אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> טאהא נ' מדינת ישראל-המשרד לביטחון פנים

טאהא נ' מדינת ישראל-המשרד לביטחון פנים

תאריך פרסום : 07/11/2013 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי חיפה
33540-06-13
31/10/2013
בפני השופט:
אלכס קיסרי

- נגד -
התובע:
מוופק טאהא
הנתבע:
מדינת ישראל-המשרד לביטחון פנים
פסק-דין

פסק דין

עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיב שניתנה במועד כלשהו בחודש נובמבר או דצמבר 2012 (נספח י"א לתשובת המשיב שממנו עולה כי במכתב ההודעה לעותר לא ננקב תאריך), שלפיה רישיון כלי הירייה של העותר יחודש ויהיה בתוקף רק עד סוף חודש יוני 2013.

לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת טענות באי כוח הצדדים אני מחליט לדחות את העתירה.

ביום 25.11.12 נתתי פסק דין בתיק עת"מ 4757-12-11 שבו קיבלתי עתירה קודמת שהגיש העותר (בהתאמה, "פסק הדין" ו"העתירה הקודמת") כנגד החלטת הממונה בערר לפי חוק כלי הירייה תש"ט–1949 ("החוק"). בהחלטת הממונה נדחה ערר שהגיש העותר על החלטת פקיד רישוי כלי הירייה שלא לחדש את רישיון העותר להחזקת אקדח. בפסק הדין קיבלתי את טענת העותר שרישיונו בוטל בשל סיבה שהתבררה כבלתי מבוססת ואילו הסירוב לחדשו נומק בסיבה אחרת, שהיא ביטולו זה מכבר של תבחין שעל סמכו ניתן בשעתו הרישיון לעותר. קבעתי, לכן, כי "רישיונו של העותר יוחזר לו לפרק זמן שלא יפחת מפרק הזמן שבו הוא נשלל מאז ההחלטה לבטל אותו ועד למועד סיום תקופת תוקפו אלמלא נשלל". פרשנותן של מילים אלה היא העומדת לדיון בעתירה הנוכחית.

טענת העותר היא שבעקבות פסק הדין היה על המשיב לחדש את הרישיון לפרק זמן של שלוש וחצי שנים, ועמדת המשיב היא שלשיטתו, התקופה שבה מדובר מסתיימת ביום 30.6.13. בקשר לכך יוער שלאחר שניתן פסק הדין הודיע המשיב לעותר כי רישיונו יחודש עד יום 30.11.13, אולם כחודשיים לאחר מכן נשלחה לעותר הודעה שמדובר בטעות, וכי בהתאם לפסק הדין תוקף הרישיון יחודש רק עד יום 30.6.13.

טענתו העיקרית של העותר היא שיש לקרוא את פסק הדין באספקלריה של הדוקטרינה הנוהגת בדיני הנזיקין של "השבת המצב לקדמותו", ומהיבט זה הפירוש היחיד שניתן לתת לפסק הדין הוא שיש לחדש את תוקף רישיונו של העותר לתקופה של שלוש וחצי שנים, שהיא התקופה הכוללת שבה נמנע ממנו הרישיון בשל החלטה בלתי סבירה של הממונה שבוטלה בפסק הדין. העותר טוען כי שיקולי צדק מחייבים שפסק הדין יפורש כך שהעותר יועמד באותו מצב שבו היה עומד אלמלא בוטל רישיונו.

עמדת המשיב היא שאף אלמלא בוטל, תוקף רישיונו של העותר היה פוקע ביום 30.11.10, שכן תוקפו של כל רישיון ניתן לתקופה מוגבלת (עד שלוש שנים). רישיון זה בוטל בחודש יוני 2010, ועל כך הוגשה העתירה הקודמת. משזו התקבלה ונקבע שיש לחדש את הרישיון, אזי בהתאם למצוות פסק הדין זכאי העותר לחידוש רישיונו רק למשך תקופה של כחצי שנה (על בסיס העובדה שהרישיון בוטל בחודש יוני 2010 והיה פוקע בסיום תוקפו ביום 30.11.10). על רקע זה טוען המשיב שההחלטה לחדש את הרישיון לתקופה שחודש היא החלטה סבירה ואין להתערב בה.

נראית לי טענת המשיב על פני טענת העותר ומשום כך, כאמור, החלטתי לדחות את העתירה.

טרם שאסביר את מסקנתי אציין כי לדעתי צודק המשיב כאשר הוא טוען שהחלטתו בנוגע לאופן שבו יש ליישם את פסק הדין היא החלטה מנהלית, וככזו הביקורת שיפוטית עליה כפופה לכללי המשפט המנהלי. טענות העותר, שמהן משתמע שכביכול המשיב אינו מקיים את פסק הדין, אינן מקובלות עליי בעיקר מפני שאני סבור שהן הופכות את העתירה הנוכחית למעין הליך הוצאה לפועל של פסק הדין, דבר שלפי דעתי אינו מבוסס די הצורך. ההלכה היא שהערכאה שנתנה את פסק הדין איננה מוסמכת לפרשו (בג"ץ 5016/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (25.7.13)) ואם כך הדבר, אין מנוס מן המסקנה שיש יסוד לעמדת משיב, גם אם לא נטענה כך במפורש, שאופן יישום פסק הדין הוא מעשה מנהלי וככזה יש לבחון אותו. במילים אחרות, כל עוד האופן שבו יישם המשיב את פסק הדין אינו חורג ממתחם הסבירות אין מקום להתערב בהחלטתו ולכן יש לדחות את העתירה.

גם לעצם העניין אני סבור שהפרשנות שניתנה על ידי המשיב לפסק הדין היא סבירה ומתקבלת על הדעת, דבר שלא ניתן לומר על הפרשנות שמציע העותר. משמצאתי, בעקבות הדיון בעתירה הקודמת שביטול רישיונו של העותר היה בלתי מוצדק ולכן יש להשיבו לעותר, המשמעות הסבירה היחידה של מסקנה כזו היא שהחזרת הרישיון לעותר היא לאותו פרק זמן מוגבל שבו היה הרישיון ברשותו אלמלא בוטל. אין מחלוקת של ממש שהרישיון מוגבל בתוקפו לתקופה שעתידה הייתה להסתיים ביום 30.11.10, ועל אף טענות העותר אני סבור שיש ממש בטענות המשיב שבאותה עת היה על העותר להוכיח קיומו של תבחין תקף על מנת שרישיונו יחודש.

בנסיבות אלה לא מצאתי טעם בטענות העותר שלפיהן פסק הדין מחייב את חידוש רישיונו לתקופה של שלוש וחצי שנים, והתוצאה היא שאני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בסכום של 7500 ₪.

ניתנה היום, כ"ז חשון תשע"ד, 31 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