לפני כתב תביעה שהוגש בנובמבר 2014 שאומנם פורש מערכת יחסים ארוכה ומסועפת בין התובעת לבין הנתבעת אולם לאחר עיון בין ששת עמודי התביעה התברר שהסעד המבוקש הוא מאד ממוקד דהיינו החזר סכום של ערבות בנקאית שחולטה על ידי הנתבעת לטענת התובעת שלא כדין ובחוסר תום לב ובניגוד לפסק דין בתיק אזרחי 43455/02/13 (להלן:" תיק הפינוי").
ואכן סכום התביעה הוא סכום הערבות הבנקאית. כמו כן התבקש בית המשפט לאשר פיצול סעדים כך שכל יתר טענות התובעת כנגד הנתבעת יתבררו בהליך נפרד.
הנתבעת, חברה עירונית, הגישה כתב הגנה שגם הוא מתייחס ובהתאם למסכת הארוכה, אולם לגופה של הטענה להשבת הערבות הבנקאית עולות שתי טענות שבית המשפט מוצא להתייחס בפסק הדין, האחת שהדירקטוריון לא אישר את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין והשנייה שהתובעת לא פינתה כנדרש את הנכס שהיה עליה לפנות.
התקיים דיון מקדמי ביום 18.5.15 וכל ניסיונות בית המשפט להגיע להסכמות, למרות דברי ב"כ הנתבעת שצוטטו בסיכומי התובעת לפיהם ההסכמה בתיק זה קשורה להסכמה בעניין אחר, לא צלחו ובית המשפט קבע את התיק לשמיעת ראיות היום.
היום העידה מטעם התובעת, התובעת בעצמה ובתום עדותה הודיעה התובעת כי אלו עדיה.
לאחר מכן כאשר אמור היה להעיד העד מטעם הנתבעת, דהיינו המנהל הכללי של הנתבעת בזמנים הנוגעים למחלוקת כאן, מר רונן, ביקש ב"כ הנתבעת להעיד את מר יוסי לוי שלא הגיש תצהיר מטעם מי מהצדדים ולאחר שהנתבעת רשמה לפניה שמר לוי יחשב כעד מטעם הנתבעת הוא נחקר בחקירה ראשית ולאחר מכן בחקירה נגדית וחוזרת.
לאחר מכן נחקר מר רונן ובתום חקירתו הודיעה הנתבעת כי אלה הם עדיה.
בשלב זה בית המשפט העיר לנתבעת כי יש לה קושי על בסיס הראיות ששמע בית המשפט והוא ממליץ לקיים הפסקה כדי להימנע מכתיבת פסק דין מנומק, אך לאחר ההפסקה, הנתבעת, וזו זכותה, עמדה על מתן פסק דין מנומק ולכן שני הצדדים סיכמו בעל פה.
על פי מצוות התקנות הנוגעות לסדר דין מהיר, על פסק הדין להיות מנוסח בתמציתיות וכך יהיה.
דיון והכרעה:
בקליפת אגוז המחלוקת נוגעת לפארק בדרום העיר תל אביב המופעל מטעם עיריית תל אביב יפו על ידי חברה עירונית בבעלותה המלאה וזו מצידה מפעילה זכיינים.
מהראיות שהובאו בפני בית המשפט לרבות מעדי הנתבעת מר לוי ומר רונן עולה כי בשטח הפארק החזיק מר יוסי לוי לרבות בשטח שנמסר לזכיין מטעם הנתבעת להפעלת מתקן שעשועים במקום.
כאשר התובעת נכנסה בנעליו של זכיין אחר היא קיבלה כעובדה מוגמרת את נוכחותו של מר לוי במקום, היא ניסתה לפנותו, אך ניסיון זה לא צלח והיא הגיעה איתו להסכמה כי הוא יועסק על ידה כשכיר לצורך הוצאה לפועל של ההסכם בינה לבין הנתבעת להפעלת המתקן שנמסר על פי ההסכם לידיה.
לימים חל קרע ביחסים בין התובעת לבין הנתבעת עד כדי כך שהנתבעת הגישה בתיק הפינוי הנזכר לעיל, תביעת פינוי נגד התובעת ונגד מר לוי.
ביום 12.12.13 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות נפרדות, האחת בעניינה של התובעת והשנייה בעניינו של מר לוי.
