אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חלקו של המנוח בסיטואציה שהובילה למותו כשיקול להקלה בעונש מורשע בהריגה

חלקו של המנוח בסיטואציה שהובילה למותו כשיקול להקלה בעונש מורשע בהריגה

תאריך פרסום : 11/01/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
4898-04
11/01/2007
בפני השופט:
1. א' א' לוי
2. ע' ארבל
3. ד' ברלינר


- נגד -
התובע:
שמעון לוי
עו"ד ש' דניאלי
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד ב' ע' ברוט
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתפ"ח 1088/03 (כב' השופטים ס' רוטלוי, א' טל, ע' סלומון צ'רניאק) שהרשיע את המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר בפועל.

1.        על-פי עובדות כתב האישום, וכן על-פי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, שהתבססו בעיקרם על עדותם של המערער ושל השכנה דקלה נזרד (להלן: השכנה), התגוררו המערער והמנוח בשכנות בבניין בתל-אביב. המערער שימש כנציגו של בעל הבית בבניין המגורים, ובמסגרת תפקידו זה היה עליו לגבות את כספי ועד הבית מדיירי הבניין ובכלל זה מן המנוח. בין המערער לבין המנוח נתגלעו סכסוכים סביב סכומי כסף שחב המנוח לבעל הבית ולמערער עצמו. סכסוכים אלו הביאו את המערער להגשת תלונה במשטרה כנגד המנוח בגין איומים. ביום 18.5.03 בשעות הערב, דפק המערער על דלת דירתו של המנוח ומשפתח המנוח את הדלת, בא אליו המערער בדרישה כי ישלם את סכום הכסף שחב. חילופי דברים אלה הובילו בהמשך לפרוץ קטטה בין המערער למנוח, שבמהלכה הוכה המערער ונשברו משקפי הראייה שהרכיב על חוטמו. המנוח שנפצע במהלך הקטטה בפניו ובידיו, טען באוזניי שכנה נוספת, גב' אירנה קריוקוב, כי המערער הכה אותו באמצעות מקל פלסטיק (ת'3 ש' 12-10), אך המקל לא נמצא בזירת האירוע. בסופה של הקטטה, שב המערער לדירתו.

           זמן קצר לאחר אירועים אלה, עלה המנוח לדירת המערער ובידו שני מפתחות שוודיים (לתיקון צינורות) בשתי ידיו, או לחלופין מפתח צינורות בידו האחת וכלי אחר, שטיבו לא הובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בידו השנייה. בהקשר זה יצוין, כי על פי כתב האישום החזיק המערער בידו השנייה נשק קר מסוים. המנוח דפק על דלת דירתו של המערער תוך שהוא צועק בקולי קולות, ומשפתח המערער את הדלת, בלא שידע מיהו העומד בצדה השני, הכה המנוח את המערער בראשו באמצעות מפתח הצינורות שאחז. בתגובה, דחף המערער את המנוח, הפילו על הרצפה וקפץ עליו. מעשים אלו הובילו לקטטה בין השניים, שבמהלכה דקר המערער את המנוח באמצעות סכין מספר פעמים. אחת מן הדקירות חדרה ללבו של המנוח והביאה למותו. לאחר מעשים אלה המשיך המערער ותקף את המנוח, בעוד זה שוכב על הרצפה, בדרך של זריקת עציצים על ראשו והכאתו באמצעות שולחן ובאמצעות שקית שבתוכה כלי מטבח. רק התערבות מאוחרת של השכנה הביאה את המערער לחדול מהתקפותיו.

2.        בית המשפט המחוזי אישר כאמור את הסדר הטיעון, והרשיע את המערער בעבירת ההריגה. בשאלת העונש לא הגיעו הצדדים להסכמה ומכאן שהסדר הטיעון לא התייחס לשאלה זו. בגזר דינו, הציג בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים והצביע על השיקולים השונים הצריכים לענישתו של המערער.

