אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיון נ' מדינת ישראל

חיון נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 14/08/2011 | גרסת הדפסה
עמ"ת
בית המשפט המחוזי מרכז
16248-08-11
14/08/2011
בפני השופט:
צבי דותן

- נגד -
התובע:
אמיר חיון
הנתבע:
מדינת ישראל

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט גדול), מיום 3.8.11, אשר הורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא, בתנאים כמפורט בהחלטה.

נגד העורר הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 3.7.11 ניגש העורר אל המאבטח בבית משפט השלום ברמלה, הציג את עצמו בשמו, ואמר למאבטח כי הוא בא לאיים על ראש העיר.

למחרת, ביום 4.7.11, בתחנת המשטרה ברמלה, שאל קצין המשטרה את העורר האם היה בבית משפט ברמלה, והעורר השיב בחיוב והוסיף ואמר כי הוא מרגיש חובה להגיע לנציגי החוק ולהודיע להם לפני שהוא משתמש בכוח ושהוא מאיים.

במקביל לכתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בדיון בבקשה זו בבית המשפט קמא טען ב"כ העורר כי העובדות המתוארות בכתב האישום כלל אינן מהוות עבירה, שכן בכתב האישום לא מופיע כל איום על ראש העיר (וגם לא נאמר ראשה של איזו עיר) ואין לדעת מתוך כתב האישום מהו תוכן האישום. ב"כ המשיבה טען בבית המשפט קמא כי הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה היא טענה מקדמית בגדרו של סעיף 149(4) לחסד"פ, וכי המקום להעלותה הוא במסגרת התיק העיקרי ולא בהליך זה של מעצר עד תום ההליכים.

בית המשפט קמא קיבל את עמדת ב"כ המשיבה כי יש מקומה של טענה זו הוא במסגרת התיק העיקרי ולא בהליך זה.

בית המשפט קמא דן בכל זאת בכתב האישום לגופו, והביע דעתו כי ניסוחו של כתב האישום בעייתי, משום שלא ציינו בו שני פרטים מהותיים: במה מתבטאים האיומים, וכנגד איזה ראש עיר הם כוונו. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט קמא למסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אם כי ציין כי הן מצויות במדרג הנמוך.

ביחס לעילת המעצר, סבר בית המשפט קמא כי אכן קיימת סכנה מעם העורר כלפי שלומו ובטחונו של הציבור, וזאת מהטעם שהוא נהג בפסילה, ולדבריו, מי שהתיר לו לנהוג אינו אלא "נשיא המדינה", ולפי גרסה אחרת, קבלן שאיש אינו יודע זולתו. כמו כן, ציין בית המשפט קמא בהקשר זה כי העורר הוא אדם הסובל מהפרעה נפשית, אף מסתובב לו חופשי, ואינו נוהג לקחת את תרופותיו דרך קבע.

בית המשפט הורה אפוא על מעצר בית מלא בבית אמו של העורר, בפיקוחן של אמו ואחותו, לסירוגין.

בערר טוען העורר כי עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה. לטענתו, טענות מקדמיות צריכות להבחן גם בשלב המעצר, כפי שבוחן בית המשפט ראיות לכאורה.

לטענתו, על מנת לייחס עבירה של איומים, הרי יש להראות בין היתר למה התייחס האיום מפורשות, האם לפגיעה בגוף, לפגיעה בחירות, בנכסים או ביתר הערכים המוגנים בסעיף 192, והדבר לא נעשה בכתב האישום. לא ברור מתוך כתב האישום במה מתבטאים האיומים המיוחסים לעורר.

עוד טוען כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע שלמד על מסוכנותו של העורר מעבירת נהיגה בזמן פסילה, שכלל אינה מיוחסת לו בתיק זה.

ב"כ המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט קמא. לדעתה, צדק בית המשפט קמא בכך שקבע שאת הטענה המקדמית לפי סעיף 149(4) יש להעלות במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת הנוכחית. כמו כן, לדעתה, כתב האישום אכן מגלה אשמה, ומסוכנותו של העורר נובעת הן מעצם העבירה המיוחסת לו, הן מעברו הפלילי והן ממצבו הפסיכיאטרי.

