ט. נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

בקשת הנושים העיקריים, שלושת בניו של החייב, לביטול ההליך; ולחלופין - למתן הוראות למנהלת המיוחדת להמשיך בהליכי מימוש זכויות החייב בנכס.

רקע כללי:

1. ביום 27.5.15 ניתן צו לכינוס נכסי החייב (יליד 1949 ואב ל- 3 ילדים בגירים מרעייתו הראשונה, המתגורר עם רעייתו השנייה בדירה ב***** ), לפי בקשתו, בגין חובות מוצהרים בסך של כ- 1,310,898 ₪ ל- 6 נושים, והושת עליו צו תשלומים בסך של 400 ₪ לחודש החל מיום 1.7.15. ביום 24.7.16 הוגדל צו התשלומים, לבקשתם (המוסכמת) של המנהלת המיוחדת והחייב, לסך של 1,000 ₪ לחודש החל מיום 1.8.16.

    

2. עו"ד דנה אטלס מונתה כמנהלת מיוחדת בתיק זה.

    

3. עד מועד עריכת הדו"ח המסכם מטעם המנהלת המיוחדת בעניינו של החייב (9.11.16), הוגשו נגד החייב 11 תביעות חוב בסך כולל של 3,578,155 ₪. המנהלת המיוחדת הדגישה בדו"ח המסכם מטעמה, כי תביעות בסכום כולל של 3,517,658 ₪ הוגשו בגין חוב נטען משותף של החייב לשלושת ילדיו וגרושתו, ובהתאם, ככל שתביעות החוב הנ"ל תאושרנה, יחולק בהן דיבידנד אחד בלבד. בהתאמה, טענה המנהלת המיוחדת כי יש לראות את תביעות החוב כאילו הוגשו ע"ס כולל של 1,229,536 ₪ בלבד. לדברי המנהלת המיוחדת בדו"ח המסכם מטעמה, מתביעות החוב שהוגשו נגד החייב, עולה כי חובו העיקרי בשיעור של כ- 94% מכלל הנשייה שאושרה, הוא לילדיו.

    

    

   נסיבות היווצרות החובות – טענות החייב:

4. החייב טען בתצהיר ההסתבכות שצורף לבקשתו העיקרית, כי הסיבה להסתבכותו הכלכלית היא העדר תזרים מזומנים סדיר ויציב ושכר חודשי נמוך שלא היה בו כדי לסייע בידי החייב לעמוד בכל התחייבויותיו הכספיות השוטפות, לרבות בתשלום המזונות. לטענת החייב, מאז גירושיו בשנת 1990 ועד לשנת 2005 לערך, לא מצא עבודה קבועה ורציפה ונהג להחליף מקומות עבודה רבים, נוכח מצבו הבריאותי וגילו, כמו גם רצונו לתמוך באביו עד ליום פטירתו, מה שהצריך מציאת מקומות עבודה עם שעות עבודה גמישות והביא לכך שהכנסותיו לאורך שנים היו נמוכות ולא סדירות (ראו: סעיפים 6, 13-11, 16, 18 ו- 21-20 לתצהיר ההסתבכות של החייב).

    

5. חובו העיקרי של החייב הוא החוב לילדיו, הנובע מפסק דין שניתן בעקבות הסכם גירושין שבו הסכים החייב להעביר לטובת ילדיו את ירושתו מאביו: בית הוריו והמגרש שעליו היה בנוי הבית ב****, הידוע כגוש *** ******. 

    

   לדברי החייב בחקירתו, הסכם הגירושין זויף, אך טענתו זו לא התקבלה בבית המשפט. החייב טען כי הואיל ולשיטתו, לא חתם על הסעיף הנ"ל בהסכם הגירושין, הרי שלא חשב שעליו לקיימו, ולכן לא העביר לילדיו את חלקו בירושה. לדברי החייב בחקירתו במשרדי המנהלת המיוחדת מיום 4.8.15, כאשר "...אני ואשתי נלך לעולמנו אז הם יקבלו את הירושה שלי, לא שאני בחיים".

    

   בין החייב לילדיו התקיימו הליכים משפטיים שבסופם נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון במסגרת תמ"ש 10300/07 כי על החייב לשלם לילדיו את הסך של 150,000 דולר נכון ליום 21.9.09, סכום המהווה את חלקו של החייב ממכירת המגרש אשר נמכר על ידי החייב ואחיו תמורת הסך של 450,000 דולר. הערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל, נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי מרכז בפסק דין מיום 8.4.10, שניתן במסגרת עמ"ש 21709-11-09.

    

   יוטעם כי בהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, טען החייב טענות שונות, מן הגורן ומן היקב, בנסיון להשתחרר מן ההתחייבות שעליה חתם לטובת ילדיו. טענת זיוף לא הייתה שם.

    

   כפי שציין בית המשפט של ערעור במסגרת עמ"ש (מחוזי מרכז) 21709-11-09: "לא היתה מחלוקת בדבר עצם הסכמתו של המערער לאמור בסעיף 3 להסכם (הסכם הגירושין בין החייב לגרושתו, ע"א) כי זכויות שיקבל בירושה במגרש שייכות למשיבים".

    

   בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מצא כי הייתה לחייב וגרושתו כוונה משותפת להבטיח את עתיד ילדיהם, כי ההתחייבויות שבהסכם הגירושין היו הדדיות וגם גרושתו של החייב התחייבה להעביר לילדים נכס שצפתה לקבל בירושה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המערער שלנוכח הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אין תוקף להתחייבותו, ואף קבע כי החייב נטל על עצמו כלפי ילדיו התחייבות לטובת צד שלישי שלילדיו נתונה הזכות לדרוש את קיומה.

    

   בית המשפט לענייני משפחה אף קבע בסעיף 64 לפסק דינו, כי הדירה שבה מתגורר החייב כיום, מומנה מתמורת המגרש שהתחייב החייב להעביר לילדיו:

    

   "מתברר מהסכם המכר כי הנכס נמכר ב- 450,000 דולר וכי היה מדובר בעסקה נטו בה הקונים הם שחבו במיסוי. גם מעדותו של הנתבע עולה כי רכש את דירתו החדשה בסכום של 125,000 דולר וב-20,000 דולר ערך שיפוץ. מכאן שלא נסתרה הטענה כי הנתבע קיבל לידיו כ- 150,000 דולר מתמורת המכירה. הנתבע אף מאשר זאת שוב בעמ' 13 לחקירתו".

