חזקת שיתוף בחובות

האם חייב עיזבון המנוח ר' ז"ל לשאת במחצית חוב שחבה אלמנת המנוח לתובע וזאת, עקב חזקת השיתוף ודיני עשיית עושר ולא במשפט?

א.רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.התובע והנתבעת מס' 4 מ' הם אחים.

2.מ' היתה נשואה לר' ז"ל משנת 1959 (להלן: "בנה"ז") והתביעה הוגשה בתחילה כנגדו. ברם, ביום 27.3.14 נפטר ר' ועל פי צו קיום צוואה שניתן ביום 11.9.14, שלושת ילדי בנה"ז ירשו את חלקו של ר' בדירת המגורים המשותפת של הוריהם ברח' XXX (להלן: "הדירה") ומ' ירשה את יתרת עיזבונו. הנתבעים 1-3 הם ילדי בנה"ז והם נתבעים מכח היותם יורשי ר'.

3.כמעט שלושים שנה מנהלים התובע ואחיותיו הליכים משפטיים מסועפים בכל הערכאות ביחס לירושת הוריהם המנוחים. לצורך הכרעה בהליך זה, נזכיר רק את ההליכים הרלוונטיים.

4.בשנת 1998 הגיעו התובע ואחותו א' להסכם פשרה שלפיו מחצית מעיזבון אמם המנוחה (להלן: "האם") תועבר לתובע ואילו המחצית השנייה תחולק בין ששת ילדי האם, שאחת מהם היא מ'.

5.התעוררה מחלוקת האם הסכם הפשרה חייב רק את התובע ואחותו א' או את כל יתר האחים ובית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הפשרה לא חייב את יתר האחים וכל אחד זכאי ל - 1/6 מהעיזבון ולא רק ל -1/12 מהעיזבון. לפיכך, העביר מנהל עיזבון האם לאחים שלא היו צד להסכם הפשרה ובכללם למ', שישית מעיזבון האם.

6.ברם, התובע ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשנת 1999 וביום 4.9.02 קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע שהסכם הפשרה מחייב את כל האחים ולכן מ' זכאית רק ל – 1/12 מהעיזבון ולא ל – 1/6 ממנו. בקשה לדיון נוסף שהוגשה ע"י מ' ביום 18.9.02 נדחתה ע"י בית המשפט העליון ביום 12.7.04.

7.משהאחיות ובכללן מ' לא השיבו לתובע את הכספים שהן קיבלו ביתר מעיזבון האם, הגיש התובע ביום 31.5.07 תביעה כספית כנגדן (תמ"ש 25330/07). מ' טענה כי היא לא חייבת להשיב לתובע דבר, בין היתר, לאור הוראת סעיף 120 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965.

8.ביום 19.5.11 נעתרתי לתביעת התובע וקבעתי כי על מ' לשלם לתובע את הכספים שהיא קיבלה ביתר מעיזבון האם, בסך של כ – 1.5 מיליון ₪.

9.לאחר מתן פסק הדין, החל התובע בהליכי הוצאה לפועל כנגד מ', על מנת לגבות את חובו, דהיינו את הכספים שמ' קיבלה שלא כדין ומעבר למגיע לה, מעיזבון האם.

10.במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, התברר לתובע כי למרות שהדירה נרכשה ביום 19.7.99 ע"י מ' בלבד, העבירה מ' לר' מחצית מזכויותיה בדירה, ללא תמורה, ביום 3.9.07.

11.כמו כן, התברר לתובע כי ביום 25.6.08 חתמו בנה"ז ובתם ט' על הסכם הלוואה לפיו ט' תעניק להם הלוואה בסך של 480,000 ₪ שתועבר להם בשישים תשלומים חודשיים בסך של 8,000 ₪ כל אחד. להבטחת החזר ההלוואה, נרשמה משכנתא לטובת ט' על הדירה. כמו כן, בשנת 2013 נרשמה משכנתא נוספת על הדירה לטובת ט' בגובה 288,000 ₪, בגין הלוואה נוספת שט' העניקה להוריה.