ההסכם בין הנתבעת, התובעת בתביעת הפינוי, לבין התובעת, הנתבעת שם כולל את סעיף 1.3 שמפאת חשיבותו בית המשפט יצטט אותו: "התביעה כנגד הנתבעת 1 תדחה ללא צו להוצאות ויושבו לה כספי הערבות הבנקאית שחולטה על ידי התובעת בגין אי פינוי הנתבעת 1 את השטח" (הנתבעת 1 היא התובעת כאן – ע.ה.).
מכאן שאם הגענו עד הלום הרי הנתבעת לא כיבדה את פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים לפני כמעט שנתיים ימים לפני מועד דיון זה.
כאמור לעיל הנתבעת העלתה שתי טענות עיקריות וביהמ"ש ידון בהן אחת לאחת.
הנתבעת טענה שההסכם לא אושר על ידי מועצת המנהלים של הנתבעת והפנתה לסעיף 7 להסכם בין הנתבעת לבין מר לוי ששוב שמפאת חשיבותו יצוטט כלהלן: "תוקפו של הסכם זה כפוף לאישור דירקטוריון חברת גני יהושוע שיינתן תוך 45 יום מהיום. היה ולא יאושר ההסכם תעמודנה לצדדים מלוא טענותיהם והליכי המשפט ישובו להתנהל כסדרם".
כאמור לעיל, סעיף ההתניה לא מופיע בהסכם בין התובעת לבין הנתבעת, אך גם אם נצא מנקודת הנחה שסעיף זה מתנה את תוקפו של ההסכם בין התובעת לבין הנתבעת באישור מועצת המנהלים, הרי העד מטעם הנתבע מר רונן אישר היום כי לאחר עיכוב מסוים שנבע מהצורך לקבל את הסכמת העירייה שכן חברי מועצת המנהלים דרשו שמימון ההסכם יבוא מקופת העירייה ולא מקופת הנתבעת, ההסכם כובד, הכסף למר לוי שולם ומר לוי פינה את הנכס.
מכאן שאין בטענה זו כדי להצדיק את העובדה שהנתבעת בחרה שלא לכבד את התחייבותה לתובעת.
הטענה הנוספת שמעלה הנתבעת היא שהתובעת לא עמדה בהתחייבותה לפנות את כל אשר היה עליה לפנות.
בעניין זה מצאה הנתבעת להאריך בסיכומיה עד מאד ולפרט עד מאד שורה של מתקנים שהתקבלו אצל הזכיין שהתובעת נכנסה בנעליו כהוכחה ניצחת שאם בית המשפט יקבל את התביעה הרי יגרם נזק להתקשרויות עתידיות בין משכירים לבין שוכרים.
לחשש זה אין כל בסיס, שכן עד הנתבעת מר לוי אישר היום שפרט ליריעות, כל החפצים והנכסים שהיו במקום היו בבעלותו והוא קיבל פיצוי נאה בגין הסכמתו לפינויו.
מר רונן מצא בחלק מרשימת החפצים שהנתבעת טענה כי אלו חפציה של התובעת חפצים שאכן לטענתו הם חפציה של התובעת ולכאורה היה עליו לעמוד מאחורי כל הרשימה ולא רק חלקה.
אך גם אם אתייחס לאותם חפצים שזיהה כחפציה של התובעת, כאשר נשאל מה הן הראיות עליהן הוא התבסס כאשר הוא טוען שאלה חפצי התובעת ענה, חפצים אלה היו שם ולכן הם של התובעת כפי, כך הוסיף ואמר שכל מה שנמצא בביהמ"ש שייך לביהמ"ש.
יצוין שדברים אלה אינם מתיישבים עם נוסח ההסכם בין התובעת לבין הנתבעת שכן הסכם זה אינו מטיל חבות על נתבעת 1 לפנות חפצים ומיטלטלין וגם אם יש התייחסות בו לפינויו של נתבע 2, הנתבעת, חברה עירונית מצאה לנכון לנסח את סעיף 1.3 באופן שאינו מחייב אותה לפנות את מר לוי על חשבונה כפי שהיה מצופה שאם זו הייתה כוונת הצדדים, וודאי הדברים היו נכתבים בצורה מפורשת.
עוד חלק ניכר מסיכומי הנתבעת נגע להתחייבויות הזכיין הקודם, אולם כל אותן התחייבויות, לרבות התחייבויות של התובעת עובר למועד מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים היו אמורות להיות מעוגנות בהסכם הקצר בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין, אך הנתבעת וסיבותיה עמה לא מצאה לעשות כן.
