אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב בפיצויים בגין סרבנות גט של אשה

חיוב בפיצויים בגין סרבנות גט של אשה

תאריך פרסום : 15/09/2014 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
47229-12-13
04/09/2014
בפני סגן הנשיאה, סגן הנשיאה, שופט:
1. ישעיהו שנלר
2. ס"נ-אב"ד
3. ד"ר קובי ורדי-ס"נ
4. חגי ברנר


- נגד -
מערערת:
פלונית
עו"ד רפאל שטוב
משיב:
פלוני
עו"ד עדו דיבון
פסק דין

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

4.9.14

עמ"ש 47229-12-13 פלונית נ' פלוני

 

 

בפני

כב' השופט ישעיהו שנלר, ס"נ-אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי-ס"נ, השופט חגי ברנר

 

המערערת:

 

פלונית

על-ידי ב"כ עו"ד רפאל שטוב

 

נגד

 

 

המשיב:

 

פלוני

על-ידי ב"כ עו"ד עדו דיבון

 

 

פסק דין

 

השופט ישעיהו שנלר-אב"ד:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט בדימוס בן-ארי בתיק תמ"ש 12198-07-10) מיום 5.11.13, אשר חייב את המערערת לשלם למשיב סך של 50,000 ₪ בגין כל שנה, החל מיום 30.5.07 ועד מתן פסק דינו. כך גם חייב בית המשפט את המערערת לשלם סך של 4,000 ₪ למשיב בגין כל חודש נוסף מעת פרסום פסק הדין, אשר במהלכו תוסיף המערערת לסרב ולקבל ג"פ מבעלה, הוא המשיב.

בנוסף, חייב בית המשפט את המערערת בהוצאות בסך 35,000 ₪.

 

תמצית הרקע העובדתי וההליכים:

2.         תמצית הרקע העובדתי, בעיקרה אינה שנויה במחלוקת. מדובר על בני זוג מהקהילה החרדית, אשר לשניהם לא היו אלו נישואין ראשונים, וכשאין להם ילדים משותפים, ואשר נישאו בשנת 1997.

ביום 30.5.07 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין הרבני האזורי (להלן: פסק הדין בבית הדין הרבני האזורי), אשר חייב את המערערת להתגרש מבעלה-המשיב, תוך קביעה כי אם המערערת לא תופיע לסידור הגט ו/או תסרב לקבלו, ישליש הבעל את הגט בבית הדין עם הסכום המינימאלי של עיקר הכתובה, ובית הדין ידון בעניין הכתובה לאחר שהמערערת תקבל את הגט, ותגיש תביעה בעניין כמקובל. כך גם, נקבע כי הבעל פטור ממזונות המערערת, ומכל חיוביו כלפיה.

ביחס לרכוש הרשום על-שם כל אחד מהצדדים, ושהיה בבעלות אותו צד ערב הנישואין, או נרכש מכספים שהיו בבעלותו ערב הנישואין, יישאר בבעלות מי שהיה רשום על-שמו.

בכל הקשור לתביעת הבעל להשתתפות האשה, היא המערערת, בחובות המשפחה, הרי על המשיב להגיש כתב תביעה מפורט.

עוד ציין בית הדין, כי הואיל והמערערת לא הופיעה לדיונים בבית הדין, גם לאלו שנקבעו בתביעתה לשלום בית, יש לחייבה בתשלום הוצאות בסך 4,000 ₪.

במסגרת פסק הדין האמור, ציין בית הדין כי הבעל הגיש תביעת גירושין אשר כרך לה את מזונות האשה וחלוקת הרכוש, ואילו האשה הגישה תביעה לשלום בית, אולם התיק נסגר לאחר שהאשה לא הופיעה לדיונים, למרות שהוזמנה כמה פעמים, וכשהתברר כי יום לפני הדיון הראשון עזבה את הארץ ללא ידיעת הבעל, תוך הפניה להערת בית הדין הרבני הגדול, כי מדובר על "תרגיל" מצד האשה, אשר שלחה במקומה עורך דין, אשר יש לו תביעה כנגד אב בית הדין. כך גם, הפנה בית הדין לסירובה של המערערת להזמנות בד"צ, וכשאף הוצא כנגדה כתב סירוב.