    

6. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אושר במלואו על ידי ערכאת הערעור. ערכאת הערעור התייחסה בפסק דינה גם לטענת החייב לפיה, קבלת התביעה תותיר אותו ללא קורת גג, ודחתה טענה זו בציינה את הדברים הבאים:

    

   "המערער הוסיף וטען למצבו הכלכלי והאפשרות שישאר חסר מקום מגורים אם יאלץ למכור דירתו לשם ביצוע פסק הדין. צר לנו על טענתו זו שזכות מגורים בה עד לאריכות ימיו ושנותיו אלא שהמערער לא הסכים להצעה זו."

    

   כפי שיודגם להלן, המערער עמד במריו גם במהלך הדיונים בפניי, ואף כיום חזר בו מהסכמה שנועדה לאפשר לו להתגורר בדירה שרכש מכספי ילדיו, עד אריכות ימיו ושנותיו.

    

7. בהתייחס לחוב המזונות בדין קדימה למוסד לביטוח לאומי, טען החייב כי גרושתו קיבלה ממנו לאורך השנים מזונות בסך של 1,500 ₪ לחודש, ובכל זאת פנתה לקבלת מזונות מהמל"ל.

    

   השתלשלות ההליך שלפניי וטענות הצדדים בבקשה לביטול ההליך:

8. ביום 3.8.15 הגישו שלושת ילדיו של החייב בקשה למתן הוראות שעניינה המשך הליכי מימוש זכויות החייב בדירה שבה מתגורר החייב, ברחוב **** **/**ב*********, הידועה כגוש *****, חלקה * (להלן: "הנכס"). לטענת הילדים, במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בינם לבין החייב בבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש (שלום ראשל"צ) 10300/07, משכן לטובתם החייב בשנת 2007 את מלוא זכויותיו בנכס שאותו רכש מכספי מכר בית הורי החייב והמגרש שעליו היה בנוי הבית ב******* , שירש מאביו.

    

9. יצוין כי במסגרת ה"פ (מחוזי חי') 1637-04-11 ט. נ' ט., ניתנה ביום 2.10.11 החלטת כב' השופט מנחם רניאל לפיה, כלל הזכויות בנכס שייכות לחייב בלבד.

10. ביום 10.9.15 הגיש החייב תגובתו לבקשת בניו למימוש הנכס, שבה טען כי המשכון נשוא הבקשה אינו תקף, ובהתאם יש לראות בילדים כנושים רגילים בהליך הפש"ר. החייב טען כי המשכון נרשם שלא כדין לתקופה של 99 שנה בעוד שעל פי ההסכם שמכוחו הוסכם על רישום המשכון, הוסכם על רישום המשכון לתקופה של שנה אחת, תוך הסכמה למתן אורכה לשנה נוספת עד למתן פסק הדין בתובענה. החייב הפנה בעניין זה להוראות ההסכם שגובש, בין החייב לילדיו וצדדים שלישיים נוספים, שבו נקבע כהאי לישנא:

     

    "1. התובעים (ילדי החייב, ע"א) מסכימים להסרת העיקול על הנכס נשוא התובענה ולביטול צוי המניעה על הנכס ו/או על העסקה וזאת כנגד ולאחר רישום המשכון הזכויות ברשם המשכונות על זכויותיו של המשיב מס' 1 (החייב, ע"א) ברשם המשכונות...

     

    3. למען הסר ספק, המשכון ישאר בתוקפו עד למתן פס"ד בתובענה דנן, והמשכון ירשם לתקופת זמן בת שנה. היה ולא יתקבל פס"ד בתקופה האמורה הצדדים נותנים בזאת את הסכמתם המפורשת להארכת תקופת המשכון לשנה נוספת וזאת עד לקבלת פס"ד בתובענה. המשיב מס' 1 הנתבע – נותן הסכמתו המפורשת לאמור בסעיף זה."

     

     

11. ביום 31.10.15 הגישה המנהלת המיוחדת את תגובתה לפיה, דין בקשת הילדים להתקבל. המנהלת המיוחדת ציינה כי הואיל וההליך בבית המשפט לענייני משפחה הסתיים, הפך הסעד הזמני לקבוע, והמשכון נותר רשום על זכויות החייב בנכס. המנהלת המיוחדת הטעימה כי החייב הפר את הסכם הגירושין שנחתם בשנת 1990 בינו לבין אשתו הראשונה, אם הילדים, לפיו זכויות החייב במגרש מ***** מכוח ירושתו את אביו, יועברו לילדים. לפיכך, טענה המנהלת המיוחדת כי גם אם תידחה בקשת הילדים לאשר את מימוש המשכון בהליכי הוצל"פ, וזכויות החייב תמומשנה במסגרת הליכי הפש"ר, הרי שהילדים זכאים לכאורה לכ- 96% מהתמורה שתיכנס לקופת הפש"ר ממכירת חלקו של החייב במגרש.

     

12. לאחר הגשת תגובתו של החייב מיום 23.11.15 ביחס לעמדת המנהלת המיוחדת, נקבע דיון בבקשה, במעמד הצדדים. בדיון שהתקיים ביום 9.2.16, הסכימו הילדים, הנושים העיקריים, המייצגים, כאמור, 96% מערך הנשייה בתיק, לוותר על טענתם לעניין מעמדם כנושים מובטחים ביחס לנכס.

     

13. ביום 24.2.16 אישרתי ההתקשרות עם שמאי המקרקעין, אלי סידאוי, לביצוע הערכת שווי לזכויות החייב בנכס. ביום 30.7.16 התקבלה הערכת שווי של השמאי לפיה, שווי הנכס הינו כדלקמן:

    • שווי הנכס כפנוי, ריק וחופשי מכל שעבוד וחוב: 1,000,000 ₪;

       

    • שווי הנכס כפנוי, ריק וחופשי מכל שעבוד וחוב, במכירה מהירה/כפויה: 850,000 ₪.

