אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב כתובה

חיוב כתובה

תאריך פרסום : 09/03/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני גדול ירושלים
1040199-1
06/03/2016
בפני הדיינים:
1. הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף - נשיא
2. הרב יצחק אלמליח
3. הרב יעקב זמיר


- נגד -
המערער:
פלוני
עו"ד דב טייכמן וטו"ר לימור חג'ג'
המשיבה:
פלונית
עו"ד גלעד בניאל

 הנדון: חיוב כתובה

לפנינו ערעור על פסק דין ביה"ד האזורי בנתניה מיום כ' סיון תשע"ה (7.6.2015) בתיק 964659/1.

רקע כללי בקצרה

הצדדים נשאו בשנת תשס"ג, התגרשו בחודש טבת תשע"ד, ומאז מקיימים הליכים בתביעת הבעל לגירושין ובכרוך לה. בין השנים תשס"ט לתשע"ג, הצדדים שהו בחו"ל במסגרת עבודתו של הבעל. עם חזרתם ארצה בחודש אב תשע"ג, וחזרת הבעל למספר חודשים לחו"ל במסגרת עבודתו, הפך הסכסוך ביניהם למשפטי, ובהמשך כאמור הצדדים התגרשו. במעמד סידור הגט, ביה"ד הביא את הצדדים להסכמה שהבעל ישלם לאשה עבור כתובתה סך של 60,000 ₪, ונקבע כי אם יתברר שהאשה זכאית לקבל במסגרת איזון המשאבים כספים שאינם מגיעים לה לפי דין תורה, הסף ששולם יקוזז מתשלומי האיזון.

פסק הדין נשוא הערעור, עוסק ברובו (דעת רוב ומיעוט) בסוגיא דעביד איניש דזבין דיניה, ביחס לדמי הכתובה ששילם הבעל לאשה עובר לגירושין. לא נרחיב בעניין זה מפני שבשורת התוצאה אין הבדל בין דעת הרוב והמיעוט בעניין זה. נעסוק רק בשני הנושאים שלגביהם הוגש ערעור: תביעת הגירושין של הבעל ותביעת הכתובה של האשה ומחיקה שהתגלתה בהעתק הכתובה שהוצג לפני ביה"ד.

תביעת הכתובה

ביה"ד האזורי דחה את תביעת הגירושין של הבעל וקבע שהבעל אשם בפירוק הנישואין. ביה"ד מתאר בפירוט את מערכת היחסים בין הצדדים, ואת התנהגותו של הבעל, ובכלל זה קשר אסור עם נשים אחרות ברשתות, ובאירועים שונים, מניעת חיי נישואין, אלימות פיזית ומילולית כנגד האשה. ביה"ד התייחס לטענות הבעל שהאשה גרמה לפירוק הנישואין בהגשת תביעות לביהמ"ש ותלונות שווא במשטרה, וקובע שתביעת מזונות ומשמורת הילדים הוגשה לביהמ"ש כתוצאה ממעשיו של הבעל, שחסם בפני האשה את המקורות הכספיים, והתלונות שהוגשו במשטרה נסגרו מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. כמו כן ביה"ד כתב שהבעל הזדרז להגיש תביעת גירושין, ג' ימים לאחר שהורחק ע"י המשטרה, ולא ניסה לאחות את הקרעים. נראה לביה"ד שהיה מנוי וגמור עם הבעל להתגרש מהאשה, עוד קודם הגשת התלונה וההרחקה, ולא ההרחקה היא שגרמה לקרע. כמו כן כתב ביה"ד, שגם אם נראה בהרחקה מעשה מרידה, הא מורדת צריכה הכרזה והתראה כדין.

טענה נוספת של הבעל, על קיומו של קשר אסור עם גבר זר בהיותם של הצדדים בחו"ל. ביה"ד דוחה את הטענה וכותב שלא הוכח קשר אסור ברמה כזו המצדיקה הפסד כתובה. בפרטי עניין זה נעסוק בהמשך.

המחיקה בכתובה

סמוך לגירושי הצדדים ותשלום הכתובה כאמור, הציגה האשה לביה"ד את העתק הכתובה שנשמר במשרדי הרבנות נהריה. בהעתק נכתב שהסך הכולל של הכתובה ותוספת הכתובה עומד על 60,000 ₪, ומעיון מדוקדק של ביה"ד האזורי עולה בבירור כי במקור נרשם 360,000 ₪, והמילים שלש מאות נמחקו ע"י מאן דהוא. ביה"ד מציין ששם לב לעניין רק לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, וביקש את תגובתם. האשה ערכה בירור עם הרב מסדר הקידושין מנהריה, שמסר שהמחיקה לא נעשתה על ידו, והבעל בתשובתו התעלם מעניין המחיקה. ביה"ד ראה בהתעלמות הודאה שבשתיקה, וחייב את הבעל בגין כך ב 10,000 ₪ לטובת אוצר המדינה, ואף הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית כנגד הבעל.

טענות הצדדים

הבעל המערער מתאר מסכת עובדתית שונה לחלוטין מזו שבפסק הדין. לדבריו הייתה זו האשה שערערה את שלום הבית עוד בהיות הצדדים בחו"ל, ואעפ"כ, הבעל שקד על שימור התא משפחתי, ועם שובם של הצדדים ארצה בחודש אב תשע"ג, דאג לכל הסידורים כולל שיפוץ בית המגורים כדי שבני המשפחה יחזרו לחייהם בישראל, והאשה הייתה זו שהחלה בנקיטת צעדים נגדו בחודשים שבהן שב לחו"ל במסגרת עבודתו, כולל משיכת כספים מהחשבון המשותף וניתוק קשר בינו לבין הקטינים. עם חזרתו ארצה בשלהי חודש תשרי תשע"ג, האשה נעלה בפניו את חדר השינה, ובהמשך בחשון תשע"ג האשה הגישה נגדו תלונה במשטרה בגין תקיפת בן זוג, ואחר כמה ימים הגישה תביעה למזונות ומשמורת הקטינים בביהמ"ש למשפחה. הבעל טוען שהקשר של האשה עם הגבר הזר היה בעל אופי חמור מובהק, ובודאי בא בגדר של מעשה מכוער, אפי' בחברה החילונית שאליה השתייכו הצדדים.

בעניין המחיקה בכתובה. הבעל טוען שביה"ד קבע שהבעל אשם בזיוף ללא כל בסיס עובדתי, ללא חקירה, על סמך שתיקת הבעל, שאף היא מוכחשת – הבעל מפנה לסעיף 12 בתגובתו. הבעל מוסיף שבהחלטה שבה ביה"ד ביקש את תגובת הצדדים נכתב שעניין המחיקה טעון בירור, והבעל סבר שמדובר בעניין זניח יחסית, לאור מה שנשמע מהחלטת ביה"ד שבסופו של יום הכתובה תתקזז עם כספי האיזון. הבעל מוסיף וטוען שבלתי אפשרי שהוא זה שביצע את המחיקה, לאור העובדה שהאשה היא זו שהביאה את העתק הכתובה לבית הדין. לשאלת ביה"ד היכן הכתובה המקורית, לא ידעו הצדדים להשיב. האשה טוענת שהבעל קרע את הכתובה המקורית.

האשה משיבה, מעבר לאמור בנימוקי פסק הדין, שהבעל שלח את העתק הכתובה לרבנות נהריה ביום 25/11/13 למספרם, כמה ימים לאחר שהוגשו התלונות והתביעות השונות. עוד נטען שגם אם אין הוכחה חד משמעית לכך שהבעל ביצע את המחיקה, מאחר והבעל הוא היחיד שיש לו עניין בכך, דמי לחזקה שמוציאים ממון על פיה.

מרבית הטענות שבכתב הערעור בעניין הכתובה, הן במישור העובדתי, ובמשמעות ההלכתית של העובדות כפי שנטענו ע"י הבעל. כך טוען הבעל, שהאשה קשרה קשר אסור כולל התייחדות ויציאה לבילויים משותפים כולל סוף שבוע במלון בחו"ל עם גבר נשוי. כמו כן טוען הבעל שהאשה סירבה לחיי נישואין, ושלחה ידה בכספים של הבעל, כמו גם הגישה נגד הבעל שלוש תלונות במשטרה ובקשה לצו הגנה, שבגינן הבעל הורחק מהבית. אם הבעל היה מברר את דבריו בביה"ד האזורי, היה בסיס נרחב לפסוק שהאשה הפסידה את כתובתה, מן הנימוקים ההלכתיים שבכתב הערעור, שהאשה עוברת על דת ומורדת ועושה מעשה מכוער. אלא שהתרשמות ביה"ד האזורי הייתה שונה. ביה"ד קיבל את טענת האשה על האשם של הבעל בהרס חיי המשפחה, ועל טיב הקשר עם הגבר האחר ביה"ד קבע שלא הוכח קשר אסור ברמה מספקת כדי להפסיד לאשה את כתובתה. מעיון בפרוטוקולים שצורפו לתיק, ומרבית טענות הבעל הוכחשו ע"י האשה, או שנתנה להן תשובה מספיקה. למעשה הבעל הודה כי לא נמשך לאשה וכי היו לה טענות על טיב חיי האישות ביניהם, וכי היה נוהג לרקוד עם נשים אחרות עד השעות הקטנות של הלילה – ראה להלן. דבר אחד שהאשה הודתה בו, היא התייחדות עם הגבר האחר בביתו במהלך שיעורי ספרדית פרטיים שקיבל ממנה תמורת תשלום. אבל הכחישה בתוקף שקיים קשר אסור מעבר לכך.

ביה"ד כתב בין נימוקיו, שהאשה לא הותרתה, והבעל טוען מנגד שבדבר שידוע לכל הנשים לא צריך התראה כדי להפסיד כתובה. ובכן לפי החומר שלפנינו, האשה לא הודתה בהתייחדות גמורה למטרה אסורה, אלא בהתייחדות למטרה כספית. למטרת ההתייחדות יש משמעות הלכתית כמו שכתב הרמ"א סי' קט"ו סעי' ה, שהעוברת על דת מפסידה כתובתה רק ברגילה בכך, וכתב הב"ש שם, דכוונת הרמ"א לאשה שעוברת על דת עם סיבה, שברגילה בכך, דהיינו שעשתה כך פעמיים או יותר מפסידה כתובתה. אלא שבנד"ד האשה הודתה בהתייחדות כמה פעמים, וודאי שהיא רגילה בכך, ומ"מ בעי' התראה וליכא.

זאת ועוד, שבדיון נוסף שהתקיים ביום י"ב בסיון תשע"ד (10.6.2014) אמרה האשה מול שו' 428 שהתייחדה עם אותו גבר בבית פתוח שהבעל יכל להיכנס אליו, כמו גם הייתה שם עוזרת הבית של הגבר הנטען. דברים אלו מטילים ספק בתוקף ההודאה על התייחדות. אלא שמאחר והדברים נאמרו לאחר שהאשה יצאה מבית הדין, קיי"ל בשו"ע חו"מ סי' פ', שאין טוען אחר טוען בטענת חיוב, אפי' במקום שהטענה השנייה משתלבת עם הראשונה, ביצא חוץ לבית דין, בפרט כאשר האשה מיוצגת ע"י עו"ד, שמן הסתם הנחה אותה לתקן את דבריה מהדיון הקודם.

יש לציין שבכל הנוגע לענייני דת והלכה, הצדדים מלאים סתירות שמקורן ככל הנראה בהשתלמויות שעשה הבעל באגודות רפורמיות, כך שילבו הצדדים אורח חיים חילוני מתירני ביותר, כולל צפייה בדברי זימה באינטרנט וריקודים מעורבים במועדונים עם ציטוטים מסולפים מפסוקים ודברי חז"ל, הבעל אף מוסר דרשות [בדרך הרפורמית]. שני הצדדים האשימו אחד את השני בהחדרת חילוניות ואפי' מאכלי טריפה לביתם, ובסגנון דיבור נפסד, חלק מהדברים הושמעו בביה"ד בהקלטות שונות, אך כל מה שהוצג אינו חורג ממריבות רדודות בין בני זוג שאומרים דברים רדודים וניבול פה תוך כדי דבריהם, ואינו מבסס עילה הלכתית להפסד כתובה.

טענות הבעל בעניין התלונות שהגישה האשה במשטרה, נכונות בחלקן. ביה"ד האזורי כתב בפסק הדין שהתלונות נדחו מחוסר ראיה, ובמסמכים שצורפו נכתב במפורש שהתלונות נדחו מחוסר אשמה במעשי הבעל. ואולם, האשה טענה שהבעל היה נוהג לדפוק על הקירות ולצעוק, ובנסיבות שנוצרו באותו זמן, של מתח גדול בין בני הזוג לאחר חזרת הבעל מחו"ל, קשה לשפוט את האשה על הגשת התלונות.

הבעל מציין לפסיקתו המפורסמת של ביה"ד הגדול, בעניין חומרת הגשת תלונות במשטרה, אך באותה פסיקה ביה"ד מציין שהגשת תלונות כמוה כהלשנה המסכנת את הבעל, שהיא בכלל עוברת על דת. ואולם בנד"ד נראה שהתלונות שהוגשו אינן עונות על הגדרה זו. בפרט שישנם הטעמים הנוספים שכתב ביה"ד האזורי, שהתלונות הוגשו כמה ימים לפני שהבעל הגיש תביעת גירושין, וברור שבאותו זמן כבר לא הייתה להם כל השפעה על חיי הנישואין של הצדדים, ובמצב כזה, משקלן פחות, כמו שמציין ביה"ד האזורי בפסק הדין, מדברי הגרי"ש אלישיב והגר"ב זו'לטי והגר"י עדס.

טענה הלכתית נוספת של ב"כ הבעל, שהצדדים מרדו זע"ז, ובכה"ג האשה מפסידה את תוספת הכתובה.

אולם טענה זו אינה נכונה, כמו שביה"ד הגדול הרחיב בפסק דין מחודש אב תשע"ה, שדין מורדים זע"ז נאמר במקום שאין לאשה עילות גירושין שאפשר לתלות בהם את רצונה להתגרש. אם הדבר כך במקום שהאשה תובעת גירושין, על אחת כמה וכמה במקום שהבעל תובע גירושין והאשה מסכימה, שבודאי יש לומר שההסכמה היא תוצאה של הבעל.