בהמשך, פירט בית הדין בהרחבה את עילות הגירושין, בהוסיפו כי אין ספק שמצבו הבריאותי הקשה של הבעל, שהפחית את יכולתו הכלכלית, הביא את המערערת להחלטה לסיים את קשר הנישואין, וכשהאשה עצמה הודתה שהבעל רכש שתי דירות לשני ילדיה, אולם היא חפצה ברכוש נוסף.

 

3.         המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, כאשר בדיון מיום 23.6.08 חזרה והוצעה הצעה, לפיה יחזור הדיון לבית הדין הרבני, להרכב אחר, אולם בכפוף לכך שלא יהיו הליכים בבית המשפט, והכל יידון על-פי דין תורה. מפרוטוקול הדיון עולה, שלכאורה המשיב הסכים לכך, ומשכך היה על המערערת להודיע עמדתה לבית הדין הרבני הגדול.

 

4.         מהחומר שהוצג, עולה כי ביום 20.12.10 התקיים דיון בפני הרכב אחר בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, כאשר במסגרתו התברר כי מצד אחד, התביעות בבית המשפט נותרו על כנן, ואף הוגשה תביעה נוספת לבית המשפט, וכשמנגד, הצדדים ניסו לפנות למגשר ביניהם.

 

5.         מכל מקום, בהחלטה מיום 22.9.11, שניתנה על-ידי בית הדין הרבני הגדול (הרב שרמן-אב"ד, כדן יחיד), דחה בית הדין את בקשתו של ב"כ המערערת להבהרה, לפיה הערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי התקבל, ובטענה כי המערערת קיבלה את הצעת בית הדין הרבני הגדול.

בהחלטה נקבע, כי בית הדין קצב פרק זמן למתן תשובת המערערת, אשר לא התקבלה, וכי אין מקום לאחר שלוש שנים ויותר, להיענות להצעת בית הדין ולבקש שהערעור יתקבל.

כך קבע בית הדין, כי למעשה המערערת לא השיבה להצעת בית הדין הרבני הגדול, ולא הגישה כל בקשה מאז ההחלטה האחרונה שהתקבלה בתיק, וכי "... התנהלותה של האישה מורה על חוסר תום לב וגירמת (כך) עינוי דין והתמשכות רבה של הדיונים שבין הצדדים. לאור זאת נראה כי האישה זנחה את ערעורה, ופסק דינו של בית הדין האזורי הוא פסק דין חלוט...".

בנוסף לאמור, בהחלטה נוספת של כב' הרב אלגרבלי-אב"ד מיום 9.1.12, נדחתה בקשה נוספת של המערערת, כאשר בית הדין מאשר את החלטת כב' הרב שרמן, בציינו כי בהתאם לתקנות, הערעור נזנח, ולא ניתן לאחר שנים להחיות את הערעור "... לפיכך צדק כב' עמיתי בהחלטתו. החלטה זו יכול שתינתן בדן יחיד משום שמדובר בהחלטה מינהלתית לסגור את התיק שכן הערעור נזנח". ובהמשך, ניתנה הוראה כי כל התיקים ייסגרו.

 

6.         ביום 12.7.10 הגיש המשיב תביעה כספית על-סך 1.5 מיליון ₪ כנגד המערערת. בכתב התביעה צוין, בין השאר, כי בעקבות התנהלותה של המערערת הגיש המשיב בסוף שנת 2006 תביעת גירושין כנגדה, וכי ביום 18.2.07, יום לפני הדיון בבית הדין, ברחה המערערת מן הארץ, תוך מטרה ברורה ומוצהרת לעגן את המשיב, וכשרק בחודש מאי 2008 חזרה ארצה, לאור רצונה לנהל תביעות רכושיות כנגד המשיב, וכשבית הדין הרבני דחה את הסברה של המערערת, כאילו חששה לשוב בגין צו הבאה, בעת שלא הוצא שכזה. בהמשך, תיאר המשיב את השתלשלות ההליכים והדיונים שבין הצדדים, ופסקי הדין וההחלטות שניתנו. כך גם, כי בעקבות פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, נקבע גם תאריך לביצוע הגט, אולם המערערת לא התייצבה, ואילו המשיב השליש הגט ועיקר הכתובה.