באשר לשאלה אם ניתן להעלות כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים את הטענה כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, אני סבורה כי התשובה לכך חיובית. בית המשפט צריך לבחון ולהכריע בשאלה האם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. ברור על כן כי אם אין אשמה, לא יכולות להתקיים ראיות לכאורה להוכחת האשמה. יחד עם זאת, ברור כי בחינתה של שאלה זו בשלב הליך המעצר היא בחינה לכאורית בלבד, אשר נעשית בקשר ישיר לשאלת המעצר ורק בקשר אליה. אפנה בהקשר זה לבש"פ 7438/01 כהן נ' מ"י פד"י נו(1) 345, בעמ' 359, שם נאמר מפי כב' השופטת פרוקצ'יה:

"שבהליך מעצר, כשנטענת טענה בדבר תוקפו של כתב אישום כאמור, יש להתייחס אליה ולבחון אותה..... אף שיש מקום לבחון את שאלת תקפות כתב האישום משעולה טענה בעניין זה, הבחינה הינה לכאורית בלבד, כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו, בדומה לבחינה לכאורית בלבד של הראיות הנעשית באותו שלב. בחינה זו נעשית בקשר ישיר לשאלת המעצר, ורק בקשר אליה. ממילא, החלטת בית משפט בדבר ביטול כתב אישום בשל פסול בו הניתנת בהליך מעצר, כוחה יפה לצורך הליך זה בלבד. קביעה זו אינה מייתרת את קיום ההליך הפלילי העיקרי, ובכלל זה את האפשרות להעלות בתחילת המשפט טענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום במסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי......דיון ובירור מעין זה ובהיקף כזה אינם מתרחשים מטבע הדברים בהליך המעצר, כשכל עניינו באותו שלב מתמצה בבחינה לכאורית בלבד של כשרותו של כתב האישום לצורך בירור קיומה של סמכות מעצר...".

לגופה של השאלה האם כתב האישום מגלה אשמה, צדק כב' השופט קמא באומרו כי כתב האישום הוא בעייתי בלשון המעטה (כך כדבריו), משום שלא צויינו בו לא במה מתבטאים האיומים ולא כנגד איזה ראש עיר הם הופנו. אכן, אילו כלל כתב האישום רק את סעיף 1, ייתכן מאוד שהייתי קובע כי העובדות המתוארות בכתב האישום כמות שהוא אינן מהוות עבירה. אלא שלכתב האישום יש המשך, סעיף 2, ובו למעשה "מפרש" העורר את טיב האיום המיוחס לו בסעיף 1. הנטען בסעיף 2 לכתב האישום מבוסס על מזכר של רפ"ק מיזליס מיום 4.7.11 שם מצויין כי הוא שאל את העורר האם היה בבית המשפט ברמלה, העורר "השיב שכן, כי הוא מרגיש חובה להגיע לנציגי החוק ולהודיע להם לפני שהוא משתמש בכח ושהוא מאיים". גם אם לחלוטין לא ברור, מן האמור בסעיף 1 לכתב האישום, מהו תוכן האיום ובמה מתבטא האיום, הרי מסעיף 2 עולה לכאורה כי העורר איים להשתמש בכוח.

יצויין גם העובדה כי העורר עצמו, בדיון בבקשה להארכת מעצר ימים בבית המשפט ברמלה בפני כב' השופט ימיני (ביום 4.7.2011), אמר: "אני מוכן להודות באיומים. אני מבקש להודות שאיימתי על ראש העיר".

עד כאן ביחס לטענה כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. יודגש, שוב, כי האמור כאן נאמר לצורך הליך המעצר בלבד, ואינו כובל כמובן את ידיו של בית המשפט שידון בתיק העיקרי, ומן הסתם יחזור וידון גם בשאלה זו.

אשר לשאלת עילת המעצר, המסוכנות המיוחסת לעורר נובעת הן מעצם העבירה המיוחסת לו בתיק זה – איום בהפעלת כוח על ראש העיר; הן מעברו הפלילי (כמפורט בבקשה למעצר עד תום ההליכים) בעבירות מין, מרמה, אלימות, תקיפת שוטר, עבירות רכוש, נהיגה רשלנית ובקלות ראש, החזקת סכין, סחיטה בכוח, נהיגה ללא רישיון ובזמן פסילה והפרת הוראה חוקית.

העורר ריצה עונשי מאסר בפועל, אשר האחרון שבהם הוטל בחודש אוקטובר 2010 למשך 13 חודשים. כמו כן לחובתו מאסר מותנה בר הפעלה למשך 6 חודשים מגזר דין שניתן ביום 21.4.2010.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