המחיקה בכתובה: ביה"ד האזורי קבע חד־משמעית בעניין המחיקה בהעתק הכתובה שהאחריות היא על הבעל. הבירור בעניין החל ביוזמת ביה"ד, לאחר שהדיונים הסתיימו והצדדים הגישו סיכומים. ביה"ד לא קיים דיון בעניין, והבעל לא נחקר. ביה"ד אם כן הגיע למסקנה חמורה על סמך החומר הכתוב בלי לקיים בירור מספיק. אפי' הרב מסדר הקידושין לא מסר את גרסתו בעניין המחיקה בפני ביה"ד אלא בשיחת טלפון עם האשה שתמלילה צורף לתיק. למעשה בדיקת החשד לזיוף, צריכה להיעשות ע"י גורמים אחרים האמונים על שמירת החוק, שלהם כלי חקירה מתקדמים בין היתר אמצעים טכנולוגים לבדיקת זיופים. ביה"ד יכול לכל היותר ליידע את הרשויות על קיומו של חשד לזיוף, ולהותיר את המשך החקירה בידי מי שאמון על כך. אין להתעלם גם מן הטענה של הבעל, שהאשה היא זו שהביאה את העתק הכתובה לביה"ד, הישר ממשרדי הרבנות בנהריה. הבעל טען במידה רבה של צדק, שהעתק הכתובה נמסר לידי הרבנות נהריה כחודש לאחר נישואי הצדדים – לטענת האשה שהבעל שלח את העתק הכתובה לרבנות נהריה לאחר הגשת התביעות לא הובאה כל אסמכתא – ולא סביר שהבעל תכנן כבר אז להתגרש מן האשה ולשם כך ביצע מחיקה מגושמת בהעתק הכתובה, בעוד המקור נמצא בידי האשה, והזיוף עומד להתגלות.

למעשה, ביה"ד האזורי כלל לא ביקש את תגובת הצדדים בעניין המחיקה, רק עורר את הדבר בהחלטתו, וכתב שהדבר טעון בירור. ובתוך כדי דיבור ביה"ד קובע שהדיון בעניין הכתובה מיותר לאור דו"ח האיזון המזכה את האשה בסכומי כסף גבוהים יותר מסך הכתובה. בהחלטה נוספת ביה"ד כתב בכהאי לישנא:

"בנוגע לכתובה: ב"כ הבעל מבקש פסק דין עקרוני, דרישה דומה עולה גם מתגובת ב"כ האשה, דרישות אלה אינן מובנות לנו. מדו"ח רו"ח עולה כי סכומי האיזון עולים בכמה מונים על דמי הכתובה, גם אם נקבל שהסכום הכתוב בה (קודם המחיקה) היה 360,000 ₪. כהערת אגב, די אם מסיבה זו גרידא של זיוף מחיקת סך הכתובה, מוטב היה לו ב"כ המבקש לא היה מעלה או דורש במפגיע החלטה עקרונית בעניין הכתובה."

בפסק הדין ביה"ד שינה את עמדתו כאשר מצא שדמי האיזון פחותים מדמי הכתובה. ההבדל לכאורה נעוץ בכך, שבהחלטה הנ"ל מיום י"ד בטבת תשע"ה (5.1.2015), דעת ביה"ד (הרב ינאי) הייתה שיש לראות בכספים שיתקבלו בתמורה למכירת בית הצדדים, כספי איזון, ובפסק הדין, דעת כל חברי ביה"ד הייתה שהכספים הללו אינם כספי איזון אלא תמורת מכירת נכס משותף. מ"מ, הבעל צודק בטענתו שבשלב שבו התקבלה תשובתו, עניין הכתובה היה זניח גם לדעת ביה"ד, כך שלא ברור המשקל שניתן להעדר התשובה בפסק הדין. זאת וגם זאת, שהבעל לא שתק והתייחס לעניין המחיקה פעמיים, בכתב התשובה מיום כ"ו במרחשוון תשע"ה (19.11.2014) סעי' 1 כתב הבעל שהסכום בכתובה שונה תחת החופה לפני החתימה לפי בקשתו, ובכתב התשובה מיום כ"א בטבת תשע"ה (12.1.2015), במענה לאמור בהחלטה מיום י"ד בטבת תשע"ה (5.1.2015), כתב הבעל בסעי' 12 שאין לתלות בו את האשמה בזיוף ומחיקת הכתובה.

יש לציין גם את שעולה מעיון בתיק האזורי, שבזמן שחלף מאז שנתנה ההחלטה נשואת הערעור, משטרת ישראל בדקה את התלונה על זיוף הכתובה, ופרקליטות מחוז חיפה החליטה לסגור את התיק. ביום ח' בטבת תשע"ו (20.12.2015) ניתנה החלטה חריפה המעוררת כמה תמיהות באשר להליך החקירה שהתקיים במשטרת נהריה. ביה"ד הורה למשטרת נהריה להמציא לו חומר מתוך תיק החקירה.

למרות כל האמור, קשה להימנע מן התחושה שהבעל לכל הפחות חשוד בזיוף. הדבר משתקף מטענותיו של הבעל, שבתחילה כתב לביה"ד האזורי שהשינוי נעשה לבקשתו תחת החופה, אחר כך, בדיון שהתקיים לפנינו טען שאינו יודע מי ערך את השינוי, וכי השינוי נערך רק בהעתק ולא במקור – כפי שביה"ד יכול היה להתרשם מתמונות שצולמו תחת החופה. ובכתב הערעור, יש פרק שלם שעוסק במשמעות ההלכתית של שתיקת הבעל. אין אנו יודעים אם מדובר בשינויי גרסאות שנובעות מבלבול או מניסיון לטשטש ולסלק את החשד מן הבעל.

לאור האמור דעת ביה"ד היא שקביעת העמדה של ביה"ד האזורי בעניין אחריות הבעל על המחיקה בהעתק הכתובה הייתה מוקדמת מדי, ובהתאם לא היה מקום לפסוק הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בשלב זה. לכל היותר היה על ביה"ד האזורי להפנות את העתק הכתובה לחקירת הגורמים המתאימים, כפי שאכן נעשה, וביתר שאת בהחלטתו האחרונה של ביה"ד האזורי.

מסקנת ביה"ד היא, שיש להקפיא את הקנס שבו חויב הבעל עד להשלמת הבירור על ידי משטרת ישראל, שלאחר מכן ישוב ביה"ד האזורי ויעיין בהחלטתו.

הסכום בכתובה: הבעל טוען בערעור שביה"ד קבע את סכום הכתובה על 360,000 ₪ ללא כל אסמכתא. הבעל צירף עותק הכתובה.

עיינו בהעתק הכתובה, ואין ספק שהמילים שלוש מאות נמחקו, וגם האות ו' המקשרת את הסכום הנוסף: שישים אלף, נמחק. וכל זאת בלי קיום מחקים בתחתית השטר כדין.

הטענות של הבעל על קיומו של זיוף בכתובה ועל תוקפו של העתק הכתובה אינן במקומן במקום שבו אין מחלוקת כי הכתובה לא שולמה עד עובר לגירושי הצדדים, וכשיש מחיקה ברורה שאין לה קיום.

הדיון אם כן הוא הלכתי, האם לאור טענות הבעל האשה זכאית לכתובה. הבעל טען שהאשה נאפה אך לא הביא ראיה לכך. האשה הודתה ביחוד בביתו של הנטען, ובשהיה באותו מלון במהלך סוף השבוע. השאלה שלפנינו היא, האם בגין המעשים הללו האשה הפסידה את כתובתה.

דהנה כתב הרמב"ם (הל' אישות פכ"ד הי"ג טו טז):

מי שזינתה תחת בעלה וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה.

ובהלכה טו כתב:

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים, או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שנייהם יוצאים ממקום אפל,או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו, או שראו אותו מנשק על פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות, וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה.

ובהלכה טז כתב:

עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ומבואר בדברי הרמב"ם שאשה שעשתה מעשה מכוער אינה צריכה התראה והפסידה כתובתה עיקר ותוספת. והטעם מפורש בהל' טז, משום שמטרת הכתובה שלא תהיה קלה וכו', וזו אדרבא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכך כתב הב"ש בשני מקומות, בסי' קטו (ס"ק ח) ובסי' יא (ס"ק ו).

גם הריטב"א (יבמות כד: קידושין פא:) כתב כדברי הרמב"ם, דמה שאמרו "הואיל ומכוער הדבר תצא", אבעית אימא תצא מנטען קאמר וכו', אבעית אימא תצא מן הבעל, לומר שאם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה, כעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא, ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה, כדאסיקנא בסוטה (כה.) אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה. ע"כ. והובא בנימוקי יוסף שם ובכנה"ג אבה"ע שם. וכ"כ המאירי בכתובות (עב.). ועי' להלן, שבמקו"א כתב הריטב"א דלא הפסידה כתובתה.

ואולם מדברי הרשב"א בתשובה (סי' אלף קפ"ז) נראה דאשה שנמצא בה דבר מכוער קצת, לא הפסידה כתובתה. שנשאל שם על אדם שראה באשתו מעשה מכוער שאינו גמור, והאשה מכחישה ונותנת אמתלא לכל מה שעשתה, והבעל מאמין לדבריה, ונשאל אם חייב לגרשה, ואם משלם לה את כתובתה. ואחר שהאריך להוכיח שאינו חייב לגרשה, כתב לעניין הכתובה וז"ל:

ומכל מקום בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובה אלא מי שבית דין מוציאין אותה בעידי טומאה. אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה ועדים אין בה אינה מפסדת כלום מכתובתה דדילמא עילא מצא בה כדי להפסידה. אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובתה ותוספת אלא שנוטלת בלאות הקיימין של נכסי צאן ברזל כדתניא בשלהי פרק אלמנה נזונת (דף ק"א). היוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאת. ואמרי' מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין דאם היא זינתה כליה מי זנו. ע"כ.

והיינו שמפרש את דין הגמ' ביוצאת משום ש"ר דמיירי ביש עדים שזינתה ולכן מפסידה כתובתה, ומשמע שבמעשה מכוער לחוד לא מפסידה את כתובתה, גם אם יש עדים על כך.

ובדעת מרן הש"ע בסי' י"א נחלקו האחרונים, דהנה מרן (סי' יא ס"א) כתב: הנחשדת על אשת איש והיה קינוי וסתירה וכו', הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו, הרי היא אסורה ע"ז שנתייחדה עמו לעולם. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אבל אם לא קדם קינוי, ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים), (טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור, וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים), אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען, ואם עבר ונשאה, והיו לו בנים ממנה, לא תצא. ע"כ.

הרי שהעתיק את דברי הרמב"ם בהל' טו, אך לא הביא את מ"ש שתצא בלי כתובה. ולא זו אף זו, בסעיף ג' שם פסק: "בכל מקום שאמרו תצא, תצא שלא בכתובה". משמע שרק באותם מקרים שנפסק שתצא, דהיינו נטען עם ג' הדברים שמפורשים שם לדעת הרמב"ם, ולדעת הרמ"א גם הבעל בכה"ג, אבל בלא"ה לא.

גם בסי' קטו העתיק את מ"ש הרמב"ם בהל' יג, שאשה שיצאה משום שם רע אין לה כתובה ותוספת, אבל לא פירש מי היא היוצאת משום שם רע, האם כפירוש הרמב"ם בהל' טו, דמיירי במי שעשתה מעשה מכוער, או כפירוש רש"י (כתובות קא. ד"ה היוצאת) דמיירי בשם רע שזינתה [עיין שו"ת צמח צדק החדש (אבה"ע סי' כד) דרש"י פליג על הרמב"ם. אך אינו מוכח שאפשר שמפרש שיצא שם רע שזנתה בגלל המעשה המכוער].

וע' באוצה"פ (ח"ב עמ' נד) שהביא משם עצי ארזים (ס"ק יג) שפירש את דברי מרן השו"ע בסי' י"א סעי' ג', דכל מקום שאמרו תצא מהבועל אע"ג דלבעל אין כופין להוציאה [במעשה מכוער] מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה. אבל אין לפרש כפשוטו דקאי אנטען שתצא ממנו בלא כתובה. דנ"ל דאפי' בבועל ודאי שאם עבר ונשאה מוציאין ממנו מ"מ חייב ליתן לה כתובה. ע"ש. ולהלן בסיכום פרק זה נרחיב בדבריו.

והנה הכס"מ (שם הט"ו) פירש מדוע אינה צריכה התראה, משום שכבר נאסרה על בעלה. ודבריו צ"ב לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם שאם ירצה יוציא, ואם נאסרה עליו חייב להוציא [ועיין שו"ת צ"צ שם].

והב"ח בתשובה (חדשות סי' פד) פסק במפורש כדברי הרמב"ם בגוונא דידיה שעדים "ראו את האשה נסתרת עם בחור אחד בחדר במיטה אחת שוכבים", דהוי מעשה כיעור והפסידה כתובתה, למרות שלא התרו בה. וכתב, שגם הסמ"ג (עשין מח) הביא את דברי הרמב"ם כלשונם להלכה.

ובשו"ת צ"צ (הנ"ל) הביא את דברי הרמב"ם והכס"מ, וטרח לבאר מדוע הפסידה כתובתה כשעשתה מעשה מכוער, ובמה היא גרועה יותר מעוברת ע"ד שצריכה התראה. ובתחילה כתב שהטעם משום "שפשעה מאד ומצוה לגרשה" והחמירו בה כמו שהחמירו עם עוברת ע"ד שהתרו בה. ולאחר מכן הביא את דברי תוספות בסוטה (כה: ד"ה בית הלל) שהקשו למ"ד בו"ש ברי עדיף, מדוע סוטה שנסתרה לא נאמנת לומר ברי לי שלא זניתי, והבעל טוען שמא? ותירצו שלאחר שהתורה קבעה שיש ספק עד שתשתה, טענתה אינה טענת ברי. וחזרו והקשו הא יש לה חזקת כשרות, ומהני בהדי בו"ש כמו לגבי משארסתני נאנסתי? ותירצו שבכה"ג אין לה חזקת כשרות משום שרגלים לדבר שזינתה, והתורה הוציאה אותה מחזקת כשרות ואסרה אותה עד שתשתה. והצ"צ הוסיף והקשה, מדוע לא תגבה את כתובתה משום שיש חזקת חיוב, והספק אם זנתה אינו מוציא מידי חזקת חיוב, כמ"ש הרי"ף בסוף ב"ק לגבי מי שאומר א"י אם פרעתיך? ותירץ שגם לזה מהני התירוץ של תוספות, שמאחר והתורה קבעה שיש כאן ספק, למ"ה ט"ב של האשה, והוי כט"ש. ומסיק שמדברי תוספות משמע שלא זה הטעם העיקרי שבגללו אין חזקת חיוב [אולי מזה שלא הקשו לר"נ ור"י שמודים כאשר יש חזקת חיוב, רק לר"ה ור"י דס"ל שבו"ש מהני לחוד, משום שפשיטא להו עוד לפני התירוץ שאין כאן חזקת חיוב] אלא משום שבכתובה אין חזקת חיוב משום שכל החיוב תלוי ועומד להתברר האם האשה תהיה זכאית לכתובה או לא. כך או כך, מקשה הצ"צ שבעשתה מעשה כיעור אין את הטעם שכתבו תוספות שאין חזקת כשרות, משום שהתורה לא אסרה אותה על בעלה, נמצא שהט"ב שלה טובה. והתורה לא הוציאה אותה מחזקת כשרות, וא"כ מהני החז"כ בהדי בו"ש ושטר להוציא מהבעל.