עוד תיאר המשיב, את התנהלותה של המערערת בהגשת תלונות שווא במשטרה כנגדו, ותלונות כנגד בית הדין הרבני, כך גם בקשות פסילה, הן בבית הדין והן בבית המשפט, וכי בסופו של יום מסתבר, כי בניגוד לתביעתה לשלום בית, שנמחקה, כל עניינה של המערערת ברכושו, וכפי שאף קבע בית הדין הרבני.

לאור האמור, נטען כי המערערת "עיגנה" וממשיכה לעגן את המשיב בכוונה תחילה.

לטענת המשיב, הוא זכאי לפיצויים בגין הנזקים שסבל ועודנו סובל, בגין סרבנותה של המערערת לקבל גיטה. המשיב פירט כי הינו ללא בת זוג וללא כל אפשרות להתחתן מחדש, וכי המערערת פגעה באוטונומיה האישית שלו, כך גם נזק מוראלי ועוגמת נפש, ופגיעה בכבודו.

בנוסף, טען לעוולות נזיקין שונות, לרבות רשלנות והפרת חובת הזהירות כלפיו, וכי על כן זכאי הוא לפיצוי מיום 18.2.07, עת עזבה המערערת את הארץ, ולחלופין מיום 30.5.07 מועד מתן פסק הדין בבית הדין הרבני האזורי. עוד טען להפרת חובה חקוקה ופגיעה בכבודו.

המשיב אף עתר לחיוב המערערת בפיצויים מוגברים, הואיל והתנהגותה זדונית ומכוונת, הכל במטרה לפגוע בו ולסחוט ממנו כספים.

בנוסף, מדובר במי שהוא חולה ואינו צעיר, הזקוק לעזר כנגדו, וכי ככל שהשנים חולפות, סיכוייו למצוא אשה אחרת הולכים ופוחתים, וכשמדובר באדם חרדי כאשר אין לו אפשרות לחיות עם אשה ולקיים קשר נישואין כדמו"י. יתר על כן, גם הליך של היתר נישואין, לא יפתור את בעייתו, הואיל ומדובר בחברה חרדית בה נשים נמנעות מליצור קשר עם גבר אשר לא התגרש.

לבסוף, פירט המשיב את הרכיבים הכספיים השונים בתביעתו.

 

7.         בכתב ההגנה, הכחישה המערערת את הנטען על-ידי המשיב.

המערערת טענה כי אין מקום להסתמך על החלטות בית הדין הרבני, אשר אין בהן ולא כלום לתביעת המשיב, וכשבבית הדין לא התקיים דיון לגופו של עניין, וכשהתיק נקלע ליריבות בין ב"כ המערערת לבין הדיין שניהל את התיק, כך בסעיף 9 לכתב ההגנה. משכך, גם לא נזקק בית הדין לעובדות, אלא רק ליריבות האמורה.

עוד נטען, כי המערערת לא עשתה פעולות על-מנת לעגן את המשיב, אלא ביקשה להגן על זכויותיה החוקיות על-ידי פניה להליך משפטי לגיטימי. יתר על כן, גם בית הדין הרבני הגדול קבע כי מדובר ב"תרגיל" ללא בדיקת העובדות. כך גם, החלטת בית הדין הרבני, היא החלטה שניתנה במעמד צד אחד, וכשכל הקביעות העובדתיות אינן מבוססות על חומר ראייתי, וכשלא נחקרו עדים, ואפילו בעלי הדין לא נשאלו מאומה.

בניגוד לנטען בתביעה, הרי בית הדין הרבני הגדול הסכים כי יש לקבל את הערעור, ולבטל את החלטת בית הדין האזורי, אולם הדיינים הוסיפו כי ראוי שהמערערת תבטל את התביעה שהגישה בבית המשפט, ותסכים להעביר את כל הסכסוכים לבית הדין הרבני.

משכך, אין זה נכון כי הערעור נמחק, הואיל והערעור למעשה התקבל, והתיק הוחזר לבית הדין הרבני.

בהתייחס לתלונותיה של המערערת, הרי מדובר בתלונות נכונות וראויות.

עוד טענה המערערת כי כבעבר, גם כיום, היא מעוניינת בשלום בית. כך גם, טענה כי המשיב פנה לבית דין חרדי בברוקלין, וביקש כי יתנו לו "היתר נישואין".

