיע בקשתו לרשות המרכזית בישראל ועד שמקום הימצאו של הבן אותר. לאור זאת פסק בית המשפט, כי על אף שתצהירו של המשיב שהוגש בטרם חלפה שנה ממועד ההרחקה היה שלא כדין, אין לקבוע כי חלפה שנה ממועד ההרחקה ועד להגשת התביעה על-ידי המשיב, באופן המצדיק את בדיקות מידת השתלבותו של הבן במקום הרחקתו, וזאת היות שהפגם תוקן ולאור תכלית "מרוץ הזמן" שבסעיף. בשאלת ה"הגנות" הקיימות באמנה, מצא בית המשפט, כי לא היה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בנוגע להסכמתו או השלמתו של המשיב עם הרחקת הבן; בנוגע לאפשרות קיומו של נזק פיסי או פסיכולוגי ובנוגע להתנגדות הקטין. לפי בית המשפט, את ההגנות המפורטות באמנה יש לראות בהקשר הצר של החזרת הילד למקום ממנו הורחק ולא כאמת מידה לקביעת משמורת. לבסוף קבע בית המשפט, כי לאור בדיקת הבן על-ידי מספר מומחים, הן בבלגיה והן בישראל, ובחינת רצונו וטובתו באופן מעמיק, צדק בית המשפט קמא כשלא מצא טעם לפגוש את הקטין בנוסף לבדיקות שבוצעו על-ידם, שכן נראה שפגישה כזו לא הייתה מועילה לצורך הסקת מסקנות בעניין התנגדות הבן להחזרתו. נגד החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו.

טענות המבקשת

5.        בבקשתה טוענת המבקשת, כי בית המשפט בצרפת קבע מפורשות שקיימת חובה לבצע הליך מיוחד בצרפת לשם מתן תוקף לפסק הדין שניתן בבלגיה. לדידה, תקנות בריסל קובעות כי פסק דין הניתן באחת ממדינות האיחוד יקבל תוקף במדינות אחרות רק לאחר ביצוע הליך מיוחד במדינה שבה נדרשת אכיפתו של אותו פסק דין. בין כך ובין כך, מציינת המבקשת, משלא הייתה בפני בית המשפט לענייני משפחה חוות דעת בעניין הוכחת הדין הזר, הוא תקנות בריסל, אין זה ראוי שערכאת הערעור תסתמך על קביעותיו. עוד טוענת היא כי עברה עם הקטין לישראל רק לאחר שזכתה לייעוץ משפטי שלפיו לא הפרה את הדין הבלגי בעת שעלתה עם הבן לישראל, היות שפסק הדין הבלגי טרם אומץ בצרפת באותו שלב בהליך מיוחד.

           המבקשת מוסיפה וטוענת כי היה מקום לבחון את שאלת השתלבותו של הבן בישראל בפרק הזמן שבו הוא שוהה עמה בישראל, ולא להימנע מבדיקה כאמור אך בשל התנהגותה שלה ובשל אי חלוף התקופה המינימאלית לשם קיום בדיקה שכזו, עובדה שעליה היא חולקת. עוד יוצאת היא נגד התבססות פסק הדין על חוות הדעת שניתנה בעניינו של הבן על-ידי ד"ר גוטליב בנוגע ליחסים בין הבן לבין המשיב, חרף העובדה שהשיחה ביניהם התנהלה בצרפתית, שפה שהמומחה אינו שולט בה, ונגד הפגיעה, כך לטענתה, בזכויות היסוד של הבן וברצונותיו העצמאיים עקב הקביעה כי אין צורך בשמיעתו, היות שדעתו נשמעה כבר בבלגיה. לדידה, דעתו של הבן נשמעה לאחרונה כשהיה בגיל 4-3 והבדיקות לא נגעו לשאלות שעל הפרק דהיום, ובמיוחד לשאלת הנזק הפסיכולוגי שייגרם לבן במעבר מבית יהודי לבית נוצרי.

6.        בשאלת "מקום מגוריו הרגיל" של הבן, מציינת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מקום מגוריו של הבן היה בצרפת, חרף הסכמת הצדדים. לדבריה, אין חולק כי הבן היה מצוי פיסית בצרפת עובר למעבר לישראל, כי נקבעו הסדרי ראייה בין המשיב ובין הבן בצרפת, וכי זכות המשמורת שהופרה לגישת המשיב, הינה זכות זו שהייתה לו בצרפת. לאור הדברים האלה, והיות שאין חולק כי הרחקתו הנטענת של הבן לא בוצעה מבלגיה, אין כל הצדקה כי הוא יוחזר אל ארץ שאינה "מקום מגוריו הרגיל" ושאין מחלוקת כי לא נחטף ממנה. 

           המבקשת מוסיפה וטוענת כי לאור חוסר המעש מצד המשיב, שתיקתו הארוכה והימנעותו מיצירת קשר ממשי עם הבן במשך למעלה משנה, חרף ידיעתו, עוד בשנים 2005-2004, שהמבקשת מתעדת לעלות עם הבן לישראל, יש לקבוע כי המשיב השלים עם המציאות לפיה הבן שוהה עם אמו בישראל וויתר על השבתו המיידית אליו. עוד טוענת היא, כי יש להחיל על המקרה את ההגנה המנויה בסעיף 13(ב) לאמנה, לפיה אין חובה להורות על השבת הילד אם קיים חשש שהחזרתו תסב לו נזק פיזי או פסיכולוגי או תעמידו במצב בלתי נסבל. לדידה, הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, שעיקרן החזרתו של ילד בן 9, שגדל והתחנך כיהודי ולומד כיום בבית ספר חרדי, אל אביו הנוצרי ממנו סבל בעבר אלימות פסיכולוגית ונפשית קשה  תסב לו נזק כאמור בסעיף.

טענות המשיב

7.        בתגובה לדברים האלה, טוען המשיב, כי לא נדרשה במקרה דנן בדיקה של מידת השתלבותו של הבן במקום הרחקתו היות שטרם עברה שנה ממועד ההרחקה. לטענתו, פרק הזמן האמור הינו פרק זמן החלטי, ולא כזה הנתון לפרשנות. עוד טוען המשיב כי אין הוא חולק על עמדת המשיבה לפיה מקום מגוריו הרגיל של הבן הוא בצרפת, ואולם, לדבריו, האמנה אינה קובעת שיש להחזיר את הילד הנחטף למקום מגוריו הרגיל. בעניין החלטת בית המשפט שלא להיפגש עם הבן ולהסתפק בחוות הדעת, טוען המשיב, כי לא מוטלת על בית המשפט חובה כאמור על-פי אמנת האג; כי הייתה זו המשיבה אשר עמדה על כך שיש צורך בחוות דעת מומחה בעוד הוא עצמו סבר כי מוטב ריאיון על ידי בית המשפט תחתיה; וכי ממילא מהפסיקה בנושא עולה כי ילד בגיל 8 אינו בוגר דיו כדי להתחשב בעמדתו, במיוחד כשמדובר בסכסוך בין הוריו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