       

14. ביום 17.3.16 הגיש החייב בקשה לביטול רישום המשכון ביחס לנכס, נוכח הסכמת ילדיו למחיקת בקשתם להמשך הליכי מימוש הנכס ואי הכרתם במסגרת הליך זה כנושים מובטחים. המשיבים בתגובתם מיום 28.4.16, התנגדו לבקשת החייב לביטול המשכון, וטענו כי לאור מימושו העתידי של הנכס במסגרת הליך הפש"ר, הרי שאין כל משמעות לביטול המשכון בשלב זה. אולם, נטען כי ככל שיבוטל ההליך, תעמוד לחייב הזכות לטעון בעתיד כנגד המשכון.

     

15. ביום 3.7.16 הוגשה התייחסות החייב לתגובת המשיבים והודעה מטעמו לפיה, מרישומי מנהל מקרקעי ישראל, עולה כי לחייב ולאשתו קיימות זכויות בנכס בחלקים שווים. לטענת החייב בהודעתו, הנכס לא נרשם בחלקים שווים בטאבו בשל רישום המשכון. טענה זו, כזכור, סותרת את פסק דינו של כב' השופט רניאל בה"פ (מחוזי חי') 1637-04-11 ט. נ' ט. מיום 2.10.2011 לפיו, אין לרעייתו של החייב זכויות בדירת המגורים.

     

16. בדו"ח המסכם מטעמה שהוגש ביום 9.11.16, המליצה המנהלת המיוחדת להכריז על החייב פושט רגל ולאשר את תכנית הפירעון שהוצעה על ידה בדו"ח המסכם, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של החייב, ובהסתמך על מצבת נכסיו ויכולת ההשתכרות הנוכחית והעתידית שלו. לטענת המנהלת המיוחדת בדו"ח המסכם, מממצאי החקירה ומתביעות החוב שהוגשו ונבדקו, לא התגלו ממצאים שיש בהם כדי לסתור את גרסת החייב באשר לחובותיו ולנכסיו, או ממצאים באשר לחוסר תום לב כלשהו ביצירת חובות אלה או בהתנהלות החייב בהליך.

     

17. ביום 10.11.16 התקיים דיון בבקשתו העיקרית של החייב שבסיומו גובשו, בסיועו של בית המשפט, הסכמות שנועדו לאפשר הותרת החייב בדירת מגוריו, עד אריכות ימיו ושנותיו, כפי שהוסכם בזמנו על ידי ילדיו בעת ניהול ההליכים בפני ערכאת הערעור, ותוך מתן אפשרות לרעייתו של החייב להתגורר בנכס 18 חודשים נוספים לאחר פטירתו. וזו ההסכמה שגובשה במעמד הדיון, אשר פורטה בפרוטוקול:

     

    "1. החייב ישלם תשלום חודשי בסך של 1,000 ₪ עד לגילום דיבידנד של 100% לכלל הנושים בתוספת הוצאות הליך, למעט שלושת בניו (י.  ט. , מ. ט. וש. ט. ).

     

    2.במועד אישור ההסדר על ידי בית המשפט, יינתן צו שמאפשר העברת בעלות בנכס המקרקעין הידוע כגוש ****חלקה ** רחוב **** ***, *********, על שם שלושת הבנים בחלקים שווים. במקביל, תירשם הערה על זכותו של החייב להתגורר בנכס עד יום פטירתו, ללא הפרעה, מבלי לשלם כספים כלשהם לבניו, לרבות דמי שכירות או דמי שימוש ראויים; וכן לעניין זכותה של אשת החייב, להתגורר בנכס למשך 18 חודשים נוספים, לאחר מועד פטירתו של החייב, וזאת ככל שתהיה בין החיים במועד פטירתו, תמורת תשלום דמי שכירות לבניו של החייב שייקבעו על ידי שמאי שימונה על ידי איגוד השמאים ולחילופין על ידי בית המשפט. התשלום לשמאי יבוצע בחלקים שווים על ידי אשת החייב (חצי) ובניו של החייב (חצי).

     

    ביחס לזכות המגורים של החייב בנכס עד לפטירתו וכן ביחס לזכות המגורים של אשת החייב להתגורר בנכס בתנאים המפורטים לעיל משך 18 חודשים לאחר פטירתו של החייב, תירשם הערה מתאימה בלשכת רישום המקרקעין.

     

    3.למען הסר ספק, אשת החייב, הגב' ט. ד. , ת"ז ********, מצהירה כי אין לה כל זכויות מכל סוג שהוא ביחס לנכס הנ"ל (בשונה מתכולתו), למעט הזכות שניתנה לה כאמור בסעיף 2 לעיל, להתגורר יחד עם החייב עד פטירתו בנכס ובחלוף 18 חודשים לאחר מכן בכפוף לתשלום דמי שכירות במתווה הנקוב לעיל.

     

    4.בתום תקופת השכירות ובכפוף לתשלום דמי השכירות, תפנה אשת החייב את הדירה מכל אדם וחפץ, למעט כל מה שמחובר חיבור של קבע לדירה.

     

    5.כל עוד החייב או אשתו מתגוררים בדירה, ידאגו לבטח את הדירה בביטוח מבנה שבעלותו יישאו החייב ו/או אשתו.

     

    6.אשת החייב והחייב בעצמו יגישו בקשה למתן הוראות לביטול העיקולים שהוטלו על זכויותיה ביחס לנכס, במסגרת הליך זה, והבקשה תידון במסגרת הליך הפש"ר. הבקשה תוגש תוך 30 יום מהיום.

     

    7.החייב מצהיר כי זוהי דירתו היחידה וכי הוא זכאי למס שבח בגין המכירה.

     

    8.החייב והבנים ישתפו פעולה לשם הגשת כל הדיווחים המתאימים לרשויות מיסוי מקרקעין ביחס למכר.

     

    9.ככל שהחייב יפר איזה מסעיפי ההסכם, יבוטל ההליך והנכס יועמד למימוש מיידי.

     

    10.במקרה שבו החייב לא יעמוד בתוכנית הפירעון, יישאו הבנים, יחד ולחוד, בתשלומים הנ"ל לקופת הכינוס, וזאת מבלי לגרוע מזכותם להגיש כל בקשה לבית המשפט בעניין החייבים, לרבות פינוי הנכס בגין הפרת הסכם זה, וכן מבלי לגרוע לזכותם של החייב להגיש כל בקשה ו/או לתקן את ההפרה" (פרו' מיום 10.11.16, עמ' 4, ש' 32-1, עמ' 5, ש' 9-1).