מכל מקום, המערערת לא גרמה למשיב כל נזק, וכי כל פעולותיה נעשו כדי להגן על זכויותיה החוקיות, וכדי לגרום לכך שהמשיב יתעשת ויחזור למהלך חיים שגרתי.

לבסוף, טענה כי הדירה בה התגוררו בני הזוג היא דירה משותפת, וכשהמשיב מנסה בדרכים שונות לסלקה מהדירה ולהשתלט עליה.

 

פסק דינו של בית משפט קמא:

8.         בית המשפט הציב שתי שאלות הנדרשות להכרעה במסגרת הדיון שבפניו.

השאלה האחת, האם אכן חויבה המערערת בקבלת גיטה על-פי פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, דהיינו האם פסק דין זה תקף.

השנייה, האם חלה על המערערת החובה להתגרש מבעלה, הוא המשיב, על-מנת למנוע את הנזקים אשר נגרמים לו בגין קשר הנישואין שביניהם, וזאת גם אם לא חל עליה החיוב לקבל גט מכוח פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, אלא מכוח חובת הזהירות החלה עליה על-פי הפסיקה העניפה שדנה ברשלנות, הנגזרת מחובת הזהירות שעל-פי פקודת הנזיקין. כך, בית משפט קמא.

שאלה נוספת שהוצבה, האם עובדתית אכן נגרמו למשיב נזקים אשר בגינם הוא זכאי לפיצויים.

 

9.         בית המשפט תיאר את השתלשלות ההליכים בבית הדין הרבני, הן בבית הדין הרבני האזורי והן בבית הדין הרבני הגדול, לרבות אשר תואר לעיל, כך גם כי רק בחלוף כשנתיים ביום 7.10.10, הודיעה המערערת על הסכמתה להצעת בית הדין הרבני הגדול, תוך שהיא מסייגת הצעה זו, וכשבהמשך הפנה בית המשפט להחלטות הנוספות שניתנו על-ידי בית הדין הרבני הגדול.

משכך, קבע בית המשפט כי לשיטתו "הדברים הם פשיטא" דהיינו, כי פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, אשר חייב את המערערת להתגרש, הינו חלוט, וכי בכל מקרה, המערערת לא השיגה על החלטות בית הדין הרבני הגדול, וכי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הרבני האזורי או בית הדין הרבני הגדול.

 

10.        בית המשפט לא הסתפק בכך, וקבע כי גם אלמלא פסק הדין של בית הדין הרבני, הפרה המערערת את חובת הזהירות והתרשלה, ולאחר שיודעת היא על תחינותיו וזעקותיו של המשיב, אשר מבקש לפרק את הנישואין שביניהם, וכשיודעת היא על הקשיים והנזקים עליהם הוא מלין, וכפי שיודעת היא כי לאור אורח חייו החרדי, סבלו גובר ומעצים, ולמרות הכל, סירבה פעם אחר פעם לכל הצעה ו/או בקשה ו/או תחינה להסכים לקבל גיטה.

משכך, גם אלמלא קביעת בית הדין, עדיין הייתה מחוייבת לקבל גיטה מהטעמים המרכיבים את עוולת הרשלנות.

 

11.        בית המשפט קבע כי ללא ספק נגרמו למשיב נזקים של ממש. בכלל האמור, הזכות ליהנות מקיום חיי משפחה נורמטיביים ומחיי שיתוף עם בת זוג, כך כאדם חרדי נמנע ממנו לבוא בקהל באירועים מסוימים ונמנעה ממנו הזכות לקיים חיי אישות. בנוסף, בריאותו התרופפה, וככל הנראה, הדיונים הרבים, עקרים מבחינתו, היוו מקור להחמרה בבריאותו, וכשלא נסתר הנטען על-ידי המשיב, וכשב"כ המערערת בחר שלא לחקור את המשיב בנושאים אלו.

כך גם, נגרמו למשיב צער רב ועוגמת נפש, ונפגע שמו הטוב, וכשכל האמור לא הוכחש הכחשה של ממש על-ידי המערערת ואף לא בכתב הגנתה, וכשמדובר על נזקים שאינם נצרכים להוכחה, אלא טבועים בעצם מעשיה של המערערת, תוך ציטוט מפסיקה, כאמור.