והעולה מדבריו שיש שני טעמים לחייב בתשלום כתובה בעשתה מעשה כיעור, או משום שדמי למי שאומרת משארסתני נאנסתי, שיש חז"כ עם בו"ש ושטר. או משום שיש חזקת חיוב בהדי בו"ש. אלא שאת הטעם הזה דוחה בסו"ד.

והמהרשד"ם (אבה"ע סי' קסא) דן במקרה שהאשה עשתה מעשה כיעור מובהק, ופסק כדעת הרשב"א בתשובה שלא הפסידה כתובתה, אלא אם כן ביה"ד מוציאים אותה מבעלה בעדי טומאה. ונראה שכוונתו למ"ש הרשב"א (סי' אלף קפז) הנ"ל, בנ"ד שהבעל ראה מעשה מכוער, שאם רוצה להוציאה חייב לשלם לה את כתובתה, שאין האשה מפסידה כתובתה אלא כאשר בי"ד מוציאים אותה בעדי טומאה.

וישנה עוד תשובה של הרשב"א בח"ד (סי' עט) שם דן באשה שנדרה ולא קיימה, ופסק, שהפסידה כתובתה רק אם התרו בה קודם לכן, ככל עוברת ע"ד, שאם לא התרו בה יכולה לומר שלא ידעה שתפסיד. ומסיק: ולא אמרו שאינ' צריכה התראה. אלא ליוצאה משום שם רע, ודבר מכוער. דכיעורה התראתה.

משמע מדבריו, שאשה שעשתה מעשה מכוער הפסידה כתובתה גם בלא התראה. ולכאורה דבריו סותרים את מש"כ בתשובה הנ"ל (סי' אלף קפז).

עי' בתשו' המהרש"ם (ח"א סי' קיז), שדן בבעל שמבקש להתיר לו לשאת אשה על אשתו שעשתה מעשה מכוער, וכתב עפי"ד הרשב"א בתשובה בח"ד, דשפיר דמי להתיר, ושתשובה זו נעלמה מהנוב"י (קמא סי' צב) שכתב שאפילו באשתו שזנתה בודאי, אין להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו בלי התראה. ויש קצת משמעות בדבריו שסבר שדברי הרשב"א נאמרו גם לגבי הפסד כתובה, שהקשה שם על מש"כ הפת"ש בסי' קטו (ס"ק יא) בשם השבו"י בדעת הרשב"א בתשובה ח"א (סי' תקס) שאשה ששמשה נדה צריכה התראה לעניין הפסד כתובה, ודחה דבריו וכתב שברשב"א בתשובה ח"א לא מפורש כן, וברשב"א בח"ד שם מפורש של"צ התראה.

ודבריו צ"ב, ששמשתו נידה היא בכלל עוברת על דת, וברשב"א בתשובה בח"ד שם כתוב במפורש שבעוברת על דת צריך התראה, ורק בעושה מעשה מכוער כתב של"צ התראה? ונראה שהמהרש"ם סובר שהכל תלוי בידיעת האשה את חומר האיסור, ואיסור נידה שידוע לכל הנשים כמו שכתב הפת"ש שם הוא כמעשה מכוער של"צ בו התראה.

מ"מ דברי הרשב"א נראים כסותרים זא"ז. והסתירה מתחזקת ביותר לפ"ד המהרשד"ם שפסק בנדון דידיה באשה שעשתה מעשה מכוער ביותר בפני עדים, שלפי הרשב"א לא הפסידה כתובתה. וצ"ע.

ויש לציין לדברי הכנה"ג שם שכתב שכל אשה שעושה מעשה מכוער היא גם עוברת על דת, אלא שבשונה מעוברת על דת, על מעשה מכוער לא צריך התראה. נעתיק מדבריו:

ואין ספק דבדבר מכוער מקרייא עוברת על דת, כ"ש בחבוק ונשוק דס"ל להרמב"ם ז"ל דלוקה מן התורה, ואפילו לחולקים לא גרע מסתירה ויחוד ומיוצאת וראשה פרוע, ומיהו בדבר מכוער יש איסור טפי מעוברת על דת דמעלה מעל באישה לזנות באחר, ולכך לא בעי התראה דכל מידי דהו עניין זנות, העבירה עצמה היא התראה, ומיהו סתירה לחודא בעי התראה כדמשמע בפרק ארוסה כו'. ואיפשר שזה רצה הרמב"ם ז"ל ללמדנו במ"ש שהדברים מראים שהייתה שם עבירה, דכונתו למעוטי יחוד וסתירה, דאיפשר שהוא לדבר אחר ולכך בעיא התראה.

ואפשר לפי זה ליישב את הסתירה בדברי הרשב"א ולומר דמה שמשמע מדבריו שעושה מעשה מכוער הפסידה כתובתה היינו מדין עוברת על דת, וזה שכתב שכיעורה הוא התראתה, היינו שמעשה מכוער שכולל בתוכו גם עבירה על דת אינו צריך התראה, והאשה הפסידה כתובתה מדין עוברת על דת, ולא מדין מעשה מכוער. נפק"מ במקום שהבעל אינו רוצה לגרש את אשתו, כמו בגוונא דהרשב"א בח"א (סי' אלף קפז) והמהרשד"ם שם, דאין להפסידה כתובתה מדין עוברת על דת כאשר מעשיה אינם מקלקלים את חיי האישות, וכמש"כ בפסקי הדין הרבניים ח"א עמ' 338 בדעת הרא"ש ועוד ראשונים, שעוברת על דת הפסידה כתובה בגלל שמקלקלת את חיי הנישואין, ולכן במקום שהבעל אינו מאמין שזנתה ואינו רוצה לגרשה, כתבו הרשב"א והמהרשד"ם שאם בסוף שכנעו אותו לגרשה לא הפסידה כתובתה. אבל במקום שהבעל רוצה לגרשה בגלל מעשיה, גם הרשב"א והמהרשד"ם יודו שהפסידה כתובתה מדין עוברת על דת ואפילו לא התרו בה.

וע' בט"ז (סי' יא ס"ק א בסופו) שכתב שכאשר יש עדי כיעור לחוד לא כופים על הבעל לגרש בגלל שגם לדעת הרא"ש בעדי כיעור לחוד לא חייב להוציאה, אבל לא כופים עליו לדור עימה, שהרי גם לדעת הרמב"ם תצא בלא כתובה אם רוצה לגרשה. הרי שגם הוא פסק כדעת הרמב"ם בעניין זה.

ובכנה"ג שם הביא בארוכה מו"מ באחרונים בדעת הרמב"ם. וכתב בשם המהר"ם (בתשובות מיימוני נשים סי' כה) שהרמב"ם סובר כדעת השאלתות שבעדי כיעור לחוד כופים להוציא. ופירש את מ"ש הרמב"ם בסוף הט"ו: אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה. באופן שהבעל ראה את המעשה המכוער ואין עדים, אבל כאשר יש עדים, כופים עליו להוציא. והקשה, שברמב"ם מפורש שאין כופים להוציא בעדי כיעור לחוד, ויישב שאין כופים בשוטים אלא במילי, וכתב שזו גם דעת השאילתות. וכתב בטעם הדבר, שכאשר עדים ראו כיעור הו"ל כיש רגל"ד שזנתה, ואיתרע חז"כ שלה והויא ספק זונה. ולמרות זאת לא כפינן ליה בשוטי משום שרק כאשר יש איסור ודאי כופים בשוטי, כדקיי"ל אין מעשים אלא לפסולות, אבל כאשר יש ספק איסור, אפי' ספק גמור, מורים לבעל לפרוש מאשתו, ואומרים לו שאם לאו יהיה עבריין, אבל לא כופים אותו בשוטי. ומדמה למי שמצא פ"פ שמורים לו שאשתו אסורה עליו מספק, וה"נ האשה אסורה עליו מספק. והכנה"ג תמה על ביאור המהר"ם ברמב"ם, שבראה הבעל מעשה מכוער האשה לא הפסידה את כתובתה, מק"ו מבעל שאומר שראה שאשתו זנתה, והאשה מכחישה, שלא הפסידה כתובתה, ואיך כתב הרמב"ם תצא שלא בכתובה [ועי' שו"ת הרמ"א סי' יב וסי' טז, שהביא דברי המרדכי יבמות סי' טו שכתב שבעל שאמר שראה שאשתו עשתה מעשה מכוער, מפסידה את כתובתה, וכתב הרמ"א שתלמיד טועה כתבו, והוכיח במישור שלא הפסידה כתובתה עפ"י בעלה, אא"כ מסרבת להישבע ולהכחיש דבריו]. ויישב בדוחק, שמש"כ הרמב"ם תצא שלא בכתובה לא קאי על עושה מעשה מכוער. עוד יישב בשם רבו, שמש"כ תצא שלא בכתובה היינו במחלה על כתובתה. וכתב שזה דוחק. וע"ש שמסיק שהעיקר כרוב הראשונים ודלא כהבנת המהר"ם ברמב"ם, שגם ביש עדי כיעור, האשה בחזקתה ואינה ספק זונה, ואינו חייב להוציאה. מיהו אם רוצה לצאת ידי שמים, שפיר דמי לגרשה. אך משמע מדבריו שגם לפירוש זה אפשר לפרש את מ"ש בגמ' "תצא" במעשה מכוער דהיינו תצא מהבעל ולא מהנטען, והכוונה שתצא בלי כתובה.

והביא שכך פירש המהריב"ל (ח"ב סי' ו) את הגמ' לפי הרי"ף והרמב"ם, דמאי דאמרינן "רוכל יוצא וכו' הואיל ומכוער הדבר תצא" היינו שתצא מהבעל שלא בכתובה. ופירש כך את דברי הנמוק"י (יבמות ו ע"א מדפי הרי"ף). ומסיק שזו גם הבנת המהר"ם בדעת הרמב"ם, וכך הבין גם ההגהות מיימוניות (שם אות ז). ועי' גם בשו"ת הרמ"א שם שנקט בפשטות שבמקום שיש עדי כיעור האשה הפסידה את כתובתה, וכך חתם הכנה"ג שם את דבריו:

ובעידי כיעור ראוי לכל ירא שמים ליועצו שיגרשנה, ולדברי הכל הפסידה כתובה ותוספת כדאיתא בירושלמי הביאו מהר"ם ז"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים, ואין לה אלא בלאותיה הקיימין איברא דאם רצה לקיימה אין לנו כח להפסידה תוספת, דהא סבר וקביל, וכ"ש לפי דעת הריטב"א דשלהי קדושין דאפילו כתובה אית לה.

הכנה"ג מוסיף חידוש, דאם הבעל רצה לקיימה לאחר המעשה המכוער, לא הפסידה תוספת כתובתה לדברי הכל, דהא סבר וקביל.

והנמוק"י שם הביא את דעת הרמב"ם הרי"ף והגאונים שאשה לא נאסרת לבעלה בעדי דבר מכוער בלי עדי טומאה, והביא ראיות לדבריהם, ופירש את סוגיית הגמ' שכל הנדון הוא על הנטען כמו שמפורש ברי"ף, ודברי רבי ברוכל יוצא וכו' דהואיל ומכוער הדבר תצא, מיירי בבעל, וקמ"ל שבעל שליבו נוקפו יכול להוציא את אשתו ללא כתובה כאשר יש עדי דבר מכוער, ואפי' כשלא התרה בה תחילה.

ונעתיק את לשון הנמוק"י: והכא בהכי פליגי רב ורבי, דרב סבר דאפי' מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה, ורבי סבר דמחמרינן בנטען אע"פ שכנס ואפי' בעדי דבר מכוער גרידא, מדחזינן דהחמיר בבעל ואמר תצא. ומיהו אפי' רבי כי אמר תצא מן הבעל לאו בעל כרחו קאמר, דבית דין לא מפקי אלא בדבר ברור כדאמרן, אלא לומר שאם רצה הבעל להוציאה מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה, וכעוברת על דת יהודית ודת משה שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה. וכתב הריטב"א ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה וזו שיש בה דבר מכוער הוא התראה [ובגרסת מהריב"ל "היא התראתה"].

ובנמוק"י שם הביא את דברי הירושלמי: אמר רבי יוסי תיפוק בלא פדן, פירוש בלא כתובה, לומר שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי. ע"ש.

ודברי הנמוק"י טעונים ביאור, שכתב שרבי החמיר בבעל שאם רצה להוציאה מוציא בלי כתובה כמו באשה שעברה על דת, ומזה למדנו שהחמיר בבועל, משמע דלמאי דקיי"ל דלא כוותיה בבועל, לא קיי"ל כוותיה גם בבעל, ואשה שעשתה מעשה כיעור אינה כעוברת על דת שהפסידה כתובתה. ומאידך משמע שגם לפי האמת ס"ל שאשה שעשתה מעשה כיעור יוצאת שלא בכתובה, שכ"כ בדעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו דבריהם להלכה. ואין לפרש את דבריו שהרי"ף והרמב"ם מפרשים כך את דברי רבי בסוגיא ולא פוסקים כך להלכה, שדברי המהריב"ל מפורש שדברי הנימוק"י א"ש עם פסק הרמב"ם שאשה שעשתה מעשה כיעור היא כאשה שעברה על דת שהפסידה כתובתה.

כך הקשה רעק"א בתשובה (קמא סי' קא), ויישב שהלימוד הוא מסברא, כמו שחזינן שהחמירו בכיעור כלפי הבעל טפי מבעלמא, כך החמירו כלפי הנטען טפי מעלמא ומפקינן גם לאחר שכנסה, ואיה"נ דלא תלי הא בהא, ולמרות שקיי"ל בעושה מעשה מכוער, שהבעל יכול להוציאה בלי כתובה, לא קיי"ל כרבי בנטען שחייב להוציא, או שקיי"ל כרבי בנטען שחייב להוציא רק במקום שבהדי מעשה כיעור יש קדל"פ.

ורעק"א שם מסיק וכתב:

עכ"פ י"ל דמזה הוציא הרמב"ם דינו דבכיעור מפסדת הכתובה בלא התראה... הא פשיטא דגם רבנן ס"ל דתצא בלא כתובה בהתראה ממתני' ערוכה דעוברת ע"ד ומכל שכן בכיעור, ומאי הוסיפו הש"ס בד"ר יותר מדמתני' דהעע"ד, אע"כ דר' חידש דיוצאת בלא התראה והם אפשר דלא ס' בזה כר' וס"ל יוצאת משום שם רע היינו ג"כ בהתראה.

ועל אף שכתב שהם – כלומר רבנן – אפשר דלא ס"ל כרבי וכו', הואיל ואפשר שס"ל כוותיה, ורבי ע"כ ס"ל שיוצאת בלי כתובה כמו שהכריח דאל"כ מה מוסיף על דברי רבנן, לכן פסק הרמב"ם כ0רבי בעניין זה שאשה שעשתה מעשה מכוער הפסידה כתובתה בלי התראה, משום שאפשר שגם רבנן לא חולקים עליו.

ועי' במש"כ רעק"א בראש אותה תשובה (קמא סי' קא) בשם הרב השואל, שאשה שעשתה מעשה כיעור אסורה על בעלה, אבל לא כופים עליו להוציא – מעין מש"כ הכנה"ג בביאור דברי המהר"ם בדעת הרמב"ם. והא דהפסידה כתובתה בלי התראה הוא משום שנאסרה על בעלה.