     

18. ב"כ החייב ביקשה כי בית המשפט ייתן לה שהות לקרוא את ההסכמה בנחת במשרדה ולמסור עמדתה הסופית בתוך 7 ימים, ולכן הוריתי כי בהעדר הודעה אחרת מטעם ב"כ החייב עד ליום 17.11.16, יוכרז החייב פושט רגל ויינתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים דלעיל.

     

19. אודה ולא אכחד. הופתעתי כאשר ביום 4.12.16 הוגשה התייחסות החייב להסדר שהוצע, שבה חזר בו החייב מכל ההסכמות שגובשו במעמד הדיון, תוך שהחייב, באמצעות בא-כוחו, טוען את הטענות הבאות:

     

    • חוות דעת השמאי מלמדת כי במימוש הנכס יש בכדי לפרוע את מלוא החובות, ולכן אין מקום לחייב את החייב להמשיך ולשלם לקופת הכינוס את הסך של 1,000 ₪ ל- 36 חודשים נוספים.

       

    • כל הנושים הינם נושים רגילים, ולכן על כולם להיפרע ממשאב אחד, ואין מקום לייחד את הנכס לטובת הילדים.

       

    • דרישות הילדים לפנות את אשת החייב בתוך 18 חודשים ולקבל דמי שכירות בגין שהותה בנכס במהלך ה- 18 חודשים, נוגדות את הוראת המחוקק בסעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 בדבר מקום מגורים סביר ו/או סידור חלוף, ולכן אין להיעתר להן.

       

    • יש למחוק את הצהרת אשת החייב בדיון מיום 10.11.16 מחמת היותה בלתי מיוצגת.

       

    • החייב הציע את ההסדר הבא: המנהלת המיוחדת תפעל לרישום הערות (צו איסור דיספוזיציה והערה שהחייב ממשיך להתגורר בנכס עד 120 ללא פינוי וללא תשלום) אצל הגופים הרלוונטיים; הנכס יימכר לאחר אריכות ימיו ושנותיו בהתאם לחוות דעת שמאי עדכנית ולאחר הליך התמחרות ובהתאם לסעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל; לחלופין, החייב ימכור את הנכס במסגרת מכר עצמי בהתאם לסעיף 34א' לחוק המכר, התשכ"ח-1968, כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס; החייב יפקיד לקופת הכינוס סך של 120,000 ₪ ב- 120 תשלומים שווים כשכל תשלום יעמוד ע"ס של 1,000 ₪ לחודש; תקבע סנקציה הדדית למי מהצדדים שיפר את ההסכמות הנ"ל: הפרה מטעם החייב תגרור את ביטול ההליכים, והפרה מטעם ילדי החייב תגרור את ביטול תביעת החוב שלהם.

       

20. ביום 21.12.16 הוגשה התנגדות ילדיו של החייב להסדר שהציע מן הטעם שהוא מהווה הצעה חדשה ושונה מהסכמות הצדדים כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון מיום 10.11.16; ובקשה לביטול הליך הפש"ר של החייב מחמת הימנעותו מהמצאת מסמכים לעניין ההליכים מול המל"ל; אי התאמה בין הנתונים העולים מתלושי השכר של החייב לבין טענות החייב בפני המנהלת המיוחדת; תשלום חובות שנוצרו בטרם כניסת החייב להליך תוך העדפת נושים אסורה; הוצאות מופרזות עד כדי תמיכה בנכדיה של רעייתו; העובדה כי שווי נכסי החייב עולה על מסת חובותיו; חוסר תום ליבו של החייב ביצירת החובות: טענת זיוף הסכם הגירושין אשר נטענה על ידי החייב בפני המנהלת המיוחדת, כלל לא נטענה על ידו במסגרת ההליך המשפטי, וביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי החייב הפר את חובת הנאמנות הבסיסית שלו כלפי ילדיו וגזל מהם את ירושתם. נטען כי גם החוב בדין קדימה למל"ל לא נוצר בתום לב שכן אילו היה עומד החייב בתשלום מזונות שהושת עליו עת היו ילדיו קטינים, הרי שהמל"ל לא היה נדרש לשלם לאם הילדים דמי מזונות; וחוסר תום לב של החייב בהתנהלותו במסגרת ההליך: החייב אינו מגלה באופן מלא את מצבת הכנסותיו והוצאותיו, מסתיר את דפי חשבון הבנק של רעייתו שבו עושה החייב שימוש.

     

    לחלופין, ככל שתידחה בקשת ילדי החייב לביטול ההליך, ביקשו ילדי החייב ליתן הוראות למנהלת המיוחדת להמשיך בהליכי מימוש זכויות החייב בנכס לטובת קופת הנושים שכן לטענת הילדים, אין עוד להמתין ולאפשר לחייב לגור בנכס שעה שאינו משלם את חובותיו לנושיו.

     

    בהחלטתי מיום 21.12.16 העברתי הבקשה לתגובת החייב ובעלי התפקיד, וציינתי, בין היתר, כי:

     

    "בית המשפט הקדיש מזמנו זמן רב בנסיון להביא הצדדים להסכמות בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך שהינו סכסוך רב שנים וקשה בין האב ורעייתו לבין בניו. ב"כ החייב ביקשה ארכה קצרה בכדי לעבור על ההסכם בנחת במשרדה בטרם מתן ארכה סופית וכמובן שבית המשפט נענה לבקשה זו. ואולם ארכה זו לא נועדה בכדי להפוך את ההסכמות מיסודן. מצופה היה במקרה כזה להודיע מראש על דחיית המתווה ולא לבטל את זמנם יקר (צ"ל היקר, ע"א) של בית המשפט ויתר הצדדים".

     

21. ביום 17.1.17 הגיש החייב התייחסותו לתגובת בניו. החייב טען כי ההסדר שהציע אינו מהווה שינוי של המתווה שגובש בסיועו של בית המשפט, אלא הוספת פרטים מהותיים המעוגנים בפסיקה ובשכל הישר, שהצדדים לא נתנו דעתם עליהם. החייב טען כי ככל שיינתן תוקף של החלטה להסדר שהציע, הרי שבסופו של יום, סך הכספים בקופת הכינוס יעמוד על דיבידנד בשיעור של 15.5%.