כך או כך, גם מר לוי כבר אינו נמצא בנכס, גם לא חפציו והוא כבר פוצה ועדיין הנתבעת עומדת על שלה כי אין היא מוכנה לשלם לתובעת את הערבות הבנקאית שהתחייבה לשלם לה.
לא זו אף זו, כפי שציטט ב"כ התובעת מדברי ב"כ הנתבעת בדיון המקדמי התשובה להתנהלות הנתבעת נמצאת בעמוד 2 שורות 3-6 שמפאת חשיבותן יצוטטו להלן: " חברי, ברוב הגינותו, איננו יכול לספק את הסחורה מהצד שלו, הסחורה היא סילוק כל הטענות והתביעות, תשלום שהוא מפיה של גב' פרץ מדבר, שבכוונתה להגיש נגדנו תביעה. אם בכוונת גב' פרץ להגיש נגדנו תביעה, שאנחנו טוענים שאין לה אחיזה במציאות. לו היה חברי מספק את הסחורה, לא הייתה מניעה לומר למרשתי להשיב את כספי הערבות לגב' פרץ".
נוסף לכך, פרט שהתברר היום, לאחר שביהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, מימוש שני ההסכמים עוכב בשל מחלוקת שאינה נוגעת לתובעת, וגם לא למר לוי, אלא למחלוקת בין הנתבעת לבין העירייה בשאלה מי יממן את הפיצוי למר לוי ורק לאחר שמחלוקת זו יושבה הנתבעת כאן הואילה לכבד את התחייבותה כלפי מר לוי, אך לא עשתה כן כלפי התובעת כאן מתוך ניסיון לכפות עליה הסדר לפיו לא תתבע את הנתבעת כתנאי לקבלת כספה.
טיעון נוסף אשר העלתה הנתבעת היה שבהסכם שבין הנתבעת לבין מר לוי ישנו סעיף שהוזכר לפיו פסק הדין ייכנס לתוקף ככל שמועצת המנהלים תאשר ההסכם, אולם טוב היה אם טיעון זה כלל לא היה עולה, שכן ההליכים בתיק הפינוי מעולם לא חודשו ובית המשפט בתיק הפינוי, בוודאי לא ער לטענה זו ומבחינתו התיק סגור זה מזמן, וכאמור לעיל העד מטעם הנתבעת אישר שמועצת המנהלים אישרה את ההסכם וגם כלל לא חלקה על חלקם של ה"ה לוי ופרץ אלא העיכוב נבע מהשגותיהם של חברי מועצת המנהלים בקשר לחלקה של העירייה במימון ההסכם, תנאי שכלל לא הוזכר בשני ההסכמים.
המסקנה היא שיש לקבל התביעה במלואה וכך בית המשפט קובע.
כעת בית המשפט יידרש לסוגיית פיצול הסעדים. לא נשמע כל טיעון בסיכומי הנתבעת בעניין זה, וגם אם היה נשמע, ספק אם נוכח התנהלות הנתבעת יש מקום שלא להיעתר לבקשה לפיצול סעדים ובית המשפט מתיר הפיצול המבוקש.
הסוגיה האחרונה היא בקשת התובעת לחייב את הנתבעת בהוצאותיה באופן שהולם את התנהלותה של הנתבע.
לאחר שבית המשפט סקר את התנהלות הנתבעת שהיא גוף ציבורי שמצופה ממנו להתנהל בתום לב גבוה אף מתום הלב המצופה מבעלי דין רגילים, המסקנה היא שלא כך הם הדברים בהתנהלות של הנתבעת שכל מטרתה הייתה להתיש את התובעת בהליך ארוך ומייגע ואל לו, לבית המשפט להסכים כי גופים ציבוריים שמהם מצופה להתנהל בתום לב, יעשו שימוש במשאבים שהציבור נותן להם, כדי להתנהל כפי שנעשה בתיק זה. לכן החיוב בשכ"ט ב"כ התובעת יהיה גבוה מהרגיל בתביעות בסדר דין מהיר ויעמוד על סך של 20,000 ₪. כמו כן הנתבעת תשלם לתובעת החזר אגרות משפט ששילמה התובעת.
<#4#>
ניתנה והודעה היום כ"ז כסלו תשע"ו, 09/12/2015 במעמד הנוכחים.
לאחר חלוקת הפרוטוקול לצדדים, טרם חתימתו, נמצאו טעויות הגהה רבות בפסק הדין שהוקרא למקלידה בנוכחות הצדדים ולכן בימ"ש חותם על נוסח מתוקן.
הוקלד על ידי רבקה אראל צימרמן