            מחד גיסא, פירט בית המשפט את השיקולים הרבים העומדים לזכותו של המערער ומצדיקים הקלה בעונשו. במסגרת שיקולים אלה הצביע בית המשפט על הנסיבות המיוחדות שקדמו למעשה ההריגה, ובכלל זה התנהגותו האלימה של המנוח בשני האירועים שהתרחשו באותו ערב, במיוחד על רקע תלונותיו של המערער שלפיהן המנוח איים להורגו בשתי הזדמנויות קודמות. עוד הצביע בית המשפט על העובדה שמעשי המערער באו בתגובה להתנהגותו של המנוח, גם אם היה בהם כדי לחרוג מגדר הסביר. לצד זה ציין בית המשפט את היותו של המערער אדם נורמטיבי, נטול עבר פלילי, זולת עבירה של אחזקת סם בשנת 1986, ואת נסיבות חייו הקשות; המערער עלה לישראל בגיל שנה עם בני משפחתו, שחלקם סבלו מהתמכרות לסמים ולאלכוהול, נישואיו עלו על שרטון לאחר זמן קצר ומזה שש שנים הוא גרוש, ובשנה וחצי שקדמו לאירוע לא עבד וקיבל קצבת נכות מן המוסד לביטוח לאומי. עוד התחשב בית המשפט במצבו הנפשי של הנאשם שהיה מאושפז כחודשיים בבית חולים לחולי נפש לאחר שאובחן כסובל מאבחנה אפקטיבית דו-קוטבית, ועד לחודש מרץ 2003 קיבל טיפול תרופתי באופן סדיר, ובעובדה שחרף פנייתה של אחותו לפסיכיאטר זמן קצר לפני האירוע על מנת שיורה על אשפוזו, סירב הפסיכיאטר לעשות כן. לבסוף נתן בית המשפט דעתו לעובדה כי המערער לקח אחריות על מעשהו, חש צער עמוק והביע חרטה.

           מאידך גיסא, הדגיש בית המשפט את קדושת החיים, ואת חובתו של בית המשפט ליתן ביטוי לערך זה בבואו לגזור את דינו של מי שקיפד חיי חברו. עוד התייחס בית המשפט להתנהגותו האלימה של המערער במהלך האירוע, ולאפשרות שנקרתה בדרכו לסגת לביתו לאחר שהצליח להדוף את המנוח, אפשרות שאותה בחר שלא לנצל. באשר למצבו הנפשי של המערער, הדגיש בית המשפט, כי חרף הליקוי שממנו סובל המערער, בבדיקות שנערכו לו מאז חודש מרץ 2003, לרבות בקשר לאירועים נשוא תיק זה, לא נצפו סימנים פסיכוטיים או אפקטים מג'וריים. לבסוף נתן בית המשפט דעתו לכך שחרף הבחנתה של אחותו כי מצבו הנפשי אינו טוב, סירב המערער להתאשפז לטיפול פסיכיאטרי תקופה קצרה לפני האירוע.

3.        כנגד גזר דין זה מופנה הערעור שלפנינו. לטענת המערער, שגה בית המשפט בתיאור המסכת העובדתית, באופן שיש בו כדי להשפיע על העונש שראוי להשית עליו. בהקשר זה מדגיש המערער, אין הוא כופר בעובדות כתב האישום, אלא טוען לקיומן של עובדות נוספות החשובות להבנת האירוע, אשר נלמדות מחומר הראיות שהוגש בפני בית המשפט המחוזי.

           לדידו של המערער, בכתב האישום המתוקן לא נקבע במדויק מי מהמעורבים הביא לזירת האירוע את הסכין שבסופו של דבר שימשה לדקירתו למוות של המנוח. על-פי כתב האישום, נשא עמו המנוח בבואו לבית המערער מפתח צינורות בידו האחת ונשק קר בידו השנייה. בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא חד משמעי בעניין זה ופסק כי בידו האחת החזיק המערער מפתח צינורות ובזו השנייה החזיק מפתח צינורות או לחלופין כלי אחר. בעניין זה טוען המערער, כי העובדה שהראיות החפציות היחידות שנמצאו בזירה לאחר האירוע היו מפתח צינורות וסכין (נ/18) כמו גם גרסתו העקבית של המערער לאורך כל חקירותיו שלפיה המנוח החזיק בידו השנייה סכין, והעובדה שלא נטען ואף לא הובאה כל ראיה שהצטייד בסכין עובר לפתיחתו את הדלת, מלמדות כי מי שהביא לזירה את הסכין היה המנוח והמערער הצליח להוציאה מידו רק במסגרת המאבק ביניהם. לדעת המערער שאלה זו נושאת חשיבות רבה לעניין העונש, בשל ההבדל המשמעותי בין מקרה שבו אדם מתכוון להגן על עצמו מפני תקיפה ומצטייד בכלי קטלני לבין מקרה שבו אדם מתגונן בידיים חשופות מפני תוקף הנושא עמו כלי קטלני, ולכן שגה בית המשפט כשנמנע מלקבוע ממצא חד משמעי בשאלה זו.