     

    בנוגע לטענות בדבר חוסר תום ליבו, טען החייב כי דינן להידחות, וכי ילדיו אינם תמי לב ונוהגים בו בחוסר מוסריות כאשר הם מבקשים להשליך אותו ואת רעייתו לרחוב. לטענתו, השיהוי הניכר בגביית החוב מצד ילדיו משך שנים, הוא שהביא את החייב בסופו של יום להיכנס להליך הפש"ר. החייב טוען כי ילדיו השתמשו לרעה בזכותם כנושים בהליך, כאשר הגישו בקשה למתן הוראות מכח היותם נושים מובטחים על בסיס משכון שמלכתחילה לא היה תקף.

     

    החייב הוסיף וטען כי על המנהלת המיוחדת לעמוד בהבטחתה "כי לא ייגעו בדירתו" כפי שבאה לידי ביטוי בחקירותיו בפניה.

     

    באשר לבקשתם החלופית של הילדים לממש את הנכס, טען החייב כי הבקשה אינה נתמכת בפסיקה מתאימה, כאשר כידוע, בתי המשפט נמנעים מלהוציא חייבים והתלויים בהם מביתם וממליצים על הסדרת החוב. עוד טען החייב כי הותרת רישום המשכון על ידי בניו ל- 99 שנה, מזכה אותו בדיירות מוגנת. לפיכך, נטען כי גם אם ניתן היה למכור הנכס, הרי שהמכירה כפופה לזכויות החייב לדיירות מוגנת, דבר שאין בו לסייע בידי בניו נוכח ירידת ערך הנכס בכ- 35%.

     

    לבסוף, טען החייב כי ההסדר שהוא מציע לא נועד בסופו של יום לשלם 100% ממצבת החובות, אלא למצוא את האיזון בין אינטרס הנושים לבין רצונו לפתוח דף חדש בחייו.

     

22. בתגובתה שהוגשה ביום 18.1.17, טענה המנהלת המיוחדת כי לאור ההליכים לעניין הנכס שהתנהלו בין החייב לילדיו; זכויות הנושים, ילדי החייב, כפי שנקבעו בהליכים המשפטיים הנרחבים שהתנהלו בין הצדדים; ובעיקר נוכח חזרתו של החייב מההסכמות שהושגו במעמד הדיון מיום 10.11.16, צודקים ילדי החייב בדרישתם למימוש מיידי של הנכס, ולכן יש להיעתר לבקשתם.

     

    בנוגע לטענת החייב בדבר "הבטחתה" של המנהלת המיוחדת כי לא יפונה מביתו, טענה המנהלת המיוחדת כי ציינה בפני החייב ובאת-כוחו, במספר הזדמנויות שונות, כי איננה מעוניינת לפעול למכירת ביתו והוצאתו מהבית, אך זאת בכפוף לכך שהחייב יפדה את זכויותיו בנכס.

     

    המנהלת המיוחדת הדגישה כי מעולם לא הבטיחה לחייב ו/או לבאת-כוחו כי לא ימומש הנכס, וממילא אין למנהלת המיוחדת סמכות להבטחות כגון אלו; כי לא אמרה לחייב שככל שהתשלום החודשי יוגדל לסך של 1,000 ₪, "לא ייגעו לו בנכס"; וכי לא "הבטיחה" לב"כ החייב כי ככל שהנכס יוערך בסך של עד מיליון ₪, הוא לא ימומש. לאור האמור לעיל, ובעיקר נוכח השלכות ההחלטה לעניין מימוש הנכס על החייב ורעייתו, ביקשה המנהלת המיוחדת מבית המשפט לקבוע דיון במעמד הצדדים.

     

23. החייב הגיש תשובתו לתגובת המנהלת המיוחדת ביום 23.1.17. החייב טען בתשובתו כי נוכח הפסיקה שהציג התומכת בהישארותו בנכס, כמו גם גילו של החייב, מצבו הבריאותי, אופי הסכסוך והסתמכות החייב על הבטחות המנהלת המיוחדת שלה קשרי חברות עם ילדי החייב, הרי שאין מנוס מלדחות את עמדת ילדיו והמנהלת המיוחדת.

     

24. משהוגשה ביום 29.1.17 תשובת הנושים לפיה, הם עומדים על בקשתם לביטול ההליך, נקבע בהחלטתי מיום 29.1.17 דיון אחרון בבקשה העיקרית, שהתקיים ביום 28.2.17, ובסופו נקבע התיק לעיון ולמתן החלטה בבקשה לביטול ההליך.

     

25. ביום 1.3.17 הגיש החייב, מבלי שקיבל את היתר בית המשפט לעשות כן, כתב טענות נוסף שבו ביקש לבסס את טענתו כי אי ביטול רישום המשכון על ידי הנושים, הוא שמנע את רישום הזכויות של דירתו בטאבו, רישום שאילו היה נעשה, היה מקנה לו ולרעייתו מעמד של דיירות מוגנת בדירה.

     

26. הנושים בתגובתם טוענים כי אין לקבל את טענת החייב שהמשכון מנע את רישום הזכויות בדירה ע"ש החייב, וכי דבר לא מנע את רישום הזכויות בכפוף למשכון. לטענת הנושים, ילדי החייב, אם תתקבל טענת החייב, הרי שלא ניתן לרשום זכות במקרקעין שרכישתה מומנה על ידי גורם בנקאי אשר לשם הבטחת החזרת המימון, רשם לטובתו משכון. הנושים מוסיפים וטוענים כי סוגיית הדיירות המוגנת התבררה עד תום במסגרת הליכי ההוצאה לפועל תוך שנקבע בסופו של דבר, כי אין לחייב זכות לדיירות מוגנת, אלא רק זכות לדיור חלוף לתקופה של 18 חודשים, וכי הכרעת רשמת ההוצאה לפועל מיום 9.6.2015, שלא הוגש עליה ערעור, היא הכרעה חלוטה המקימה מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

     

    דיון והכרעה: 

    המסגרת הנורמטיבית:

27. השאלה העיקרית העומדת בפני בית משפט בדונו בבקשת חייב להכרזתו פושט רגל, היא אם נהג החייב בתום לב בעת יצירת חובותיו עובר להליכי פשיטת הרגל ובמהלכם. בהעדר תום לב או כאשר החייב מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, אין החייב זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה [שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 169 (מהדורה שלישית, 2010); וכן, ראו: ע"א 5503/92 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749, 756 (1994)]. הנטל להוכחת קיומו של תום לב מוטל תמיד על החייב מהמסד עד הטפחות. שאלת תום ליבו של החייב נבחנת בשתי תקופות שונות: האחת, לפני הגשת הבקשה להכרזתו פושט רגל, בעת יצירת החובות; והשנייה, לאחר הגשתה, לרבות לאחר מתן צו הכינוס.