כך גם, לא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת היא זו שגרמה לנזקים אלו, לרבות בהתנהלותה והתנהגותה, לרבות נסיעתה לחו"ל, כאשר יש לדחות את תירוצה בנושא זה, וכך הכשלת קיום הדיון בפני בית הדין, לרבות שליחת בא-כוחה לייצגה בדיון בבית הדין הרבני, למרות שהמערערת ידעה אודות מניעותו מלהופיע בפני אותו הרכב.

עוד ציין בית המשפט, את "שתיקתה" של המערערת משך כשנתיים להצעת בית הדין הרבני.

 

12.        בהתייחס לשיעור הנזק, קבע בית המשפט כי יש מקום לפסוק סכום שנתי, ובהתייחס לשנה האחרונה, באופן יחסי לאותו סכום, וכשלשיטתו אין מקום להתחשב בחשש של "גט מעושה", וזאת בקביעת סכום עתידי עד סידור הגט, הואיל שמדאורייתא אין האשה חייבת להתגרש מרצונה דווקא, ובמיוחד מעת שניתן פסק דין של בית הדין הרבני המחייבה להתגרש.

 

טענות הצדדים בערעור:

13.        בערעורה טענה המערערת, כי בית משפט קמא לא התייחס לראיות שנשמעו בפניו. כך גם נטען, כי המשיב סוחר יודיקא מפורסם עם עסקים משגשגים בארץ ובחו"ל, אשר החליט לנשלה ולהותירה בחוסר כל, וזאת לאחר שטען כי הוא "מקבץ נדבות".  

עוד נטען, כי אין לבני הזוג רכוש משותף מלבד דירה אחת, ומכאן הסכסוך, מעת שהמשיב נתן עיניו גם בדירה המשותפת, וזו כל מלחמתו.

לשיטתה, הצדדים רכשו יחד מכסף ששניהם צברו, את הדירה, וכי רק עקב בעיות מיסים שיש למשיב, נרשמה הדירה על-שם נאמן, וכי בעת שהמערערת נסעה לביקור אצל ילדיה בארצות הברית, ובעת שהותה שם, השתלט המשיב פיזית על הדירה.

עוד נטען על-ידה, כי הובאו מטעם המערערת ראיות שהוכיחו כי המניע של המשיב לגירושין, רצונו להשתלט על רכושה.

כך, הפנתה המערערת לעדותו של מר .... בנה של המערערת, אשר נטען כי היה מצוי ביחסים טובים עם המשיב, ואשר העיד אודות אשר אירע בבית הדין הרבני הגדול, כך עדותה של המערערת, אשר לא נסתרה, וכך עדותו של מר ....., אחיה של המערערת, כאשר צוין כי הוא מקורב למשיב, אשר העיד כי המשיב נפגש איתו מספר פעמים, ואשר העיד כי המשיב ביקש כל הזמן שלום בית, ורק ביקש כי המערערת תוותר על זכויות ממוניות שהיו לה, וכי כל שחפץ המשיב שהמערערת לא תהיה שותפה ברכושו, וכי אינו מעוניין בגט, וכי רצונו רק להגיע ל"הסדר" בעניין הרכוש.

אולם, בית המשפט התעלם מכל האמור, כפי שהתעלם מכך שפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, ניתן למעשה "בהעדר הגנה" ואינו מהווה מעשה בי-דין.

המערערת טענה כי בית המשפט התעלם מכך שהצדדים פנו לבוררות מוסכמת, אולם שלא באשמתה, בוררות זו לא יצאה לדרך, כפי שהתעלם מכך שהמשיב ציין פעמים רבות כי יציג מסמכים אודות מצבו הבריאותי, וכך אף נקבע על-ידי בית המשפט, אולם המשיב לא המציא מסמכים לביסוס תביעתו ולא ציית להחלטות בית המשפט. דהיינו, כי בה בשעה שהמערערת הביאה עדים מטעמה, אשר בית המשפט התעלם מהם, לא הביא המשיב כל עדות שהיא, ואף לא הציג מסמכים לנטען על-ידו, ולא בכדי אף חזר ב"כ המשיב מטענתו אודות מצבו הרפואי הנטען של המשיב.