           השגה עובדתית נוספת מעלה המערער בנוגע לתיאור מהלך הקטטה שבין המנוח לבינו. לדעת המערער, בית המשפט המחוזי המעיט בחלקו של המנוח בתיאור הקטטה, והציגו כמי שספג את דקירות סכינו של המערער באופן פאסיבי. לטענת המערער תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם ההתרחשות בעת האירוע, שבמהלכו המשיך המערער לספוג מכות מן המנוח שהוסיף לאחוז במפתח הצינורות. עוד מוסיף המערער כי גרסתו זו לא נשללה ב"בדיקת החיים" שנערכה לו על-ידי ד"ר בירטולון לוי (נ/12) וממילא לא נסתרה על-ידי השכנה שבעצמה ציינה כי אינה זוכרת את שלב זה של האירועים היות שהייתה במצב של "בלק-אאוט".

           לצד השגותיו העובדתיות טוען המערער כי בית המשפט לא התייחס אל האירוע כמקרה גבול העומד על סף ההגנה העצמית, אף שנסיבותיו ומאפייניו מלמדים על היותו כזה. לטענת בא כוח המערער, המערער הינו אדם נורמטיבי, שמעולם לא שהה בין כותלי בית הסוהר, והאירוע נכפה עליו בעל כורחו על-ידי מי שביקש את נפשו. בנוסף הוא טוען, כי בית המשפט קמא התעלם ממחדלה החמור של המשטרה, כהגדרתו, שלא טיפלה בתלונה שהגיש המערער עובר לאירוע, כנגד המנוח, בגין איומים. לו עשתה כן, הוא טוען, ייתכן וניתן היה למנוע את קיפוח חייו של המנוח. לדעת המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם למצוקה הנפשית שחש וללחץ שבו היה מצוי עובר לאירוע, בשל טיפולה הלקוי של המשטרה בתלונותיו. עוד מוסיף המערער וטוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק להתדרדרות במצבו הנפשי בתקופה שקדמה לאירוע, אשר החריפה לאור האיומים מצד המנוח. לטענתו, המשיך בנטילת תרופות גם לאחר חודש מרץ 2003, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ואף טופל במרפאה לבריאות הנפש בתרופה אנטי פסיכוטית ובתרופה מייצבת מצב רוח. לבסוף מצביע בא כוח המערער על נסיבות חייו הקשות, על שיתוף הפעולה שלו עם חוקריו ועל החרטה שהביע בגין המעשים נשוא כתוב האישום.

4.        בדיון בפני בית משפט זה, לא חלקה המשיבה על כך שהמערער הגיש תלונות במשטרה כנגד המנוח, ועל כך שלאירועי הדקירה קדמה קטטה. עם זאת, סברה המשיבה, כי לא ניתן לקבוע מחומר הראיות כי היה זה המנוח אשר נשא עמו את הסכין שבאמצעותה הומת בסופו של דבר. לדעת המשיבה העונש אשר הושת על המערער הוא אכן עונש חמור, אך בנסיבות העניין, אין לומר כי אינו סביר.