     

28. העמדת תום ליבו של החייב כבסיס להליכי פשיטת הרגל, נובעת מכך "שאין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר" [ראו: רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814 (2004)].

     

29. המושגים "חוסר תום לב" ו- "שימוש רעה בהליכי משפט" הם "מושגי שסתום". עמימותם מאפשרת לבית המשפט גמישות ומחייבת ליצוק להם תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה לגופו, לפי נסיבותיו הפרטניות, וזאת תוך ביצוע האיזון הנדרש בין האינטרסים הפרטיים והציבוריים המונחים על כפות המאזניים.

     

30. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום לביטול ההליך כבקשת הנושים העיקריים, ילדיו של החייב. לא שוכנעתי כי נסיבות המקרה שבפנינו מגיעות לכדי חוסר תום לב קיצוני המצדיק אי הכרזתו של החייב פושט רגל, בפרט לאור גילו ומצבו הרפואי. שוכנעתי כי המקרה שבפנינו אינו נופל לגדר אותן נסיבות חריגות המצדיקות דחיית בקשתו להכרזתו פושט רגל, וזאת במיוחד בשים לב לכך שהכרזת החייב פושט רגל תאפשר מימוש נכסיו לתועלת הנושים.

     

31. אכן, לא נעלם מעיניי כי לחייב חוב מזונות בדין קדימה, שביחס אליו קיימת חזקה שנוצר בתום לב. החייב אף לא עמד בנטל המונח לפתחו לשכנעני כי גרושתו גבתה מזונות ממנו במקביל לגביית המזונות מאת החייב על ידי המל"ל. למעשה, החייב לא הביא ולו בדל ראייה לביסוס טענתו זו.

     

32. אף אין להתעלם מכך כי החוב העיקרי מקורו בהתנערות של החייב מהתחייבות שנטל על עצמו בהסכם הגירושין לפיה, יעביר את זכויותיו במגרש שירש מאביו לילדיו. כזכור, החוב העיקרי של החייב הוא חוב כלפי ילדיו בגין הפרת הסכם הגירושין שנכרת בינו לבין גרושתו. עסקינן בהסכם בכתב יד מיום 2.9.1990 שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני בירושלים, שסעיף 3 שלו קבע כי: "קיים מגרש ב***** מירושה [או ממה שינתן בסופו של דבר מירושה] והוא שייך לילדים".

     

33. אביו של החייב נפטר בשנת 1998, והוצא צו ירושה שמכוחו נרשם החייב בשנת 2006 כבעלים של 1/3 מן הזכויות במגרש. המגרש נמכר ביום 6.11.2016 לצד ג' תמורת 450,000 דולר באופן שחלקו של החייב היה 150,000 דולר, וזאת תוך התעלמות מזכויות ילדיו של החייב בנכס זה, על פי הסכם הגירושין.

     

34. לבקשת ילדיו של החייב, ניתן צו זמני האוסר על דיספוזיציה במגרש, אשר בוטל בהסכמה כנגד רישום משכון על זכויותיו של החייב ברשם המשכונות על הדירה אשר אותה רכש לאחר מכירת זכויותיו במגרש.

     

35. החייב טען בפני המנהלת המיוחדת כי הסכם הגירושין מזוייף, ואולם טענה זו לא הועלתה על ידו ולו ברמז בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין החייב לילדיו, שבהם טען החייב טענות אחרות ושונות לחלוטין מאלו שנטענו בפני המנהלת המיוחדת, ואשר כולן נדחו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, פסק דין אשר אושר על ידי ערכאת הערעור.

     

36. ערה אני אף לכך שהחלטתו של החייב לנקוט בהליכי פשיטת רגל באה על רקע ההליכים למימוש זכויותיו בדירה, שבהם נקטו הנושים, ומתוך נסיון אחרון לבלום את הליכי המימוש של הדירה לאחר שנסיונות שננקטו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל כשלו. אף לא נעלם מעיניי כי ההצעה לאפשר לחייב להתגורר בדירה עד אריכות שנותיו, הועלתה כבר במהלך הדיון בערעור שנדון בפני בית המשפט המחוזי מרכז, וזו נדחתה על ידי החייב כפי שנדחתה על ידו גם בהליך זה.

     

37. ובכל זאת, אני סבורה כי המקרה שבפנינו אינו נופל לגדר אותם מקרים הנגועים בחוסר תום לב מובהק המצדיק את דחיית הבקשה העיקרית, בפרט לאור גילו של החייב שהינו יליד 1949, ולאור מצבו הבריאותי. להתנהלות החייב אשר פנה להליכי פשיטת רגל כמוצא אחרון ובנסיון לבלום את הליכי המימוש של דירתו, כמו גם לטענה בדבר חוסר תום הלב בנסיבות ההסתבכות, ניתן ליתן מענה הולם באמצעות הליכי פשיטת הרגל ותוך בלימת נסיונות נוספים של החייב לעכב את הליכי הפינוי של הדירה במסגרת הליך זה.

     

38. בניגוד לטענת החייב, איני סבורה כי נפל פגם בהתנהלות נושיו-ילדיו בכל הקשור לשיהוי בהליכים למימוש הזכויות בדירה (וגם אם השתהו בהתנהלותם, ואיני קובעת כך, אין לזקוף חובתם את העובדה שלא מיהרו לפנות את אביהם – מולידם מדירת מגוריו), וטענה זו כשהיא מושמעת מפי החייב, היא בבחינת תרתי דסתרי שהרי החייב טוען כי יש לעכב את הליכי המימוש של הדירה עד אריכות ימיו ושנותיו. מעיון במסמכים שהונחו בפניי, עולה כי החייב הוא זה שניסה לעכב את ההליכים למימוש הזכויות בדירה לשם אכיפת פסק הדין. ואולם, אפילו יש ממש בטענה זו, הרי שהכרזת החייב פושט רגל נותנת מענה גם לטענות החייב בדבר השתהות ילדיו בנקיטת ההליכים למימוש הדירה, שכן כידוע במסגרת הליך זה, נערך על ידי הנאמן תחשיב מחודש של הריבית בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל.