ודן תחילה בדברי תוספות כתובות סג ע"ב (ד"ה אבל אמרה) האם מוכח מהדרך שבה פירשו את הסוגיא בסוף נדרים, דבעשתה מעשה כיעור לא מפסיהד כתובה ללא התראה. ומסיק שלפי מסקנת הגמ' שהעובדה דאירכוסי מירכס מוכיחה שלא נעשתה עברה, לא הוי מעשה כיעור לדעת הרמב"ם דס"ל שמעשה כיעור מהני רק כשאפשר שנבעלה באותו מעמד, כדאיתא בב"ש (סי' יא ס"ק ד).

ודוחה את דברי הרב השואל, וכותב שלא מצא ברמב"ם שאשה נאסרת בעדי כיעור, ומפרש מדוע מפסידה כתובתה, משום שחכמים קנסו אותה בגלל שעשתה מעשה חמור של פריצות גדולה כל כך, כמו דאיתא בגמ' בסוטה (כה ע"א) שקנסו סוטה דל"צ להתרות בה. זה תו"ד.

למדנו מתשובה זו כמה דברים חשובים:

אשה שעשתה מעשה מכוער מפסידה כתובה ללא התראה משום שחז"ל קנסו אותה לפי חומרת מעשיה. ודלא כמ"ש הרב השואל שמפסידה כתובתה משום שאסורה על בעלה, ודלא כמש"כ הרשב"א בח"ד שם שהפסידה כתובתה משום שהכיעור הוא ההתראה, וכמו שביאר בשו"ת מהרש"ם שם, שדמי לעוברת על איסור נידה שכל הנשים יודעות את חומר האיסור ולכן לא צריך התראה [ואף שרעק"א העתיק דברי הנימוק"י שהביא את דברי הריטב"א שכתב שכיעורה הוא התראתה, כנ"ל ברשב"א ובמהרש"ם, וכתב במהריב"ל דכך איתא גם בריטב"א בחידושיו ביבמות "דכיעור היא התראתה". ישנה עוד גרסא שהובאה בספר כתונת פסים (עיין פד"ר ח"ח מעמ' 354, הדיינים הגאונים י.ש. אלישיב; ש. ישראלי; מ. אליהו) "מאבדת התראה" וזה א"ש עם דעת רעק"א].

א.   לדעת הרמב"ם, רק כאשר יש אפשרות שבאותו מעמד באו לכל עבירה, מעשה הכיעור גורם לאשה להפסיד את כתובתה.

ב.   שמחלוקת הראשונים אם אשה שעשתה מעשה מכוער הפסידה את כתובתה נסובה סביב המחלוקת בביאור מסקנת הגמ' לדעת חכמים, דאם נאמר שחכמים ורבי לא נחלקו בבעלה של האשה, לדברי הכל הפסידה את כתובתה, ואם נאמר שנחלקו בבעל כשם שנחלקו בנטען, לא הפסידה את כתובתה לדעת חכמים, וכן ההלכה.

והנה הב"ש בסי' קטו (ס"ק ח) ובסי' יא (ס"ק ו) הביא את דברי הרמב"ם שאשה שעושה מעשה מכוער אינה צריכה התראה [משמע להפסידה כתובתה, וכן הבין ברעק"א שם], ללא חולק, ומשמע שס"ל כך להלכה. גם הט"ז שם הביא את דברי הרמב"ם. אלא שבדבריו אין זה כ"כ מוכרח, שאפשר שהביא את דברי הרמב"ם רק כסיעתא למש"כ שם שבעדי דבר מכוער לחוד לא כופים על הבעל לגרשה.

גם הכנה"ג האריך לדון בדברי הרמב"ם ומסיק דס"ל שאשה לא נאסרת על בעלה בעדי כיעור ודלא כמהר"ם שהביא שם, ומ"מ ס"ל שהפסידה כתובתה וכתב שזו דעת כל הפוסקים. וכך ס"ל גם למהריב"ל. וכ"נ שנקט בשו"ת רעק"א שם. ובדעת השו"ע יש לדון שבפשטות משמע שלא פסק כדברי הרמב"ם. וכמו שדקדקתי מדבריו בסי' יא סעיף ג', וכך דקדק גם בשו"ת מהרא"ל צינץ (סי' יא) מדברי השו"ע. לעיל הבאתי את תשובת ויאמר יצחק, שנראה מדבריו שדקדק אחרת מדברי השו"ע בסי' קטו שהביא את הדין של אשה שיוצאת משום ש"ר איבדה כתובתה, ומשמע ליה שמאחר ומקור דבריו מהרמב"ם ע"כ כוונתו לאשה שעשתה מעשה כיעור שמפסידה כתובתה בלי התראה. אך זהו דקדוק קל, ובפרט שהש"ע הביא לשון שדומה ללשון הגמ' בכתובות (קא ע"א), כך שאין לדקדק מדבריו דס"ל כהרמב"ם, ואדרבא מזה שלא חילק להדיא בסי' קטו בין עוברת ע"ד בעלמא למי שעשתה מעשה מכוער משמע שס"ל דדא ודא אחת היא וצריך התראה.

ובשו"ת אב"נ (סי' ל) הביא את דברי הרמב"ם והשו"ע, וגם הוא פשיטא ליה שהשו"ע לא פסק כמו הרמב"ם, ונימוקו משום בכל המקרים של כיעור שהובאו ברמב"ם יש אומדנא שהייתה עבירה [דאש בנעורת וכו'], והרמב"ם ס"ל שיש חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות כלפי האפשרות לדון על פי אומדנא, וס"ל שלאסור אשה על בעלה הוא כד"נ, ולכן לא אזלינן אחר אומדנא, ולעניין הכתובה אזלינן אחר אומדנא. והשו"ע לא פסק כמותו משום ששאר הראשונים חולקים וסוברים שאין הבדל בין דיני נפשות לדיני ממונות, שבכל אופן לא הולכים אחר אומדנא כנגד ט"ב שלה. והרמב"ם ס"ל שטענת ברי לחוד לא מהניא, משום שס"ל בעלמא שאומדנא גדולה מהני להוציא ממון, כ"ש שמהני נגד ט"ב, ולכן ע"כ החילוק הוא רק בין ד"נ לד"מ.

פירוש נוסף בדברי השו"ע בסי' יא סעיף ג', איתא באוהצ"פ הנ"ל (סי' יא אות נה) בשם בעל העצי ארזים שכתב שבכל מקום שנאמר תצא, היינו מהנטען, אז אם הבעל הוציאה מרצונו אין לה כתובה. ומכוון לדברי הרמב"ם הנ"ל. ופירש כך משום שאם הכוונה כפשוטו לאשה שעשתה מעשה מכוער ונשאת לנטען, א"כ מדוע אין לה כתובה, הרי הייתה אסורה עליו עוד קודם שנשאה? ודמי לנושא חייבי לאוין שבסי' קט"ז סעי' א' שיש להן כתובה. ובאוצה"פ שם הביא מספר בית משה שתמה עליו, שלדעת הרמב"ם גם בכיעור לחוד שלא מפקינן מהנטען, תצא מהבעל בלי כתובה. ובשם ספר פני משה כתב שלא דמי לחייבי לאוין משום שאיסור מחמת מעשה כיעור הוא רק מדר', ובמקום איסור דר' מחמירים יותר, כמו שמצינו לגבי חלוצה לכהן דמפסידה כתובתה. ונראה מדברי העצ"א שעיקר הוכחתו היא מק"ו, משום שס"ל שאפי' בועל ודאי שנשא חייב בכתובה למרות שאסורה עליו מהתורה, וכ"ש מי שעשה עימה מעשה מכוער שלא יכול להיות שיהיה גרוע יותר ממי שעשה מעשה עבירה ממש [למרות שהאשה אסורה עליו מדרבנן, אבל האיסור דרבנן הוא בגלל החשש שבא עליה, ודו"ק].

וראיתי מי שדקדק מדברי הבית משה דס"ל כרמב"ם להלכה, ואין הספר לפני, אבל קושיתו במקומה גם אם נאמר דלא ס"ל כרמב"ם להלכה, ותמה על העצ"א לשיטתו שס"ל שהשו"ע בסעיף ג' התכוון לדברי הרמב"ם, דזה לא א"ש עם מ"ש השו"ע בעצמו בסעיף א', אבל איה"נ יכול לפרש כהמהרא"ל צינץ.

עוד בפוסקים, עי' בשו"ת ויאמר יצחק (א"ה סי' קלג) כתב, דמ"מ אם רצה הבעל להוציא בעדות זו [מעשה כיעור] אין לה כתובה, כמ"ש הרמב"ם (פרק כד מהל' אישות ה"י): מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו', ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע, אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת. ע"כ. ובהלכה ט"ו כתב, כיצד היא יוצאת משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשתה מעשה מכוער וכו', אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות וכו'. ומרן בסי' יא כתב, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה, ה"ז לא תנשא לנטען, וכתב שם הב"ש, שכן כתב הרמב"ם והסמ"ג, דהבעל רשאי להוציאה בעדי כיעור, אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה. ובסי' קטו ס"ה כתב: דהיוצאת משום שם רע אין לה כתובה. א"כ הכא בנ"ד אין לך שם רע גדול מזה שראו אותם שוכבים וכו', אם רצה לגרשה אין לה כתובה. וכ"כ המהריט"ץ. גם הרב כנה"ג כתב גבי עדי כיעור, שבתשובה למהר"מ אבולעפייא והר"ש טרנקי מצאתי, שאפי' לא גירשה ראוי לכל יר"ש: שיתן לו עצה שיגרשנה, וכ"כ בתשו' הרא"ם.

וכן הראוני מ"ש בשו"ת יחוה דעת חזן ח"א (אהע"ז סי' יז) אודות מעשה מכוער של האשה, והעלה שהאשה מפסידה כתובתה. ע"פ מ"ש בש"ע סי' קטו ס"ה, שהיוצאת משום שם רע הפסידה כתובתה, ושם רע היינו דבר כיעור המובא בסי' יא. וע"ש שהביא שכ"כ בס' ראש משביר (ברדוגו סי' קו). וכ"ה בשו"ת ויען אברהם (ריוח, סי' מב), שהפסידה כתובתה אף בלא התראה. וכ"ה בס' בקש שלמה (אבן דנאן), ובס' אבני שיש, ושא"צ קלא דלא פסיק. וכ"ה בס' קרני ראם (אנקאווה). ושוב מצא שכ"כ בשו"ת מהריט"ץ (הישנות סי' קצב).

וע' ביחוה דעת ח"ב (אהע"ז סי' יב עמוד קיא), באשה שהודתה על מעשה כיעור, ובעלה מחל לה על זה, שיתכן ויצטרך לכתוב לה כתובה חדשה, וזה מאחר שבשעה שהודתה על מעשה כיעור הפסידה כתובתה, או שהפסד כתובה תלוי באם הוציאה בפועל ממש, הלא"ה לא הפסידה. והעלה שם, שמפסידה כתובתה כבר בשעה שהודתה הגם שהוא לא הוציאה על זה. וראה עוד ביחו"ד (ח"א אהע"ז סימנים יח, כא, ובחלק ב' סי' יב). ושם דן בכמה פרטים בעניין כיעור, האם סגי בהגפת הדלתות, בלא מנעול, האם צריך שיכנסו יחד, ומה הדין בנתייחדה עם גוי, ומהו גדר מקום סתר. והאם מהני אמתלא שלה בכיעור, ועיין באוצה"פ (סי' יא סק"כא) שהביא שנחלקו בזה הראשונים. ע"ש.

ובפד"ר ישנם כמה דעות בזה, דעת הגרי"ש אלישיב זיע"א בפד"ר ח"ח שם שארוכה שרוב הראשונים סוברים דלא כרמב"ם וכ"פ השו"ע, וגם הרמב"ם לא ס"ל שמעשה כיעור הוא סיבה להפסיד כתובה בלי התראה, אלא רק כאשר יש רגל"ד שנעשתה שם עבירה [כנ"ל ברעק"א]. ולכן כתב שכאשר אין עדות טובה על מעשה כיעור רק הודאת האשה נאמנת [במיגו כנראה] לומר שלא הייתה אז זנות וממילא אין סיבה להפסידה כתובתה גם לדעת הרמב"ם.

ובאותו פד"ר דעת הרב ישראלי שיש עוד ראשונים שסוברים כדעת הרמב"ם, וחלק גם על מאי דס"ל לגרי"ש שדין הרמב"ם בהפסד כתובה של עוברת ע"ד תלוי בכך שיש אפשרות שהיה מעשה זנות, והביא כראיה את מ"ש בהל' טז שם שסיבת ההפסד היא משום שלא תיקנו כתובה לבנות ישראל הפרוצות. הן אמת שהגרי"ש התייחס לכך בדבריו, שמ"ש הרמב"ם בהל' טז היא סיבה לא לחדש כתובה אחר ההפסד כאשר רוצה לקיימה, ולא סיבה להפסיד כתובה. עוד כתב הרב ישראלי, שתורף מחלוקת הרשב"א והרמב"ם היא האם בעי' התראה על הפסד כתובה או לא, שלדעת הרשב"א בעינן התראה להפסד כתובה ולכן גם בעברה חמורה כמו מעשה כיעור צריך התראה, ולדעת הרמב"ם לא בעינן התראה להפסד כתובה ולכן בעברה כזו ל"צ התראה.

ובפד"ר אחר (ח"ח מעמ' 344 והלאה. הדיינים הגאונים ש.ב. ורנר; ע. אזולאי; ח.ג. צימבליסט) נחלקו בדבר הדיינים, שיש סוברים שמעשה כיעור הוא סיבה להפסיד כתובה [לא נימקו מדוע], ודעת הגרח"ג צימבליסט שאין להפסידה כתובה בנ"ד. אמנם גם הוא לא ס"ל שאפשר להתעלם ממ"ש הרמב"ם, אלא שצירף דעת הרשב"א והמהרשד"ם למ"ש המבי"ט שמעשה מכוער הוא מעשה שמראה שקרוב לודאי שהייתה שם עבירה [ומוסיף על לשון הרמב"ם שכתב שהדבר מראה, משמע שהוי רק רגל"ד], וכשיש ספק אם היה מעשה כיעור לא מפסידה את כתובתה.

ואף אמנם שדברי המבי"ט מתאימים למ"ש הב"ש (סי' יא ס"ק ד) שמעשה מכוער בלא יחוד לאו כלום הוא, עפ"ד הרמב"ם הנ"ל, אבל יתכן שנכונים גם לשאר השיטות, משום שגם הח"מ שם שהסתפק בדבר [ועיין אוצה"פ סי' י"א שם אות יד שרבים הסכימו עמו] מסכים שצריך שיהיה בסיס מספיק לחשד שהייתה עבירה, אלא שס"ל שלא צריך שיהיה באותו זמן דווקא אלא הוא הדין בזמן אחר, לפני או אחרי [עיין פת"ש שם בשם המל"מ], אבל כאשר המעשה לא מראה על קירבה כזו שקרוב לודאי שהאנשים שבהם מדובר עוברים על עבירה, בזה לא הוי מעשה כיעור.