5.        עובר לדיון בפנינו, הגיש בא-כוח המערער בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור. במסגרת בקשתו, עתר המערער להוספת חוות דעת שנערכה ביום 14.11.06 על-ידי פרופ' שמואל טיאנו, הנוגעת, לטענתו, לשאלת מצבו הנפשי של המערער בעת האירוע. עוד ביקש להוסיף תיעוד רפואי-פסיכיאטרי אודותיו בחודשים שקדמו לאירוע נשוא כתב האישום, תיעוד רפואי-פסיכיאטרי אודותיו משנת 2001, ומזכר משטרתי שנערך 5 ימים לפני האירוע נשוא כתב האישום. המשיבה התנגדה להוספת שלושת המסמכים הרפואיים האמורים, אך הסכימה להגשת המזכר המשטרתי. לטענת המשיבה, המסמכים שעליהם מבוססת חוות הדעת של פרופ' טיאנו, הם אותם המסמכים שעליהם מבוססת חוות הדעת מטעם המשיבה. המשיבה מסכימה שחוות הדעת מטעמה נגעה בשאלת כשירותו לעמוד לדין ובשאלה יכולתו של המערער להבחין בין טוב לרע, וזאת בשונה מחוות הדעת שמבקש המערער להגיש בנושא שליטתו העצמית, אך מדגישה שלא נמנעה מן המערער האפשרות להגיש חוות דעת מטעמו על בסיס נתונים אלה בעת הדיון. לבסוף טוענת המשיבה כי אין היא מתנגדת לכך שבית המשפט יעיין בחוות הדעת של פרופ' טיאנו, ואם ימצא כי היא נושאת חשיבות, יורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לבירור מעמיק של המסקנות המצויות בה.

6.        לאחר שעיינו בראיות השונות שמבקש המערער לצרף, ובחנו את הטעמים שהוצגו לבקשה להגישן בשלב זה, מצאנו כי יש להגביל את צירופן של ראיות חדשות לתיק אך למזכר המשטרתי שלהגשתו לא התנגדה המשיבה.

           סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מסמיך את בית המשפט שלערעור לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות אם הוא סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק. השיקולים אשר נהוג להתחשב בהם בהקשר זה הינם, ככלל, שלושה: ראשית, האם היה ביכולתו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות שהוא מבקש לצרף, כבר במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, אינטרס סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן בשלב הערעור תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה קמא (ראו: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249 (2001)). עם זאת, במקרים חריגים שבהם הראיה הנוספת שמבקשים להביאה היא בעלת ערך ראייתי רב במיוחד, עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה להוספת ראיות גם אם התנאי הראשון אינו מתקיים (ע"פ 5082/98 נמיראת נ' מדינת ישראל, תק-על 1998(4), 792; ע"פ 53/62 שווישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(3) 1569 (1962)).

           בא כוח המערער לא הציג בבקשתו כל טעם לאי הגשתן של הראיות הנוספות בפני הערכאה הדיונית והסתפק באמירה הסתומה שלפיה "נתגלעו קשיים בהשגת מלוא חומר החקירה בתיק". לאחר עיון בחומר הראיות לא מצאנו גם כי הן נושאות עמן משקל ראייתי כה משמעותי שיש בו כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת, כאשר מדובר בשאלת גזירת העונש, להבדיל משאלת עצם ההרשעה. יתרה מכך, התחשבות בראיות אלה הייתה מחייבת השבת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שניתן יהיה לחקור את כותב חוות הדעת, פרופ' טיאנו בחקירה נגדית, דבר שלא הייתה בו הצדקה בנסיבות העניין, ובהתחשב בתוצאה שאליה הגענו. לאור כל הדברים הללו, החלטנו לדחות את הבקשה לצירוף ראיות אלה ולהתיר אך את צירוף הראיה הרביעית שצוינה בסעיף 20(ד) לבקשה (המזכר המשטרתי), לאור אי התנגדותה של המשיבה לצירוף ראיה זו.  מכאן אעבור לדיון בערעור גופו.