     

39. גם התנהלותו של החייב בהליך, אף שאינה משביעת רצון, אין בה להצדיק את דחיית בקשתו של החייב להכרזתו פושט רגל. לא הוכחה, במידת ההוכחה הנדרשת, טענת ילדיו של החייב כי העסק שבו עובד החייב אכן שייך לו. אכן, החייב לא המציא את המסמכים הרפואיים, ואף לא מסר פירוט מספק בדבר הכנסותיה של רעייתו, ואולם, לזכותו ייאמר כי הסכים להגדלת צו התשלומים לסך של 1,000 ₪ לחודש, ומדובר בצו תשלומים ראוי בהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי של החייב והנאמנת תוכל להשלים בדיקותיה וחקירותיה בעניין זה גם לאחר ההכרזה. הכרזת החייב פושט רגל אף תניב דיבידנד נאה לנושים באמצעות מימוש הזכויות בדירה.

     

40. לפיכך, אני מכריזה על החייב פושט רגל וממנה את עו"ד דנה אטלס כנאמנת. כמו כן, הנני מאשרת תשלום הוצאות הליך על פי הנחיות הכונ"ר. צו התשלומים בסך של 1,000 ₪ לחודש ייוותר על כנו עד החלטה אחרת.

     

41. באשר לבקשת בעלי התפקיד והנושים, ילדי החייב, לממש את זכויות החייב בדירה שבה הוא מתגורר - אכן, הנכס שאותו מבקשים הנושים לממש, הוא דירת המגורים של החייב, והחייב אף אינו אדם צעיר. ואולם, אין לחייב אלא להלין על עצמו כאשר דחה, הן במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגדו בבית המשפט המחוזי מרכז, והן במסגרת הליך זה, הסדרים אשר נועדו לאפשר לו להתגורר בדירה עד מאה ועשרים שנה מבלי שחרב הפינוי תהא מונחת על צווארו. והדברים מקבלים משנה תוקף, בשים לב לכך שהדירה נרכשה מכספי המגרש שהחייב התחייב להעביר לילדיו במסגרת הסכם הגירושין. אף לא שוכנעתי כי ניתן, בנסיבות המקרה שבפנינו, במיוחד לנוכח שיעור החוב הכולל, להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית מאשר מכירת בית המגורים של החייב.

     

42. אין מקום לברר במסגרת הליך זה את הטענות החדשות והכבושות של ב"כ החייב כי רישום המשכון על ידי ילדיו של החייב, הוא זה שמנע את רישום הזכויות ע"ש החייב וקבלת ההגנה של דיירות מוגנת. פתוחה הייתה בפני החייב האפשרות להעלות כל טענותיו בעניין הדיירות המוגנת בפני רשמת ההוצאה לפועל, ומשלא עשה כן, וניתנה הכרעה חלוטה בענין זה ובעניין הדיור החלוף, ומשבחר החייב לנקוט בהליכי פשיטת רגל בניסיון לעכב את הליכי הפינוי, במקום לנקוט בהליכים המתאימים לתקיפת החלטת רשמת ההוצאה לפועל בפני ערכאת הערעור, אין לאפשר לו מקצה שיפורים בחסות הליך זה.

     

43. אמנם, נכונה הייתי להכריז על החייב פושט רגל, אף על פי שהליך זה הוא בבחינת ניסיון אחרון של החייב לבלום את ההליכים למימוש הדירה. ואולם, אין מקום ליתן יד לניסיונו של החייב להפוך את הליכי פשיטת הרגל כפלטפורמה לעריכת מקצה שיפורים ולשם העלאת טענות חדשות שלא בא זכרן במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני ראש ההוצאה לפועל עת דן בבקשת הנושים, ילדי החייב, למימוש הזכויות בנכס לשם פירעון חוב החייב כלפי ילדיו.

     

44. החייב מבקש לשכנעני כיום כי ילדיו הם האחראים לאי רישום הזכויות בדירה על שמו ועל שם רעייתו, רישום שהיה מזכה אותם בדיירות מוגנת, וזאת בהסתמך על דבריו של כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס ברע"א 1061/11 אטיאס נ' עו"ד זפט (פורסם בנבו, 20.2.2012) שם הוחזר התיק לבית המשפט קמא לשם בחינת השאלה "על מי מוטלת האחריות לרישום הבעלות בדירה", וכן "האם ההכרעה בסוגיה העובדתית הנזכרת לעיל היא בעלת נפקות כלשהי לעניין תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על החייבים" (שם, בפסקה 6). ואולם, עניין זה לא הוכרע לגופו בפסק הדין הנ"ל, וגם אם אצא מנקודת מוצא לפיה, אכן המשכון שנרשם לתקופה של 99 שנה, מנע את רישום הזכויות בנכס ע"ש החייב ורעייתו, אין בכך, לטעמי, להצדיק החלת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, על ענייננו.

     

45. ראשית, וכפי שכבר צוין לעיל, מדובר בטענה כבושה שלא נטענה בפני ראש ההוצאה לפועל, ואין לאפשר מקצה שיפורים במסגרת הליך זה שכל מטרתו להפוך על פניה את החלטת רשם ההוצאה לפועל לאפשר את מימוש הנכס.

     

46. גם אם אין לדחות את בקשת החייב להכרזתו פושט רגל בשל שימוש בהליכי פשיטת הרגל, בניסיון אחרון לעצור את הליכי מימוש הדירה, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הרי שבוודאי שלא ראיתי לאפשר לחייב לטעון טענות חדשות כנגד מימוש הדירה, טענות שלא נטענו בפני ראש ההוצאה לפועל, וכאשר החלטת ראש ההוצאה לפועל הקובעת כי אין לחייב זכויות לדיירות מוגנת בדירה, היא החלטה חלוטה שעליה לא הוגש ערעור.