רואים אנו מדברי הגרח"ג שליט"א, שבכל מקרה שיש מקום לצדד שהמעשה הנדון אינו מעשה מכוער, יש לצרף את דעת הרשב"א אין להפסידה את כתובתה.

ובפד"ר ח"ח הנ"ל (מעמ' 354 ואילך) נחלקו הדיינים גם סביב ביאור סוגיית הגמ' בסוף נדרים, דאיתא שם שבגלל שהנטען ארכוסי מירכס ומוכח שלא בעל, האשה מותרת לבעלה, הא בלא"ה אסירא ליה. והראשונים עמדו על זה. תוספות בכתובות (סג ע"א) פירשו דמיירי באופן שהאשה אומרת טמאה אני לך, ואז בהדי רגל"ד הייתה נאסרת. והרמב"ן (יבמות כד ע"ב) פירש דמיירי באופן שהאשה מכחישה שזנתה, והקשה על המפרשים שאשה לא יוצאת מבעלה בלי עדי טומאה, אם כן מדוע היה צורך בהוכחה מזה שאירכוסי מירכס? ותירץ שלשיטתם צ"ל שהנדון שם היה אם חייב להוציא לציי"ש כאשר יש מעשה כיעור וקדל"פ כמו שעוברת ע"ד יוצאת בלי כתובה. והרב ישראלי הוכיח מדבריו שס"ל שמעשה כיעור זו סיבה להפסיד כתובה גם בלי התראה שהרי בסוגיא שם לא הייתה התראה. והגרי"ש הוכיח להיפך, שדין מעשה כיעור ודין עוברת ע"ד שווים הם, וכמו שבעינן התראה בעוברת ע"ד ה"נ במעשה כיעור.

ולכאורה דברי הרמב"ן לא א"ש לדעת שנייהם, משום שכתב שרק כאשר יש מעשה כיעור וקדל"פ אז הפסידה כתובתה, וגם לא יהי כדברי הגרי"ש דמיירי באיכא התראה, מדוע בעינן לקדל"פ? וצ"ע.

העולה מן המקובץ, שנחלקו הפוסקים באשה שעשתה מעשה מכוער, אם הפסידה כתובתה בלי התראה. ולמעשה אי אפשר להוציא ממון נגד הפוסקים הסוברים שהפסידה כתובתה. ואולם, במקום שלא נעשה מעשה מכוער גמור, דהיינו שיש שם רגל"ד שנעשתה עברה, וי"ס שצריך שקרוב לודאי שנעשתה שם עברה, אין להפסידה את כתובתה. כמו כן, כאשר לא הוכח שהיה יחוד באותו מעמד, לדעת הב"ש ורבים מן האחרונים, אין כאן מעשה כיעור גמור, ולא הפסידה כתובתה. כמו כן, כאשר הבעל המשיך לחיות עם האשה אחר כך, כתב הכנה"ג שהבעל סבר וקביל וחייב לשלם את תוספת הכתובה. וכאשר הבעל התרה באשה, או כאשר האשה עשתה מעשה מכוער שידוע לכל אשה שהוא מקלקל את חיי המשפחה, אז הפסידה כתובתה מדין אחר, מדין עוברת על דת, דכיעורה הוא התראתה.

והדרינן לדידן. הבעל טען שהאשה עשתה מעשה מכוער כאשר התייחדה עם מר  כהן כמה פעמים במסגרת שיעורי שפה שקיבל ממנה, וכאשר שהתה איתו במהלך סוף שבוע במלון.

היחוד לכשעצמו אינו עילה להפסידה את כתובתה, כמו שכתב הכנה"ג בדעת הרמב"ם. גם מדין עוברת על דת, אין להפסידה את כתובתה, ואפילו לדעת רש"י שעוברת על דת משה מפסידה את כתובתה בלא התראה, וכמש"כ הפת"ש אבה"ע סי' קטו ס"ק יא. ובפרט לאור טענות האשה שהבית היה פתוח ונכנסו ויצאו שם עוזרים ומשרתים, ובעלה בעיר בסמוך למקום ההתייחדות, דבודאי היחוד אינו עילה להפסידה את כתובתה.

ושהיית האשה עם האיש במלון, גם זה אינו נחשב מעשה מכוער המספיק לפי דין כדי להפסידה את כתובתה. על אף שהוצגה חשבונית שהנטען שילם עבור החדר של האשה בכרטיס האשראי שלו, הן האשה נתנה הסבר לעניין, ויש טעם בדברי ב"כ האשה שאם היו רוצים להתייחד בחשאי לא היו שוכרים חדר נפרד לאשה. על אף שחשד יש פה לאור הקשר המוקדם בין האשה לנטען, אין כאן רגלים לדבר שנעשתה שם עברה, ובודאי שאי אפשר לומר שקרוב לודאי שנעשתה כאן עברה, שהרי לא ברור שישנו בחדר אחד, שהרי שכרו ב' חדרים, כל חדר בקומה נפרדת. ונתנה אמתלא שנסעה לפנמה לבקר את אביה, ולא הייתה עם הנטען בחדר אחד. ועדיין לא הגיעה למצב שבו הרמב"ם מתאר מהו מעשה מכוער: "שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה". והנה אף אי נימא דחשיב כמעשה מכוער, אין זה ברור שמפסידה כתובתה במעשה מכוער, וכפי מה שנתבאר נחלקו בזה הפוסקים, וא"כ היאך נוכל להוציא מידי בעלה המוחזק בכתובה. ואמנם ביה"ד קמא סבר דאכתי אינו בגדר מעשה מכוער, וממילא חייב בכתובה, ובעניינים כאלה של התרשמות, אין ביה"ד הגדול נוטה להתערב בשיקול דעתו של ביה"ד האזורי.

ויש עוד לדון, אם לאחר שהבעל יפרע את הכתובה, יוכל לבקש מביה"ד להשביע את האשה שבועת היסת, שלא זינתה תחתיו, וממילא מאחר ובזמן הזה אין משביעים יש לפשר ביניהם מפני חומרת השבועה. וידידי הגר"י אלמליח סבור, שאין בנ"ד מקום לשבועת היסת, שהרי ברור שלבעל אין טענת ברי שזינתה, אלא לאור הקבלה שהגיעה לידו מהמלון מסיק שזינתה, ואין כאן טענת ברי, והרי דעת מרן בחו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ז) "שכל טענת ספק אין משביעין עליה כלל... ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב". ומקור דברי מרן הרמב"ם (בפ"א מהלכות טוען ונטען). וכתב ה"ה, שדבר זה מוסכם מכל הפוסקים. וכ"כ הטור (בה"ת סוף שער ל"ח). ואמנם אם נאמר שבנ"ד נחשב מעשה האשה רגלים לדבר, הרי לדעת הרמ"א (חו"מ שם) יכול להשביעה, אלא שספק גדול אם בנ"ד נחשב רגלים לדבר שזינתה, שאין עדים שראו אותם נכנסים לחדר ומתייחדים במלון, ועוד דמרן לא כתב חילוק זה. ועיין בפ"ת (אות י"ח) שהביא תשובת הרדב"ז, שלדעת הרמב"ם בכל עניין דוקא בטוען ברי משביעין שבועת היסת.

ויש להוסיף, שהרי בנ"ד הבעל מנהל אורח חיים חילוני מובהק, ולטענת האשה אף מקורב לרפורמים, נמצא שאין מקום לשבועת היסת כלל, שהרי זה לשון מרן בחו"מ (סי' פ"ז סי"ג) בנוגע לשבועת היסת: "...היה הנתבע חשוד על השבועה פטור בלא שבועה."

למסקנא דדינא נראה שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהורות:

א.   הבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה, ויש להותיר את פסק הדין של ביה"ד האזורי בנושא זה, על מכונו. ולכן הנתבעת זכאית לקבל 164,558 ₪ עבור כתובתה (מלבד 60,000 ₪ שכבר שולמו במועד סידור הגט).

ב.   על אף שנראה שיש למערער מניע לבצע זיוף בכתובה, הואיל ואין ראיה מוכחת כי אכן כך היו הדברים, ויש טעם בדברי המערער שטוען שהוא לא ביצע את הזיוף כמפורט לעיל, ביה"ד מקפיא את הקנס שבו חויב המערער – הוצאות לטובת אוצר המדינה – עד סיום הבירור על ידי משטרת ישראל כמצוות ביה"ד האזורי.

הרב יצחק יוסף – נשיא

ראיתי מה שכתב כב' נשיא ביה"ד הגדול ואף אני אענה את חלקי.

בפנינו ערעור הגרוש על פסק דין של ביה"ד האזורי בנתניה, הרכב ב', בפני כב' הדיינים הרב מיכאל עמוס – אב"ד, הרב שניאור פרדס והרב אריאל ינאי, מיום כ' בסיון תשע"ה (7.6.2015), שבו נפסק כדלהלן:

  1. תביעת הגירושין נדחית, והנתבעת זכאית לקבל את כתובתה.
  2. הנתבעת זכאית לקבל 164,558 ₪ עבור כתובתה (מלבד 60,000 ₪ שכבר שולמו במועד סידור הגט).
  3. מחייבים את התובע בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ על ביצוע המחיקה בשטר הכתובה, ועל אי דיווח לבית הדין שסכום הכתובה שונה וזויף.
  4. על משטרת ישראל לפתוח בהליך פלילי כנגד התובע־מר [פלוני] בשיבוש ראיות בהליך משפטי – בנוגע למחיקה שבוצעה בכתובה. את תוצאות החקירה משטרת ישראל ישראל תמציא לבית הדין.
  5. מסקנות דו"ח רואה החשבון מקובלות עלינו ויש לחלק את הכספים כפי ההמלצות שנקבעו בו בעמודים 10–11 ולאופן חלוקתם.
  6. הדירה המשותפת ברחוב [...] בנתניה:

מדובר בדופלקס בן 5 חדרים שהוערך בשעתו ב־1.95 מיליון ₪, אך לטענת הנתבעת הוא שוויו היום 2.2 מיליון. דירה זו נרשמה על שם שני הצדדים והם שותפים בה. טענת בא כוחה של הנתבעת שכביכול רוב הכסף בא ממנה (דבר דגם הוכחש כל ידי התובע) נדחית. רישום הבעלות הוא שקובע.

התובע מעוניין לרכוש את הנכס וניתנו מספר החלטות ביניים בהן הורינו לצדדים להגיע להסכמות. לדברי התובע, הנתבעת ממשיכה להתגורר בדירה וכל רצונה הוא לדחות את פירוק השיתוף ולמשוך זמן.

אנו מורים לצדדים להמציא לנו חוות דעת עדכנית בתוך 21 יום על שווי הדירה. אם הנתבעת לא תשתף הפעם פעולה עם התובע תתקבל חוות דעת שימציא התובע מטעמו.

לחילופין יש להודיע לנו אם לדירה נערכה כבר שמאות מקצועית – ואם כן על השמאי לעדכן את השמאות לערכה היום. אם טרם נערכה שמאות – יש להמציא אלינו שמאות זו בתוך 21 יום.

נפנה את הצדדים לשמאי המקרקעין יוסף ארנברג ממגדלי שקל בבני ברק.

  1. התובע דורש לקבל דמי שימוש מיום הרחקתו ע"י המשטרה – 17/11/13. ב"כ הנתבעת כותב כי דמי מדור הקטינים בעצם שולמו בדמי שימוש אלה.

עם זאת, מאחר שמדובר בנכס יוקרה, אין צידוק לפי ההלכה לחייב את התובע בדמי מדור כה גבוהים, ויש לקזז מדמי השימוש הגבוהים את דמי המדור הנמוכים יותר. מדור ומזונות קטינים לפי ההלכה נקבע לפי צרכן ולא לפי רמת החיים של האב. אין דין 'עולה עמו' במזונות ומדור קטינים. את דמי השימוש יש לחשב ממועד סידור הגט – 29/12/2013. מאחר שמזונות הקטינים נפסקו בביהמ"ש יהיה על הנתבעת לבצע שם את שערוך דמי מדור הקטינים מיום הגירושין ועד היום; ומדמי השימוש יקוזזו דמי המדור, כאן בביה"ד.

מאחר שמדובר בכרכור מיותר בין הערכאות מוטב כי הצדדים ישכילו להתפשר על סכום דמי השימוש. בהיעדר הסכמה, יוטל על השמאי להמציא לנו הערכה לשווי דמי השכירות של הדירה.

  1. על הצדדים לגבש הסכם מכר בתוך 45 יום לרכישתה על ידי התובע, ולהמציאו לבית הדין.
  2. אם הסכם מכר זה לא יומצא, ימונו באי כוחם של הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירתה כפנויה לצד ג'.

עד כאן לשון מסקנת פסק הדין של ביה"ד האזורי.

הצדדים נישאו בשנת תשס"ג והתגרשו בכ"ו טבת תשע"ד.

ביום הגירושין שילם הבעל לאשתו, לפי הצעת ביה"ד, את כתובתה בסך 60,000 ₪, והוחלט כי לאחר תום הדיון הרכושי והממוני בביהמ"ש יפסוק ביה"ד אם יש לקזז את סכום הכתובה הנ"ל מחלקה של האשה באיזון הממוני או שאין לקזז סכום הכתובה.

בהחלטת ביה"ד האזורי מיום י"ח חשון תשע"ה (11.11.2014) נכתב:

"הונח לפנינו דו"ח איזון הנכסים... מעיון במסמך הכתובה שנסרק לתיק ניתן לראות כי בוצעה מחיקה כלשהיא במקום שנרשם הסכום, אך מעיון מדוקדק במסמך הסרוך נראה שהסכום הנקוב בכתובה היה 360,000 ₪, ובוצעה מחיקה על המילים "שלוש מאות". מסמך הכתובה שנסרק הוא העתק שנשלח מלשכת הרבנות בנהריה, הדבר טעון בירור.

למרות זאת, נראה לכאורה כי הדיון בנושא גובה או חיוב הכתובה מתייתר לאור דו"ח רואה החשבון מאחר שהכספים ברי האיזון שצברו הצדדים עולים בעשרות מונים מדמי הכתובה, וכידוע אין לקבל כפל תשלומים של כתובה ואיזון..." עכ"ל ההחלטה.

והנה למרות החלטת ביה"ד הנ"ל, חזר בו ביה"ד מהחלטתו הנ"ל, ובפסק דין שנתן ביה"ד ביום כ' סיון תשע"ה (7.6.15), [נשוא הערעור] כתב ביה"ד כדלהלן:

"נאמר כעת, כי למרות עמדתנו המסורתית לפיה אין לחייב בכתובה נוסף לאיזון המשאבים (ואגב זו גם הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים) סבורים אנו שבמקרה שלפנינו יש להחריג את סך ה – 60,000 ₪ – דמי הכתובה ששילם התובע במעמד סידור הגט, מאיזון הנכסים הכללי, משני טעמים: האחד, הנוגע למישור העקרוני: השני, הנוגע במישור הטכני של האיזון.