7.        בית משפט זה בחר להקל פעמים רבות בעונשם של נאשמים שחרגו מתנאי ההגנה העצמית, על-פי נסיבותיהם המיוחדות של המקרים שהובאו בפניו (ראו למשל: ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.10.06)) (להלן: עניין אלטגאוז); ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (2) 617 (1984)). עם זאת, בניגוד לדברי בא כוח המערער, אינני סבורה כי הסיטואציה, כשם שהתפתחה במקרה דנן עמדה על סף הכניסה לגדר סייג ההגנה העצמית. סייג זה דורש התקיימותם של חמישה יסודות מרכזיים: יסוד הנחיצות, הנחלק לנחיצות איכותית הבוחנת האם עמדו בפני הטוען לסייג אפשרויות אחרות להדוף את ההתקפה, זולת השימוש בכוח, ולנחיצות כמותית, הבוחנת האם עמדו בפני הטוען לסייג אפשרויות להתגונן בדרך שפגיעתן בתוקף פחותה (עניין אלטגאוז); יסוד המיידיות, שעל פיו יתבצע מעשה ההתגוננות אך למן הרגע שהוא דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה ויחדל למן הרגע שאיננו נדרש עוד לשם תכלית זו (שם, בעמ' 8); הדרישה כי המעשה נועד "להדוף תקיפה שלא כדין"; יסוד הסכנה המוחשית לאינטרסים המוגנים בסעיף; היסוד השולל את תחולת ההגנה במצב של כניסה למצב בהתנהגות פסולה; יסוד הפרופורציה (עוד על הגנה עצמית ראו למשל: ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 80 (2004); ע"פ 5225/98 אלפסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 809 (1999); ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265 (1996)).

8.        המערער בענייננו אמנם לא היה הראשון ליזום את התקיפה באירוע נשוא כתב האישום, משהיה זה המנוח שהגיע לדירתו עם שני כלי משחית, ועם זאת חלק ניכר מתנאי ההגנה העצמית אינם מתקיימים במקרה זה. כך, אין מתקיים תנאי הנחיצות על שני היבטיו, שכן בהיבט האיכותי יכול היה המערער לסגת לביתו לאחר שהדף את המנוח בתחילת האירוע (ראו: ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759 (2003)), ובהיבט הכמותי ברי כי היו דרכים פוגעניות פחות להתגונן, זולת דקירות לא מעטות בגופו והכאתו בהמשך באמצעות עציץ ושולחן. הוא הדין גם בנוגע לחלקו השני של יסוד המיידיות הדורש כי התוקף יחדל להתגונן כשהסכנה חלפה. ברי, כי התקפותיו המאוחרות של המערער בענייננו אינן מקיימות אחר תנאי זה (ראו: ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3996). כך הם גם פני הדברים בכל הקשור ליסוד בדבר "הדיפה שלא כדין", משסבורה אני כי מעשהו של המערער חרג מגדר התגוננות מפני תוקפנות אל עבר "התגוננות ברוח לחימה" (ראו דברי השופט חיים כהן בע"פ 319/71 אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 309, 316 (1972)), דבר העולה אף מעדותה של השכנה שלפיה אמר המערער במהלך האירוע "הוא עוד לא מת, אני אהרוג אותו" (הודעה מס' 1 של השכנה במשטרה, גיליון מס' 3, ש' 99). לבסוף, אין חולק כי מעשיו המאוחרים של המערערים חורגים מגדר הפרופורציה. אין איפוא יסוד לקבוע כי מעשיו של המערער אכן היו על סיפה של ההגנה העצמית, כטענת סניגורו.

9.        חרף הדברים האלה, בנסיבות המקרה מצאנו כי העונש אשר הושת על המערער חרג במידת מה מהעונש ההולם את התנהגותו באירוע, בנסיבות שבהן אירע. בא כוח המערער שכנענו כי מתעורר ספק בשאלה מיהו אשר נשא עמו את הסכין והביאה לזירת האירוע. ספק זה לא נעלם מעיני בית המשפט המחוזי אשר בחר להעמיד שתי חלופות לשאלה מה נשא עמו המנוח בידו, מפתח צינורות או "כלי אחר". יצוין עוד, כי אף כתב האישום עצמו בחר להותיר שאלה זו פתוחה וציין כי המערער נשא בידו השנייה "נשק קר". משזהו מצב הדברים, ולאור הראיות החפציות שנמצאו באירוע, סבורים אנו כי הספק שנוצר צריך שיפעל לטובת המערער, ומכאן שיש להניח לטובתו, כי היה זה המנוח אשר נשא עמו את הסכין שבסופו של האירוע נדקר באמצעותה, וכי המערער שהתגונן בתחילה בידיים חשופות הצליח, תוך כדי מאבק, להוציא את הסכין מידו. לצד זה יש לשוב ולהדגיש את התנהגותו האלימה של המנוח, אשר יצר את הסיטואציה המסוכנת משבחר לשוב לזירת האירוע לאחר ההתקוטטות בין השניים כשבידיו שני כלי משחית, ולהפליא במערער את מכותיו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