     

47. שנית, כבר נקבע בדעת רוב בעניין ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1997) (להלן: "עניין פרמינגר") כי יש לפרש באופן מצמצם את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר באופן שההגנה תחול אך ורק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות. הרציונל העומד בבסיס הלכת פרמינגר הוא שההגנה שבסעיף 33 לחוק הגנת הדייר היא הגנה רחבה יתר על המידה, הפוגעת באינטרס הקנייני הלגיטימי של הנושים ומפרה את האיזון הראוי בין החייב לנושה, ואין לה כיום מקום והצדקה. בית המשפט העליון אף הוסיף וקבע בדעת רוב כי "דומה שתקלה יצאה מלפני המחוקק כשהותיר הגנה זו בעינה" (שם, בעמ' 120). עוד נקבע על ידי בית המשפט העליון כי אין מקום להרחיב את ההגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר גם במקרה שבו הבשילו התנאים לרישומה של הזכות, אך זו טרם נרשמה [רע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 31.7.2006)].

     

48. קבלת טענות החייב כי מקום שבו האחריות לאי תחולת ההגנה רובצת לפתחו של הנושה ובעלי התפקיד, אין להחיל את ההגנה, משמעה נגיסה וכרסום בהלכת פרמינגר הקובעת כי ההגנה הניתנת בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, היא הגנה רחבה הפוגעת באופן בלתי מידתי בנושים. ואם זהו הטעם העומד בבסיס ההלכה, מה לי אם האחריות לאי רישום הזכויות רובצת לפתחם של הנושים או בעלי התפקיד אם לאו?!

     

49. שלישית, גם אם ניתן לקבל את הטענה כי שיקולים של חוסר תום לב או התנהלות בלתי ראויה או בניגוד לדין של הנושים או בעלי התפקיד, עשויים במקרים מתאימים להביא לתחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מקום שבו הם אחראים לאי רישום הזכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין, הרי שבמקרה שבפנינו, מבט כולל על הנסיבות והתנהלות הצדדים, מוביל למסקנה כי אין מקום לאפשר את תחולת ההגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, גם אם היה עולה בידי החייב לשכנעני כי ילדיו הם האחראים לאי רישום זכויותיו בדירה בטאבו.

     

50. בחינת התנהלותם של שני הצדדים, החייב מחד גיסא, והנושים, ילדיו, מאידך גיסא, ובחינת יחסי הגומלין ביניהם מטה את הכף לעבר הקביעה כי אין להחיל על החייב את הגנת חוק הגנת הדייר וזאת גם אילו הייתי קובעת כי ילדי החייב אחראים לאי רישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין.

     

51. בהקשר זה, אין להתעלם מכך שלאשת החייב אין זכויות בדירה על פי פסק דין חלוט שניתן על ידי בית משפט זה; החייב הסכים לרישום משכון על דירת מגוריו חלף העיקול שהוטל על זכויותיו בדירה ואשר נועד להבטיח אכיפת פסק הדין. אלמלא הסכימו ילדי החייב להמרת העיקול במשכון אשר משום-מה הוסכם (כנראה בהיסח הדעת או בטעות) להותירו על כנו רק עד למועד מתן פסק הדין, היה העיקול נותר על כנו ומונע, דה פקטו, את רישום הזכויות בדירה ע"ש החייב ורעייתו וקבלת ההגנה של דיירות מוגנת. אף יש להניח כי אלמלא רישום המשכון, היו ילדי החייב פועלים בזריזות להטלת עיקול בהליכי הוצאה לפועל, וזאת עוד קודם למועד שבו ניתן היה לרשום את זכויות החייב בדירה. א ף לא ראיתי כי ננקטו מצד החייב או רעייתו הליכים שנועדו להביא לביטול המשכון עד להליכי פשיטת הרגל ואף לא הוכח כי נעשתה פנייה לילדי החייב שיסירו את העיקול לצורך רישום הזכויות בדירה (ונזכור כי גם לשיטת החייב היה לו חלון הזדמנויות צר מאוד בו ניתן היה לרשום את הדירה על שמו שכן הרישום החל בשנת 2009 וכבר ביוני 2010 הוטל עיקול נוסף על הדירה ע"י נושה אחר). עוד אין להתעלם מן העובדה שהדירה שבה מתגורר החייב נרכשה מכספים המהווים את תמורת המגרש, אותו מגרש שהחייב התחייב להעביר לילדיו, ואשר כספי המשיבים שימשו לרכישתו.

     

52. ניתן איפוא לסכם נקודה זו ולומר כי בחינת התנהלות שני הצדדים תחת שסתום "תום הלב" ובחינת מכלול הנסיבות, אין בכל אלו, להוביל למסקנה כי שיקולי יושר ותום לב מצדיקים החלת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על המקרה שבפנינו.

     

53. לבסוף, לא שוכנעתי כי רישום המשכון מנע בפועל את רישום הזכויות בנכס ע"ש החייב, ואף לא ראיתי כי נעשתה פנייה מצד החייב לנושים, בדרישה שיאפשרו רישום הזכויות בדירה על שמו חרף קיומו של המשכון. צודקים בעניין זה הנושים כי ניתן היה לפעול לרישום הזכויות בדירה גם בכפוף למשכון באופן שלא ניתן לומר כי התנהלותם של ילדי החייב היא שמנעה או הכשילה את רישום הזכויות בדירה ע"ש בלשכת רישום המקרקעין.

     

54. סוף דבר, אני מורה לנאמנת לנקוט בכל הפעולות הנחוצות ו/או מועילות לשם פרסום ומכירת דירת החייב למרבה במחיר. בבוא העת, ייקבע דיון נפרד באשר לסכום מתמורת הדירה שיועבר לחייב ורעייתו בעבור דיור חלופי, ותיבחן השאלה האם קיימות בענייננו נסיבות חדשות (גיל, מצב רפואי, הכנסות מול הוצאות, שווי הדיור החלוף דהאידנא וכיו"ב) המצדיקות סטייה מתקופת 18 החודשים או מסכום הדיור החלופי שנקבע בהחלטת ראש ההוצאה לפועל.

     

55. דו"ח ראשון מטעם הנאמנת יוגש בתוך 120 יום מהיום (ימי הפגרה יבואו במניין הימים).

     

    לעיוני ביום 5.8.17.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.