כך גם, טעה בית המשפט בקובעו כי נגרמו למשיב נזקים, כאשר המשיב לא הוכיח מאומה.

כך גם הפנתה המערערת להחלטת בית המשפט לעצור את חקירת המשיב, בקובעו כי התביעה תועמד רק על הטענה, כי "זכותו להתחתן נפגעה".

לבסוף, התייחסה המערערת לכך כי בבית הדין הרבני האזורי לא התנהל, בשום שלב, דיון הוכחות, תוך פירוט מערכת היחסים שבין בא-כוחה לבין האב"ד שם, ולא בכדי עולה מפרוטוקול בית הדין הרבני הגדול, כי גם בית הדין הרבני הגדול סבר, כי אין בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, ממש.

 

14.        המשיב הפנה להתנהלותה של המערערת, לרבות הגשת תלונות שווא למשטרה, כך גם למצבו הרפואי, כאשר עבר מספר ניתוחי לב ואף אירוע מוחי, וכשבשנת 2006, השנה בה הגישה המערערת את תביעותיה, אושפז בבית חולים שלוש פעמים.

בעקבות התנהגותה של המערערת, בסוף שנת 2006, הגיש המשיב את תביעת הגירושין.

מכאן, הפנה המשיב לדיונים שהתקיימו בפני בית הדין הרבני, תוך הפניה לאשר נקבע, בעיקר ביחס להתנהלותה של המערערת, ודחיית הסבריה לבריחתה לחו"ל ערב הדיון. כך גם, כאשר שלחה במקומה את בא-כוחה דהיום, אשר היה בסכסוך עם האב"ד שם.

לגופם של דברים, ובהתייחס לפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, מדובר בפסק דין שהינו חלוט, וכשנקבע כי המערערת הינה מורדת, אשר כל שחפצה לשים יד על חלק נכבד של הרכוש שבבעלות המשיב.

כך טוען המשיב, כי המערערת מעגנת אותו מזה שנים, הכל על-מנת לנקום בו ולסחוט כספים, וכשיודעת היא כי מדובר באדם חרדי, ולמרות שנאתה אותו, היא מסרבת לשחררו, הכל כפי שנקבע על-ידי בית הדין הרבני. כך, הפנה לשהייתה של המערערת בחו"ל משך כשנה וחצי, וכי חזרה ארצה רק לאחר שבית המשפט התרה בה שימחוק תביעותיה אם לא תחזור ארצה לדיונים, וכשגם כיום המערערת מתגוררת בחו"ל.

המשיב הפנה לפסיקה הרווחת אודות עוולת הרשלנות בסירוב להתגרש, העשויה להתגבש גם כשלא קיים פסק דין רבני המחייב בגט, וכשמדובר באותם מקרים שהנישואין הם "על הנייר" בלבד, וכשהסירוב להתגרש אינו ענייני.

במיוחד יפים הדברים מעת שעסקינן באדם חרדי.

בהתייחס לנטען על-ידי המערערת אודות מצבו הרפואי של המשיב, טוען האחרון כי המערערת לא הכחישה את מצבו, וכי מכל מקום, המשיב לא הגיש תביעתו ולא ביקש פיצוי כספי בגין נזקים רפואיים שנגרמו לו בגין עיגונו על-ידי המערערת, וכי כל שביקש להפנות את בית המשפט למצבו הבריאותי, ולהיזקקותו לעזר כנגדו.

כך, הפנה לאשר נקבע על-ידי בית המשפט ביחס לנזקיו.

בהתייחס לעדויות מטעם המערערת, כל אשר הובא בעדותם לא נטען בכתב ההגנה שהוגש מטעם המערערת לבית המשפט, והדברים הינם בבחינת "הרחבת חזית", אשר המשיב התנגד לה, ולא בכדי לא מצא ב"כ המשיב לחקור עדים אלו, ובמיוחד שמדובר על עדויות המתייחסות לתקופה שעוד טרם מתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, וכש"סרבנות הגט" מתייחסת למועדים מאוחרים יותר.

בכל מקרה, מהתנהלותה של המערערת, עולה כי לא חפצה מעולם ב"שלום בית".