הטעם הראשון והעקרוני. נראה לנו כי יש להכיר למפרע בתשלום זה כתשלום מרצון לשם קיצור הליכים... אנו סבורים כי יש לראות בתשלום זה הקניית הגט וכרצון מפורש מצדו של התובע להחריג את דמי הכתובה ששולמו ממסגרת איזון הנכסים הכללי, כפי שנבאר.

בסימוכין לסוגיה דומה, נעיר לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ל' ע"א) "עביד איניש דזבין דיניה... בכדי להקל עליו את תשלום הכתובה עשה התובע, כפי הנראה, מעשה פלילי, הוא ביצע מחיקה בסכום המקורי של כתובה והעמיד אותה על סך של 60,000 ₪... על מעשה רמיה זה יש לחייב בהוצאות משפט, אך בנוסף לכך... נראה כי יש להחריג את דמי הכתובה שכבר שולמו מכלל איזון המשאבים."

עד כאן ציטוט מהפסק דין הנ"ל.

ועל כך יש להעיר כי הוצאות משפט יש לחייב רק על הוצאות ממשיות שנגרמו בפועל לצד השני על אי הופעת הצד שכנגד לדיון או על קיום דיון סרק, דברים אלו לא היו בנדון דידן ולכן אין מקום לחייב את הבעל לשעבר בהוצאות משפט.

ובאשר למעשה זיוף הסכום שבכתובה זה עניין למשטרה לחקור אותו אם היה זיוף ומי עשאו, ואכן ממסמך מהמשטרה שהוצג בפנינו בביה"ד עולה כי המשטרה קבעה שאין להאשים את הבעל במעשה הזיוף מחוסר ראיות.

ובכלל יש לעמוד על הסתירה שבדברי פסק הדין הנ"ל, כי מצד אחד נקבע [סעיף 3] בסיכומו של דבר בסוף פסה"ד כי יש לחייב את הבעל בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ על מעשה זיוף הסכום בכתובה, ומצד שני קובע ביה"ד [סעיף 4 שם] "על משטרת ישראל לפתוח בהליך פלילי כנגד התובע – מר [פלוני] בשיבוש ראיות בהליך משפטי – בנוגע למחיקה שבוצעה בכתובה..."

והדברים לא מובנים, כי אם ביה"ד פונה למשטרת ישראל לפתוח בהליך פלילי וכו', א"כ מה מקום לחייבו כעת, טרם חקירת המשטרה את מעשה הזיוף. ועוד, הרי זה עניין למשטרה להגיש אישום פלילי וזה לא עניין לביה"ד לענות בו.

עוד יש להעיר על קביעת ביה"ד בפסה"ד כי "תשלום הכתובה שהוא שילם במועד הגט ניתן לנתבעת כדמי הסכמה כדי שתסכים להתגרש, ולכן יש להחריג סכום זה מהאיזון הכללי..." [סוף עמוד 4].

גם קביעה זו לא מובנת. שהרי לפני כן ציטט ביה"ד את שאלת ביה"ד: "מדוע שלא יתגרשו?" ועל כך השיב הבעל: "היא לא זכאית לכתובתה", ובהמשך הדיון כשדובר על הכתובה נאמר, ביה"ד: "מציע שהבעל יתן את כתובתה, ואחרי שיחזור מחו"ל, יהיה דיון הוכחות, ואם יתברר שאינה זכאית לכתובה, יקוזז מחלוקת הרכוש והאיזון. אם מתגרשים מחר – אין מזונות אשה."

רואים איפוא שהבעל לא שילם את הכתובה "כדמי הסכמה כדי שתסכים להתגרש" שהרי לדבריו "היא לא זכאית לכתובה" אלא שהסכים לשלם בעת הגירושין בתנאי שיתקיימו דיוני הוכחות בנושא הכתובה, ואם הוא יזכה ויפטר מהכתובה אזי הסכום ששילם בעת הגירושין יקוזז מאיזון המשאבים. ואם הוא שילם את הסך הנ"ל כדי שתסכים להתגרש, כהנחת ביה"ד, למה התנה שיתקיימו אח"כ דיונים על הכתובה ואם יזכה יקוזז הסכום ששילם הרי הוא נתן את הסכום כדמי הסכמה?

ממשיך ביה"ד וכותב:

"הטעם השני, הטכני, הנוגע לעריכת איזון... זכויות התובע עודפות על זכויות הנתבעתב־270,884 ₪... מאחר שבמועד סידור הגט שולם כבר סך של 60,000 ₪, חוב הכתובה נותר על 164,558 ₪...".

ובהמשך שם בעניין עילות הבעל לגירושין. כתב ביה"ד:

"את תביעת הגירושין שהגיש התובע יש לדחות. לא מצאנו בתביעה זו כל עילת גירושין שיש בה כדי לחייב את הנתבע בגט או להפסידה את כתובתה... טענה נוספת שהעלה התובע הייתה בדבר קשר אישי שהנתבעת קשרה עם גבר זר בשם  [כ']. ראיה לדבר הוא הציג בדיון ההוכחות קבלתי תשלום משהייה משותפת שלה בבית מלון בפנמה. כבר מעיון ראשוני בחומר שהוצג דחינו ראיה זו. מבחינת קבלת התשלום של בית המלון ניתן להיווכח שמדובר בשכירת שני חדרים נפרדים. הנתבעת הבהירה לנו שהחדרים שבהם הם לנו היו בשתי קומות נפרדות של המלון ושהתשלום המשותף לשני החדרים נועד לצורך קבלת הנחה. מבדיקת קבלת התשלום אכן נראה כי מדובר בשני חדרים שונים. עוד היא הבהירה כי מר [כ'] הנ"ל קיבל אצלה שיעורי עזר בשפה הספרדית והסתייע בה בתרגומי מסמכים, לא בקשר אישי מדובר כאן אלא בידידות רגילה ושגרתית, ובמתן שיעור עזר בספרדית. בסיכומו של דבר, בנושא הגירושין והכתובה: יש לדחות את תביעת הגירושין, והנתבע זכאית לקבל כתובה..."

עד כאן ציטוט מפסק הדין.

אולם, לענ"ד נראה כי אין לקבל בתמימות את הסברה הנ"ל של האשה לגבי הקשר שלה עם הגבר הזר  [כ']. דומה כי יש בהסברה הרבה מן המקריות על גבול הנס [כאמור אין מקרה בעולם כי אותיות "מקרה" הן "רק מה'"]. וכן יש בהסברה כמה סתירות כדלהלן:

ראשית, יש לציין מה שהשיבה האשה בחקירתה לשאלת ב"כ:

"איך נסעת לבקר את אבא שלך? ת. שאלתי את [פלוני] [בעלה] אם הוא מאשר את זה, והוא דירבן אותי ואמר לי טוסי" [פרוטוקול מיום י"ב סיון תשע"ד – 10.6.2014].

ואילו בהמשך שם אמרה:

"... ניסיתי להתקשר ל[פלוני], אבל הוא טרק את הטלפון והתחמק. בלילה האחרון ישבתי עם אבא במלון ואמרתי לו שיתקשר ל[פלוני] ויבדוק מה שלום הילדים, הוא התקשר ואמר ל[פלוני] למה אתה לא עונה לאשתך?."

והשאלה נשאלת, אם כדבריה הראשונים של האשה כי שאלה את בעלה והוא דרבן אותה לטוס לאביה, מדוע כשהתקשרה אליו מפנמה הוא טרק את הטלפון והתחמק?

אין זו אלא אחת מהשתיים, או שהיא טסה לפנמה ללא רשות בעלה, או שאח"כ נודע לבעלה כי אשתו שהתה במלון עם  [כ'].

זאת ועוד, מעניין כי ישיבת הדירקטוריון של [כ'] בפנמה הייתה בדיוק באותו זמן שהיא טסה לבקר את אביה.

גם העובדה כי שכרו במלון שני חדרים נפרדים, גם אם כדברי האשה שזה בשתי קומות, אין זה אומר כי לא עשו כן רק למראית עין, ויש כאן אנן סהדי כי הם לנו בחדר אחד.

גם עניין התשלום למלון שהגבר הסכים לשלם בכרטיס אשראי שלו והיא שילמה לו במזומנים, לא נשמע אמין. בנוסף לכך יש סתירה בדברי האשה לגבי עלות שכירת חדר במלון. פעם טענה כי העלות היא בין 200–300 דולר ללילה, אח"כ טענה ששילמה לגבר הזר 135 דולר כפול 2 לילות.

גם עניין הליכת האשה לביתו של  [כ'] פעמיים בשבוע בשעה 11:00 בלילה למשך שעה כדי ללמדו את השפה ספרדית במקום שהוא יבוא אליה לביתה כדי ללמוד, נשמע מוזר, כי אם זה נכון מדוע הוא לא בא לבית האשה ללמוד במקום שהיא תלך לביתו בשעה 11:00 בלילה כדי ללמדו, ובפרט שלדברי הבעל זה היה בניגוד לדעתו, והוא לא הסכים לכך.

אמנם, בדיון שלאחר מכן הסבירה האשה שהתייחדה עם אותו גבר בבית פתוח והבעל יכול היה להיכנס אליו, וגם עוזרת הבית הייתה שם.

אולם, לפי ההלכה אין לקבל את אמירתה השנייה החוזרת בה מאמירתה הראשונה, עי' שו"ע חו"מ [סי' פ ס"א] וז"ל: "מי שטוען בבית דין טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון אחרת שסותרת הראשונה..."

הפסד כתובה במעשה כיעור

מכל זה נראה כי לכל הפחות יש בהודאת האשה על קשריה הנ"ל עם אותו גבר, לימוד בביתו בלילה פעמיים בשבוע בשעות מאוחרות וכן שהייתם יחד במלון אחד שכאמור, יש אנן סהדי שהם לנו בחדר אחד, ויש בזה משום מעשה כיעור של האשה.

ואף שצריכים עדים על מעשה כיעור כמ"ש בשו"ע [אהע"ז סי' יא ס"א]. אולם, כידוע "אנן סהדי" חשוב כמו עדים עי' רב פעלים [ח"א אהע"ז סי יא].

ואשה שעשתה מעשה כיעור הדין הוא כי הפסידה את כתובתה.

כי הנה, בתלמוד ירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו] אמרו:

"...מעשה באחד שראו אותו נותן את פיו על פיה שלה, אתא עובדא קומי רבי יוסי אמר, תיפוק בלא פרן [תצא בלא כתובה. קה"ע]."

מוכח להדיא בדברי הירושלמי כי אשה שעשתה מעשה כיעור מפסידה את כתובתה.

ובהמשך הירושלמי שם אמרו:

"והויין קריביה עררין ואמרין, אין שוטה היא, תיפוק בלא פרן. ואין לית שוטה היא, תיסב פרן שלים."

ופירש בקרבן העדה שם:

"הקרובים אמרו, תבדקנה, אם שוטה היא תיקח כתובתה מושלם. ואם לאו שוטה היא אז תפסיד."

כלומר, שקה"ע פירש מה שאמרו הקרובים, אם שוטה היא. פירושו, חסרת דעת. ולכן הוצרך להגיה שגורסין להיפך, אם שוטה היא, שהיא חסרת דעת, אינה מפסדת כלל ולוקחת כתובתה מושלם. ואם איננה שוטה, תפסיד כתובתה.

ועל סמך גרסתו ופירושו הנ"ל הוא הקשה בפירושו "שיירי קרבן" שם על מה שכתב בתשובת הרשב"א [ח"א סי' אלף רלז], שמשמע מדברי הירושלמי הנ"ל דאפילו פיו על פיה, אינה סוטה. ע"ש.

כלומר, ואינה יוצאת. וע"ז תמה שם "ותימא, אדרבא בירושלמי משמע מפורש דתצא."

אולם, בפירוש "בן אריה" על הירושלמי שם [בסוף המסכת] כתב, כי בחנם הגיה קרה"ע את דברי הירושלמי והקשה על הרשב"א, כי מה שאמר הירושלמי "שוטה" אין פירושו חסרת דעת אלא פירושו "סוטה" כמו שכתוב "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל". וטענת קרוביה הייתה, אם יש עליה עדים שזינתה ונעשית סוטה, תפסיד כתובתה. אבל אם אין עדים שזינתה, לא תפסיד כתובתה. ומשום כך כתב הרשב"א שם דמשמע בירושלמי דפיו על פיה אינה סוטה כיון שאין עדים שזינתה.

וע"ע בפירוש "יד אפרים" ובפירוש "עמודי ירושלים" על הירושלמי שם [על הדף וגם בסוף המסכת]. וע"ע בביאור הגר"א בשו"ע [אהע"ז סי' יא סק"ז].

ובאמת שמצאנו שכבר המאירי ביבמות [כד ע"ב] גרס כך בירושלמי וז"ל:

"אין סוטה היא, יאות תיפוק בלא פרן. אין לית היא סוטה, תינסוב פרן שלים."

ודברי הירושלמי הנ"ל הובאו בחידושי הריטב"א ביבמות [כד ע"ב ד"ה והכא] וז"ל:

"...והא דקתני רבי, הואיל ומכוער הדבר, תצא...אי בעית אימא, תצא מן הבעל. לומר, שאם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו, תצא ממנו בעל כרחה כעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה...ומה שכתב שם בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו]...אפילו רואין אותו נותן פיו על פיה וכו' אתא עובדא קומי רבי יוסי ואמר, תיפוק בלא פרן [כתובה]. ע"ש. עכ"ל.

ועי' בנימוקי יוסף ביבמות שם שהביא את דברי הריטב"א הנ"ל.

וע"ע בחידושי הריטב"א בקדושין [פא ע"א] שנראה שהייתה לו גירסא בגמרא ביבמות הנ"ל שבה נאמר מפורש "תצא שלא בכתובה". וז"ל בקדושין שם:

"הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד [כד ע"ב], רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, ומנעלים הפוכים תחת המטה, הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה. [גירסתנו בגמרא רק "תצא"] היינו, שאם רצה להוציא, יוצאה בלא כתובה, לא שיוציאוה ב"ד בעל כרחו. וכ"פ שם הגאונים ז"ל...אלא דבכהאי גוונא דליכא עידי ייחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו, חייב לפרוע לה כתובתה שאם אין אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיהא לה כתובה...ובעוברת על דת משה ויהודית או בעידי דבר מכוער, אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה...". עכ"ל.

וכ"כ המאירי ביבמות שם וז"ל:

"ויש צדדים אחרים שאינם זנות ברור, אלא [שהם] חשד זנות...חשד זה חלוק לשלשה מינים:

הראשון הוא, שנראו בה דברים של חוצפא ותכסיסין של זונה...ודאי יוצאה היא שלא בכתובה אלא שאינה אסורה עליו...

המין השני הוא, שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות, אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף העניין, כגן חיבוק ונישוק...ומין זה לעניין הפסד כתובה ודאי הפסידה, ואינה צריכה התראה לדברי הכל...

המין השלישי הוא, שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער, ר"ל, שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם...נחלקו רב ורבי, שלדעת רב אין מוציאין אף כשאין לו בנים הימנה, ולדעת רבי מוציאין כל שאין לו בנים הימנה.

ופסקנו כשניהם. כרבי בקלא דלא פסיק, וכרב בקלא דפסיק כמו שיתבאר.

אלא שבהוצאה זו נחלקו המפרשים. מהם שאמרו שכופין אף את הבעל להוציאה אם אין לו בנים הימנה... אבל גדולי הפוסקים והמחברים [הרי"ף והרמב"ם] כתבו, שהבעל אין כופין אותו להוציא אלא בעידי טומאה, אפילו אין לו בנים הימנה, ולא אמרו בכאן "תצא" אלא מן הבועל אם גירשה הבעל מאיליו וכנסה הוא, דאלומי אלמיה לקלא. וכל שהיא יוצאה מבעלה מחמתו בלא כתובה אם כנסה הוא, תצא. הא מבעל לא...". עכ"ל המאירי שם.

נמצאנו למדים מדברי המאירי הנ"ל, שבכל שלשת המינים הנ"ל של חשד זנות, האשה מפסידה את כתובתה.

וכן פסק הרמב"ם [פכ"ד מהל' אישות ה"י] וז"ל:

"מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת...ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאת משום שם רע, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת..."

ובהמשך שם [הט"ו] כתב הרמב"ם וז"ל:

"כיצד היא יוצאת משום שם רע. כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות...אם רצה בעלה להוציאה, תצא ואין לה כתובה. ואין זו צריכה התראה."

ובפירוש מגיד משנה שם כתב וז"ל:

"כבר הזכרתי למעלה [ה"י] מ"ש פרק אלמנה ניזונת [כתובות קא ע"ב], והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה. ואלו הדברים שהזכיר רבנו בכאן כולם מפורשים בירושלמי בפרק המדיר [ה"ו]. וזה דעת הרבה מן המפרשים ז"ל שבדברים אלו אבדה כתובתה."

גם בהלכה טז שם כתב הרמב"ם וז"ל:

"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא. ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה. שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

גם הסמ"ג [עשיו מח] העתיק את דברי הרמב"ם הנ"ל להלכה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' יב וסי' טז. וכ"פ הב"ח בתשובות החדשות [סי' פד]. וכ"כ הט"ז בשו"ע אהע"ז [סי' יא סוף סק"א]. וכ"כ מהריט"ץ סי' קצב. וע"ע בשו"ת צמח צדק החדש [אהע"ז סי' כד].

והנה, על מה שכתב המגיד משנה הנזכר כי מקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' בכתובות הנ"ל "והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה". כלומר, שהרמב"ם מפרש "יוצאת משום שם רע" היא אשה שיוצאת משום מעשה כיעור שעשתה.

על כך העיר בשו"ת מהרא"ל מינץ [אהע"ז סי' יא] כי:

"רש"י שם פירש, יוצאת משום שם רע שזינתה. וכ"כ הר"ן בפירושו לרי"ף [יש להוסיף שכ"כ תוס' רי"ד שם]. משמע שזינתה באמת. ודוחק לפרש בדברי רש"י דכוונתו שיש עליה שם רע שזינתה, דה"ל לפרושי דמיירי בעדי כיעור, ועוד, אם מאמר רש"י שזינתה נסמך לשם רע האמור בש"ס, א"כ תאמר שאפילו קלא בעלמא מאבדת כתובתה, והא ליכא למ"ד וכמו שנברר לקמן בראיה ברורה. אלא נראה דס"ל לרש"י היכא דאינה נאסרת עליו אינה מאבדת כתובה.

וכן משמע בש"ס, דאמר, מסייע ליה לרב הונא דאמר לא הפסידה בלאותיה הקיימים, ואם איתה דיוצאת משום שם רע מיירי בדבר מכוער מנ"ל להוכיח בזינתה בבירור, דילמא דוקא בדבר מכוער דמידי ספיקא לא נפקא, א"כ נכסי מילוג בחזקתה קיימי שלא הפסידתן, אלא ודאי ס"ל שאינה מפסדת היכא שאינה נאסרת עליו, ומיירי שזינתה בבירור וכפירוש רש"י והר"ן". עכ"ל.

ועי' בשו"ת רעק"א [ח"א סימנים צט, ק, קא] שנחלק על בעל בית מאיר. לדעת הבית מאיר, הרמב"ם סובר כחומרא שע"י עדי כיעור איבדה כתובתה מפני שנאסרה לו. ואילו לדעת רעק"א, הרמב"ם סובר דבעדי כיעור לא נאסרה לבעלה אלא כיון שעשתה מעשה פריצות גדול כזה עד שמראין הדברים שהייתה שם עבירה, קנסוה רבנן דתצא בלא כתובה.

אמנם, הרשב"א בתשובה [ ח"א סוף סי' אלף קפז] כתב וז"ל:

"...אבל בשאין שם עד [שזינתה] ואיהו נמי לא אמר דהעיד לו עד אחר אלא שמחמת קול או מחמת דבר מכוער שראה, האמין, אינה אסורה...ומכל מקום אם בא להוציא נותן לה כתובה, עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובה אלא מי שבית דין מוציאין אותה בעידי טומאה. אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה ועדים אין בה, אינה מפסדת כלום מכתובתה דדילמא עילא מצא בה כדי להפסידה..."

גם בשו"ת מהרשד"ם [חאהע"ז סי' קסא] הביא דברי הרשב"א הנ"ל והסכים עמו. וז"ל שם:

"ולעניין הכתובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה כיון שכתב הרשב"א באותה תשובה וז"ל, ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא מי שב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה. ועליו הייתי סומך.עכ"ל.

אלא שבשו"ת מהרש"ם [ח"א סי' קיז] כתב וז"ל:

"ואני מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ד סי' עט, אחר שכתב דבנודרת ואינה מקיימת צריכה התראה, סיים, וז"ל: ולא אמרו שאין צריכה התראה אלא ליוצאת משום שם רע ודבר מכוער שכיעורה התראה."

ועי' מה שכתב עמיתי הרה"ג אליהו היישריק בפס"ד שפורסם בחוברת "כנס הדיינים" תשע"ג, ליישב את הסתירה בדברי הרשב"א הנ"ל.

אולם, דעת מרן בשו"ע היא כדעת הרמב"ם, הסמ"ג, הריטב"א, המאירי ועוד, הנ"ל, שאשה שעשתה מעשה כיעור הפסידה את כתובתה.

וכמו שכתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק [אהע"ז סי' קלג] וז"ל:

"ומ"מ אם רצה הבעל להוציאה בעדות זו אין לה כתובה כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות ה"י וכו' [הנ"ל].

ובסימן קטו ס"ה [אהע"ז] כתב מרן דהיוצאת משום שם רע אין לה כתובה. א"כ הכא בנד"ד אין לך שם רע גדול מזה שראו אותם שוכבים זע"ז והוא יותר מכוער מהדברים שכתב הרמב"ם ומרן שם. ואף שאין מחייבין אותו לגרשה, אם רצה לגרשה אין לה כתובה. וכ"כ הרב מהריט"ץ סי' הנזכר וכו'. עכ"ל.

וזה דלא כמו שכתב בשו"ת אבני נזר [ח"א סי' ל] וז"ל:

"ואבאר הדברים, דהנה הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הלכה יד, בהיו עדים על דבר מכוער ביותר, וכהני דרוכל יוצא... אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה, ובשו"ע סי' קטו לא הובא דין זה דבעידי כיעור תפסיד כתובתה בלא התראה. אך צריך להבין מנ"ל להרמב"ם דבעידי כיעור מפסדת הכתובה בלא התראה".עכ"ל.

אולם, לפי האמור דין זה כן הובא בשו"ע הנ"ל בסעיף ה וז"ל:

"...וכן הדין במי שזינתה או שיוצאה משום שם רע שאיבדה עיקר כתובה ותוספת..."

וכאמור, מקור דברי הרמב"ם הוא בירושלמי הנ"ל. ואפשר לומר שגם הרמב"ם הייתה לו גירסא בגמרא ביבמות [כד ע"ב] "תצא שלא בכתובה" וכגירסת הריטב"א בקידושין הנ"ל.

ועי' במהריב"ל ח"ב סי' ו] שפירש אליבא דהרי"ף והרמב"ם את מה שאמרו בגמ' הנ"ל "רוכל יוצא וכו' הואיל ומכוער הדבר תצא" היינו, שתצא מהבעל שלא בכתובה. ע"ש. והביאו הכנה"ג [אהע"ז סי יא בהגהב"י אות יג ד"ה ושוב בא] וגם הוא הסכים לפירוש זה ברמב"ם. ע"ש.

וכן פסקו להלכה גאוני המערב [מרוקו], הביאם בשו"ת יחוה דעת [חזן, ח"א אהע"ז סוסי' יז] על פי דברי הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, שאשה שעשתה מעשה כיעור הפסידה כתובתה. שכן כתב בס' דברי משה להגאון ראש משביר [בירדוגו] ז"ל סי' קו. ושכ"כ בשו"ת ויען אברהם [רווח, אבהע"ז סוסי' כד. כך צ"ל ולא כנכתב שם סי' מב].

וכ"כ עוד ביחוה דעת שם סי' יח]. וע"ע שם [סוסי' יט] שכ"כ הרה"ג מוהר"ר שלמה אבן דנן בס' בקש שלמה, ובס' אבני ש י"ש [שאול ישועה אביטבול], ועי' ויען אברהם הנ"ל שכתב שכן הוא דעת מוהר"ר רפאל אנקווא ז"ל בס' קרני ראם, שחזר בו והסכים להלכה, דבעדי כיעור לבד הפסידה כתובתה. ע"ש.

אלא שמה שכתב שם [סי' יח ד"ה ועל] וז"ל:

"...ואע"פ שתהיה ההתראה ברורה הרי לא התרו בה שאם תלך תפסיד כתובתה. ומדברי מרן ז"ל בסי' קטו סעי' י' משמע, דצריך להתרות בה שאם תעשה כו"כ תפסיד כתובתה... אמנם י"ל דהואיל והבעל הוא מוחזק בכתובה, הריהו יכול לטעון קים לי כהסוברים דא"צ להתרות שתפסיד כתובה...". עכ"ל.

על זה יש להעיר, כי לפי מה שכתב בתחילה שדעת מרן משמע דצריך להתרות שתפסיד כתובתה. א"כ, איך כתב אח"כ שיכול לומר קים לי כחולקים על מרן, הרי קיי"ל דאין אומרים קים לי נגד מה שפסק מרן בשו"ע וכמ"ש בתומים סי כה ועוד אחרונים.

זאת ועוד, מה שכתב שמשמע שדעת מרן דצריך להתרות שתפסיד כתובתה. יש להעיר ממה שהוא עצמו כתב ביחוה דעת [ח"ב סוסי' יב], כי שם הוא הביא שבספר הגם שאול [סי' מג] כתב דדעת מרן היא דבעינן עד שיתרה בה שאם תעברי תפסידי כתובתיך. והוכיח כן ממה שכתב מרן בב"י ובבדק הבית ע"ש.

והרב המחבר שם תמה על ההוכחות הנ"ל של הרב הגם שאול וכתב:

"דלפי ענ"ד אין שום הכרח מדברי מרן ז"ל דס"ל כן...". וסיים: "ומכיון שהדבר שנוי במחלוקת הרי קיי"ל שהמוחזק והוא הבעל יכול לומר קים לי."

וצ"ע, שהרב בעל יחוה דעת סותר מה שכתב בח"א הנ"ל שדעת מרן שצריך להתרות שתפסיד כתובה, וכמ"ש הגם שאול הנ"ל.

ומה שכתב עמיתי הרה"ג היישריק שם בהסבר דברי מרן השו"ע בסי' קטו ס"ה הנ"ל כדי לדחות הראיה מדברי מרן. אין הסברו מובן דיו. ע"ש.

אמנם, מצאנו למרן בשו"ע [אהע"ז סי' יא ס"ג] שכתב:

כל מקום שאמרו "תצא", תצא בלא כתובה."

ומקורו מדברי הרמב"ם בהלכות סוטה [סוף פ"ב]. משמע מזה שבמקום שלא נאמר "תצא" לא הפסידה כתובה. לפי זה, בדין של מעשה כיעור שהובא בשו"ע שם לעיל [ס"א], שלא כתב מרן לשון "תצא" אלא כתב "אם הוציאה בעלה",הרי שיש לה כתובה.

וכ"כ לדייק מדברי השו"ע הנ"ל בשו"ת מהרא"ל צינץ אהע"ז סי' יא ע"ש. ולפי זה אם נשאה הבועל שהדין הוא, תצא ממנו. יוצאת בלי כתובה.

אולם, כבר כתב בספר עצי ארזים [שם סקי"ג מובא באוצה"פ שם דף נד ע"א אות נה], וז"ל:

"דהכי פירושו [שו"ע ס"ג], כל מקום שאמרו תצא מהבועל אע"ג דלהבעל אין כופין להוציאה מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה וכ"כ הרמב"ם פכ"ד מאישות, וע"ש הטעם, אבל אין לפרש כפשוטו דקאי אנטען שתצא ממנו בלא כתובה דנ"ל דאפילו בבועל ודאי שאם עבר ונשאה מוציאין ממנו מ"מ חייב לתת לה כתובה, דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם וכו'. עכ"ל.

וגם הבית משה והפני משה [שם באוצה"פ] שחלקו על פירושו של עצי ארזים הנ"ל, מודים לו לדינא שמהבעל אין לה כתובה.

וכ"כ הגרח"ג צמבליסט שליט"א בפסקי דין רבניים [ח"ח עמוד 351], וז"ל:

"דבכיעור הפסידה כתובתה. וכן מפורש בשו"ע סי' קטו ס"ה דהיוצאת משום שם רע אבדה כתובתה. [וע"ש בתשובת מהרא"ל צונץ מש"כ בדעת השו"ע]."

וכן ראיתי בספר שיצא כעת "עדת מעזו" של הדיין הרה"ג אברהם כלאב שליט"א [אהע"ז הל' אישות וקידושין סי' יא ס"ג אות ד עמוד קנז] שכתב וז"ל:

"...לפ"ז יש לבאר דברי השו"ע כאן, כל מקום שאמרו "תצא" בלא כתובה, כשני דינים. דהיינו, כאשר דינא לצאת מבעל, אפילו שהוא הנטען, מאבדת כתובה אפילו מבעלה...". עכ"ל.

ובאמת, אם נרצה לדייק מדברי מרן השו"ע בסי' יא ס"ג כפי שדייק המהרא"ל מינץ כנ"ל. א"כ, גם מדברי הרמב"ם יש לדייק כן. שהרי הרמב"ם [פ"ב מהל' סוטה הט"ז], ג"כ כתב כלשון השו"ע הנ"ל. וז"ל שם:

"וכל מקום שאמרנו תצא, תצא בלא כתובה."