לבסוף, ציין המשיב כי על-פי הסכמה שהושגה ביניהם, פנו הצדדים לבוררות דין תורה, בפני בית דין צדק בבני ברק, וכשבסופו של דבר, בית הדין קבע כי מלוא הזכויות בדירה הינן של המשיב, וכשמדובר על דירה שנרכשה מכספים שהיו למשיב עוד טרם נישואיו.

 

דיון והכרעה:

15.        חרף החלטת בית המשפט, כי על בעלי הדין להתייצב באופן אישי לישיבת קדם הערעור, המערערת לא התייצבה לישיבה זו, ואף לא הוגשה בקשה על-ידה לפוטרה מחובה זו.

די היה בכך להורות על מחיקת הערעור בגין אי ההתייצבות כמפורט בתקנה 445(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ותקנה 450(3) לתקנות.

 

16.        הגם שכך, סבר בית המשפט כי יש מקום, חרף האמור, לאפשר לצדדים להגיש טיעוניהם, לגופם של דברים, והמפורט לעיל בדבר טענות הצדדים, כולל גם את אשר נטען בכתובים על-ידם.

 

17.        יוער, כי במסגרת קדם הערעור, חזר וטען ב"כ המערערת שהגם שבני הזוג אינם ביחד משנת 2007, הרי בהתאם לעדויות שהובאו, שלא נסתרו, המשיב אמר למספר אנשים כי הוא רוצה שלום בית, וכי יש לו רק דרישה אחת ויחידה, שהמערערת לא תעתור לשיתוף בנכסים.

עם זאת, נאלץ ב"כ המערערת להסכים כי כל המצוין באותן עדויות מתייחס לשנים 2007-2005, וכי לאחר מכן, לא היו שיחות אחרות.

לשאלה המפורשת כי העדויות מתייחסות לתקופה לפני 2007, השיב ב"כ המערערת "אכן הם היו בנתק, היו בסכסוך" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 24.4.14). כך גם לשאלת בית המשפט, כי מ- 2007 עד היום המערערת אינה מוכנה לקבל את הגט (בטעות צוין לתת את הגט), השיב בא-כוחה "היא לא מוכנה לסחטנות".

עוד ציין ב"כ המערערת, כי במישור הכלכלי, ההשגה היחידה שנותרה לה, עניינה בנושא הדירה.

מנגד, ב"כ המשיב חזר על מקצת אשר נטען על-ידי המשיב.

 

18.        נדרשנו בהרחבה לסוגיית סרבנות הגט, כולל הגישות השונות בה, במסגרת עמ"ש (ת"א)         46631-05-11 פלונית נ' פלוני (23.1.14), ובכלל האמור, הפניה לגישה כי אף ללא הוראה של בית הדין אודות חיוב בגט או מצווה להתגרש, עדיין יכול ותהא קיימת עילת תביעה בתביעת נזיקין בגין סרבנות גט.

לא למותר לחזור ולהפנות לדבריה של כב' השופטת ארבל בבג"צ 2123/08 פלוני נ' פלונית (6.7.08) אודות התופעה הקשה של סרבנות גט, תוך פגיעה בזכותה של האשה לאוטונומיה ולהגשים עצמה כאדם חופשי, דברים היפים גם לענייננו בשינויים המחוייבים.

 

19.        למעשה, נוכח כל אשר פורט עד כה, נראה כי אכן אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, וכשממצאים אלו גם תומכים במסקנה המשפטית, ולא מצאנו כי נפלה טעות שבחוק על-ידי בית משפט קמא.

משכך, ניתן היה לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות.

 

20.        למעלה מהנצרך, נציין כי מהעובדות אשר רובן אינן שנויות במחלוקת, עולה כי מזה כ-7 שנים בני הזוג אינם חיים יחדיו, וכשהמערערת בחו"ל והמשיב בארץ.

כך גם, הטיעונים המרכזיים שנטענו על-ידי המערערת במסגרת הערעור דנן, אינם טיעונים שיש בהם לשנות את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא.