ועי' בבאר הגולה על שו"ע שם שציין כמקור את דברי הרמב"ם הנ"ל.

ולפי זה נדייק ברמב"ם, הא בדין כיעור שלא תצא מהבעל, לא מפסידה כתובתה. וזה לא יתכן שהרי הרמב"ם כתב להדיא כאמור, שבכיעור מפסידה כתובתה מהבעל. אלא ודאי שהפירוש בשו"ע הוא כמ"ש בעצי ארזים והאחרונים הנ"ל. וכך צריך לפרש גם ברמב"ם הנ"ל.

והנה כב' הנשיא דן בשאלה שעורר כב' עמיתנו הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א, ראב"ד ת"א, האם אחרי פרעון הכתובה יכול הבעל להשביעה שבועת היסת שלא זנתה תחתיו וכו'.

ומסקנת כב' הנשיא, דבנד"ד אין מקום לשבועת היסת כלל, וציין למש"כ מרן השו"ע בחו"מ סי' פז סי"ג:

"...היה הנתבע חשוד על השבועה פטור בלא שבועה."

הנה, על זה יש להעיר ממה שפסק מרן בשו"ע [אהע"ז סי' קטו ס"ז] וז"ל:

מי שראה את אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שאשתו זינתה, והוא מאמינו ודעתו סומכת עליו, חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובתה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואח"כ תגבה כתובתה". עכ"ל. ומקורו מהרמב"ם.

רואים להדיא כי הבעל יכול להשביע את אשתו שלא זינתה. וצריך לומר דהיינו טעמא משום שאין עדים שזינתה אלא רק ראיית הבעל או עד אחד.

וכמו שפסק מרן בשו"ע [חו"מ סי' צב ס"ג], שדוקא אם יש עדים שלקח ממון חבירו נקרא חשוד על השבועה. וכיון שבית הדין לא קבלו עדות כדת עליה שזינתה, לכן משביעים אותה, ואף על פי שהוא טוען שראה שזינתה ולדבריו היא פסולה לשבועה, מ"מ כל שלא נפסלה בבית דין יכול להשביעה.

וכן כתב מרן הגאון הגדול מורנו ורבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר [ח"י אבה"ז סוסי' ל ד"ה ומ"מ] וז"ל:

"ומ"מ אף על פי שאין העדים נאמנים בנ"ד לאסור את האשה לבעלה, בראותינו שאחד מן העדים היה בוכה ומרתת ומתודה על שנכשל באיסור חמור של אשת איש, ואף שהוא כבר נשוי, לא היה יכול לכבוש את יצרו, וגם הבעל אמר שהוא מאמין לעדים, ורגלים לדבר שאמנם אין האשה טהורה לבעלה. אמרנו בדרך הוראת שעה, לאיים עליה בשבועה, שתשבע בנקיטת חפץ, שטהורה היא ולא זנתה.

ואף על פי שבשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' ז), ובשו"ת הרי"ף (סי' שג), ובספר הפרדס לרש"י (דף כה ע"ב) כתבו, שאין מן הדין להשביע אדם אם עבר עבירה אם לאו.

אולם הנה ראינו להרמב"ם (פרק כד מהל' אישות הל' יז), ומרן בש"ע (סי' קטו ס"ז), שכתבו, מי שראה את אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שאשתו זינתה, והוא מאמינו ודעתו סומכת עליו, חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובתה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואח"כ תגבה כתובתה. והיינו טעמא דדמי לאומר פרעתי.

והן אמת דמה שאמר הבעל שהוא מאמין לעד שזינתה עמו, עדיין אינו אוסר את אשתו עליו, מכיון שהיא מכחישתו בכל תוקף. וכבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' אלף ורלז) וז"ל:

ומסתבר לי דהא דאמרינן (קידושין סו א) אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, אין זה אלא בשאינה מכחישתו, אלא שותקת, הא מכחישתו לא. דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, וכ"ש בדבר שבערוה, וכדאמרינן (קידושין סה ב) ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, ומשמע לי דלא מהימן כלל, ולא מהני מאי דנאמן כבי תרי, ולכן אינה אסורה לשום אדם ואפילו למי שמאמינו, שלא חילקו בזה בשום מקום. וסעד לדברי מצאתי בדברי רש"י (קידושין סו א) שכתב, זיל אפקה, הואיל ולא מכחישתו. ובדקתי בכל הספרים ובכולם ראיתי לשון רש"י כן. ומ"מ לבי מגמגם שאולי ט"ס הוא. ומיהו הלשון שנמצא בפירושין עיקר וכו'. עכ"ל.

וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' קלג).

וע' בט"ז (סי' קטו ס"ק יא), שהביא לשון הטור (סי' קעח): בא עד אחד ואמר לו שאשתו זנתה "והיא שותקת", אם דעתו סומכת עליו, והוא נאמן בעיניו, יוציאה ויתן כתובה וכו'. וכתב ע"ז הט"ז, ודבר ברור שיש ט"ס בד' הטור, וצ"ל "והוא שותק". ע"ש.

ולא זכר שר מדברי הרשב"א הנ"ל. וכדברי הרשב"א כתב המהר"י קולון (שרש פב), דבמכחישתו אינו נאמן, דעד אחד בהכחשה אינו כלום.

איברא דחזיתיה להמאירי קידושין (עמוד שיח) שכתב, דאי מהימן ליה כבי תרי, אף על פי שהיא מכחישתו נאמן, ומ"ש רש"י שכל שמכחישתו אינו נאמן, אינו נראה, שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה. ע"ש. והמשנה למלך (פכ"ד מהל' אישות הי"ז) הביא דברי הרשב"א בתשו' הנ"ל, שאם מכחישתו אינו נאמן, וכתב, ולדעתי דבר גדול דיבר הנביא. עכ"ל.

וע' בשו"ת רעק"א (סי' צט) בד"ה ואף במכחישתו להעד, משמע בתשו' מיימוני דאי מהימן ליה כבי תרי אסורה. וכן משמע מד' הרמ"א בהגה. ושוב הביא ד' הרשב"א ומהריק"ו דבמכחישתו אינו נאמן, ושכ"כ הב"י (סי' קטו) לחד תירוצא, ומשמע שזוהי דעתו. (וע"ע שם סי' קא מ"ש בזה).

עכ"פ לאו מילתא פסיקתא היא לאוסרה, ובפרט דבעינן דמהימן ליה בכל מילי דקים ליה דלא משקר, וכמ"ש מהר"י קולון שם. וכ"כ המאירי שם. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (חאה"ע סי' א). ע"ש. וע' בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קא, דף עט ע"ג), ובשו"ת ברית אברהם (חאה"ע סי' פו אות יא), ובשו"ת נחלת יעקב (דף מו ע"א), ובשו"ת עין יצחק אלחנן (חאה"ע ס"ס עא). ע"ש.

והנה הגאון בית מאיר (סי' קטו) כתב ע"ד מרן הש"ע הנ"ל, וז"ל: לפיכך משביעה בנקיטת חפץ, דבר זה יצא מתורת רבינו הגדול הרמב"ם. וצ"ע אם אין הדבר שנוי במחלוקת, כי בטור חו"מ (סי' לד) איתא, הבא על הערוה פסול לעדות, ובש"ע חו"מ (סי' צב ס"ג) איתא, הפסול לעדות מחמת עבירה, כגון מלוה ברבית או אוכל נבלות וכיו"ב נקרא חשוד על השבועה. וא"כ קשה היאך משביע אותה, הא לדבריו פסולה לשבועה, אמנם בב"מ (ה ב) מסקינן לר' יוחנן דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכתבו התוס', דה"ט משום ששבועה חמירא להוא לאינשי, שהעולם נזדעזע על לא תשא, א"כ י"ל דה"ה דלא אמרינן מגו דחשוד על עריות חשוד נמי אשבועה. והא דגזלן פסול לשבועה כתבו התוס' גיטין (נא ב) דמדרבנן פסול, שכיון שפסלתו תורה לעדות, ונודע פסולו גנאי הוא להשביעו. עכת"ד.

אלא דבש"ע (סי' צב ס"ג) כתב, שדוקא אם יש עדים שלקח ממון חבירו נקרא חשוד על השבועה. וכיון שבית הדין לא קבלו עדות כדת עליה שזינתה, הילכך משביעים אותה, ואף על פי שהוא טוען שראה שזינתה ולדבריו פסולה היא לשבועה, מ"מ כל שלא נפסלה בבית דין יכול להשביעה.

כמו שהעיר הבית מאיר במסקנתו שמכיון שאפילו מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה, א"כ העובר עבירה של תורה למה יפסל לשבועה, והרי שבועה חמירא להו לאינשי, כמ"ש התוס', ולא נפסל הגזלן לשבועה אלא מדרבנן שנתפרסם לגזלן וגנאי הוא להשביעו, וכנ"ל. ע"ש.

והרי סוטה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה, ואף על פי כן הכהן משביע אותה בשבועת האלה. ומוכח עכ"פ שאין לפסול לשבועה בלא עדים כשרים.

וכן העלה בשו"ת תרשיש שהם (חאה"ע סי' קכ), שהחשודה לזנות אינה חשודה על השבועה. ושכן דעת הבית מאיר במסקנתו. והאריך בזה. ע"ש.

וכבר כתב הרמ"א בחו"מ (סי' טו ס"ד וסי' כח ס"ב), שיכול הדיין להשביע במקום שאינו חייב שבועה לברר את האמת.

והנה בשמוע האשה דנ"ד שעליה להשבע בנקיטת חפץ, בתפלין או בספר קדוש, התנצלה שאינה יכולה כעת להשבע, מפני שהיא באמצע ימי נדתה, ודחינו הדבר לשבועיים, ואח"כ אחר שבועיים באה לפנינו ואמרה שאינה רוצה להשבע, כי יראה היא להשבע, ומוכנה היא להתגרש מבעלה אף בלי כתובה. ויעצתי לבעלה לתת לה גט ולא ישאר עמה באיסור, שהרי פיו העיד בו שהוא מאמין לעדים. וכן עשינו מעשה, וקיבלה את הגט והלכה לדרכה." עכ"ל יביע אומר.

והנה, אחר כותבי כל הנ"ל ראיתי שכבו' נשיא ביה"ד הגדול מרן הגר"י יוסף שליט"א כתב להעיר שאין בנ"ד אנן סהדי שהאשה נאפה. וכאמור להלן בדבריו.

הנה, גם אנכי לא כתבתי שיש אנן סהדי שהאשה נאפה אלא כתבתי שיש אנן סהדי שהם לנו בחדר אחד ויש בזה מעשה כיעור של האשה.

ומה שכתב עוד כבו' הנשיא להעיר בעניין השבעת האשה שנדון דידן אינו דומה למה שכתב מרן זצ"ל ביביע אומר הנ"ל. כיון שבנ"ד האשה אינה שומרת מצוות כלל ועיקר.

הנה, הרי לא העידו שני עדים שהיא חשודה על השבועה א"כ לא נפסלת לשבועה וכאמור לעיל.

לאור כל האמור, נראה כי בנד"ד מעיקר הדין הגרוש פטור מתשלום יתרת הכתובה.

אולם, הואיל והוא הסכים בדיון בפנינו כי יפקיד סך של 200,000 ₪ עבור חיסכון לילדים, נראה לביה"ד כי על הגרוש לשלם לילדיו לפחות את סכום יתרת הכתובה שהוא סך של 164,558 ₪.

לפיכך, על הגרוש לפתוח יחד עם גרושתו חשבון תוכנית חיסכון ע"ש שני ילדיהם [...], והגרוש יפקיד בחשבון סך של 2,000 ₪ כל חודש עד לסך של 164.558₪.

הגרוש פטור מתשלום הקנס שחייבו ביה"ד האזורי בגין זיוף הכתובה.

הרב יעקב זמיר

ראיתי מה שכתב כב' עמיתי הגר"י זמיר, ואיני מסכים עמו.

הגר"י שליט"א כתב שיש אנן סהדי שהאשה נאפה. אנן סהדי הוא כאשר אין כל אפשרות אחרת, ובנדון דידן ביה"ד האזורי שראה את הצדדים במשך כמה דיונים ארוכים השתכנע שאין כאן אנן סהדי, וכיצד נאמר אנו על בסיס דיון אחד שברור מעל לכל ספק שהאשה נאפה. בפרט שכל ההוכחות שכתב עמיתי הן לכל היותר ראיה לכך שהיה קשר בין האשה לנטען, אך בשום אופן אי אפשר לקבוע בוודאות של אנן סהדי שהיה כאן מעשה ניאוף ואף לא מעשה כיעור בדרגה שקבעו הראשונים, שקרוב לוודאי שהיה שם מעשה ניאוף.

עוד כתב, דשפיר דמי לאיים בשבועה על האשה. והשיב למש"כ שלא משביעים חשוד, והעתיק מש"כ אבא מארי מרן קדוש ישראל בספרו יביע אומר. ובאמת אחר המחילה אינו ממין העניין, דשם מיירי בנדון אם משביעים על טענת זנות, דאת"ל שהאשה זנתה היא פסולה לשבועה, ובזה שקיל וטרי בדברי הראשונים והאחרונים. אבל במקום שלפנינו אשה שאינה שומרת מצוות כלל ועיקר, דל מהכא עניין הזנות, היא בוודאי חשודה על השבועה ואין להשביעה. אין גם טעם לאיים בחומר השבועה על מי שקלו בעיניו כל איסורי התורה.

לכן אני על משמרתי אעמודה כמסקנת הדברים שכתבתי לעיל.

הרב יצחק יוסף – נשיא

ראיתי מה שכתבו כב' הנשיא הגר"י יוסף שליט"א, ועמיתי הגר"י זמיר שליט"א ואני מצטרף לדעתו של כב' הנשיא שליט"א.

הרב יצחק אלמליח

לאור כל האמור פוסקים ברוב דעות כמסקנת כב' הנשיא. הערעור מתקבל באופן חלקי ומורים:

א.   הבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה, ויש להותיר את פסק הדין של ביה"ד האזורי בנושא זה, על מכונו. ולכן הנתבעת זכאית לקבל 164,558 ₪ עבור כתובתה (מלבד 60,000 ₪ שכבר שולמו במועד סידור הגט).

ב.   על אף שנראה שיש למערער מניע לבצע זיוף בכתובה, הואיל ואין ראיה מוכחת כי אכן כך היו הדברים, ויש טעם בדברי המערער שטוען שהוא לא ביצע את הזיוף כמפורט לעיל, ביה"ד מקפיא את הקנס שבו חויב המערער – הוצאות לטובת אוצר המדינה – עד סיום הבירור על ידי משטרת ישראל כמצוות ביה"ד האזורי.

ג.    פסק דין זה מותר לפרסמו לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו באדר א התשע"ו (06/03/2016).

הרב יצחק יוסף – נשיא               הרב יצחק אלמליח                         הרב יעקב זמיר

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