די בכך שבית הדין הרבני האזורי חייב את המערערת בגט, ודי בכך שבית הדין הרבני הגדול דחה את שתי בקשותיו של ב"כ המערערת להורות כי הערעור התקבל, על-מנת שלא להידרש לשאלה בדבר מניעיו של המשיב. אין חולק כי המשיב הגיש תביעת גירושין אשר התקבלה, ובהתאם וכאמור, חויבה המערערת לקבל גיטה, וכשהמשיב אף השליש את הגט, ומשכך, לכולי עלמא קמה עילה בנזיקין ביחס לסרבנות גט.

בנסיבות שכאלו, גם לא היה צורך שבית המשפט יידרש לשאלת תוקפו של פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, מעבר לאשר פורט על-ידו, וכפי שלא היה צורך שבית המשפט יידרש לעדויות אשר כולן שיחות שנוהלו עם המשיב, לפי הנטען, עוד טרם הגשת תביעת הגירושין, ובמיוחד שמדובר לכאורה אכן בשינוי חזית, נוכח אשר נטען בכתב ההגנה מטעם המערערת.

דומה, כי נימוקי הערעור בעיקרם, מתמקדים בטענות כלפי בית הדין הרבני. אולם, כפי שבצדק קבע בית משפט קמא, גם אלמלא אותו חיוב בגט, ניתן והיה מקום לקבוע שאכן, בנסיבות של המקרה דנן, מסרבת המערערת לקבל את הגט, שלא כדין, תוך שהיא מעגנת את המשיב.

 

20.        ודוק, ככל שהיו למערערת השגות אודות פסקי הדין וההחלטות שניתנו על-ידי בית הדין הרבני, היה עליה להשיג עליהם כדין, ולא כטענות הגנה מפני תביעת המשיב.

על אחת כמה וכמה יפים הדברים נוכח העדר כל הסבר, אף בהתעלם מפסיקת בית הדין הרבני, מדוע מסרבת המערערת לקבל גיטה. גם לפי דברי בא-כוחה, עולה שלכאורה, הנושא היחיד השנוי במחלוקת, לשיטתה, עניינו הדירה וזכויותיה הנטענות בה.

אולם, כפי שנקבע בפסיקה, אין בין טענותיה אלו לבין סירובה לקבל גיטה.

אמנם בית המשפט לא נזקק לפסק הבוררות האחרון, ולמעלה מהדרוש, וכשלכאורה אין חולק ביחס לאשר נקבע בפסק דין זה, דהיינו כי אין למערערת חלק ונחלה בדירה, גם מחלוקת זו באה לקיצה.

יוער, כי גם אלמלא פסק הדין ביחס לדירה, התוצאה לא הייתה משתנה, והדברים נאמרים, כאמור, למעלה מהנצרך.

עוד יש להדגיש, כי לא מדובר במי שמסרב לקבל גט, הואיל ומבקש הוא להבטיח זכות חוקית זו או אחרת, כפי שנטען על-ידי המערערת. הפוך מכך, בהתנהלותה פוגעת המערערת בזכויותיו החוקיות, לרבות כבודו, של המשיב, להינשא ולנהל חייו כרצונו.

 

21.        עוד יוער, כי המערערת לא השיגה ולא  טענה כנגד הסכומים שנפסקו, הן ביחס לתקופה של עד מתן פסק הדין, והן שלאחריה, ואף לא טענה טענות אודות "גט מעושה", ולא בכדי לא עשתה כן.

כל שטענה כאילו לא הוכחו הנזקים הנטענים על-ידי המשיב, אולם דומה כי בית משפט קמא נימק ופירט את הנזקים השונים, וכי כימות הסכומים, מתאים גם לחלק מהפסיקה אשר דנה בשאלה של פיצוי בגין סרבנות גט.

אכן, הפיצוי לא נדרש בגין מצב רפואי, ויתכן ולא היה צורך בקביעת בית משפט קמא אודות המצב הרפואי והגורם לו, אולם מכל מקום,  מצב זה לא שימש כאדן, בקביעת שיעור הפיצוי.

 

22.        לאור האמור, הערעור נדחה.

אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקידה המערערת למשיב באמצעות בא-כוחו על-חשבון האמור.

 

 

23.        המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום,  ט' אלול תשע"ד, 04 ספטמבר 2014.

                                                                                   

 

ישעיהו שנלר, סג"נ

אב"ד

 

ד"ר קובי ורדי, סג"נ

 

חגי ברנר, שופט

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