12.כב' רשם ההוצל"פ מינה את ב"כ התובע לכונס נכסים לצורך מכירת הדירה. הליכי ההוצל"פ ממשיכים להתקיים ואולם הדירה טרם נמכרה.

13.התובע עותר בתביעה דנן, להצהיר כי ר' היה שותף לחוב שחבה לו מ' ולכן על עיזבונו לשלם לו מחצית מהחוב, דהיינו סך של 1,049,381 ש"ח.

14.התובע טוען כי ר' היה שותף לחוב: "הן מכוח הלכת השיתוף החלה על כלל נכסי הנתבעים, הן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח העובדה כי למיטב ידיעתו של התובע, הכספים שקיבלה הנתבעת ביתר ואשר חלה עליה החובה להשיבם לידי התובע מכוח פסה"ד שניתנו כנגדה, הופקדו בחשבון המשותף של הנתבעים..." (סעיף 5 לתביעה).

15.לדברי התובע, בלשכת ההוצאה לפועל טענו מ' ור' כי הם חסרי כל רכוש למעט הדירה וכי הם נתמכים כלכלית ע"י ילדיהם. התובע טוען כי מ' "לא טרחה ליתן כל הסבר מה עלה בגורלם של כל אותם מיליוני שקלים שקיבלה בירושה, לרבות הכספים שקיבלה ביתר ושכלל לא היו מגיעים לה ואשר מאז קבלתם לידיה נהנו הנתבעת והמנוח מעלייה דרמטית ברמת חייהם כשהכספים הנ"ל שימשו אותם, בין היתר, לצורך החזקתו של משק הבית המשותף" (סעיף 14 לתביעה).

16.לטענת התובע, מאחר ששני בנה"ז נהנו יחדיו ובמשותף מהכספים שקיבלה מ' שלא כדין ושהיה עליה להשיב לתובע, הרי ששניהם חייבים להשיב יחדיו את מלוא החוב. לדבריו, בנה"ז: "... בחרו, בחוסר תם לב משווע, במכוון וביודעין, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, להוציא כספים אלו לצרכי הבית והמשפחה, גם לאחר שכבר ניתן פסה"ד בעליון שחייב את הנתבעת להשיב לידי התובע כספים אלו..." (סעיף 30 לתביעה).

17.התובע טוען גם כי: "החובה להשיב לידי התובע את הכספים שקיבלו הנתבעים ביתר חלה על המנוח בדיוק כפי שהיא חלה על הנתבעת גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט... שכן כשם שהמנוח נהנה במהלך כל השנים מכספים אלו שהנתבעת שיתפה אותו בהם, כך הוא אחראי באותה מידה להשיבם לידי התובע".

18.הנתבעים טוענים כי חובה של מ' נובע מכך שהיא קיבלה כספים ביתר מירושת האם ועל כספי ירושה לא חלה חזקת השיתוף, מאחר שמדובר בכספים שלא התקבלו כתוצאה ממאמץ משותף.

19.הנתבעים מכחישים כי בכספי הירושה נעשה שימוש לצורכי משק הבית המשותף ולא הוכח שר' נהנה מכספים אלו.

20.הנתבעים טוענים גם כי התביעה התיישנה. זאת, מאחר שפסק הדין שקבע שמ' חייבת להשיב כספים לתובע ניתן ביום 12.7.04 ועילת התביעה התיישנה בשנת 2011. כמו כן לטענתם, התובע נקט בשיהוי ניכר וקיצוני שהסב לר' "נזק ראייתי כבד במיוחד ובלתי הפיך ששינה את מצבו לרעה באופן בלתי הפיך ומונע ממנו להתגונן מתביעה זו" (סעיף 5.2 לכתב ההגנה).

21.בנוסף, הנתבעים טוענים כי השיהוי בהגשת התביעה גרם להם לעוגמת נפש ולנזק משמעותי, מאחר שהדבר גרם להצטברות ריבית על החוב, שתפח בשיעור משמעותי (סעיף 5.3 לכתב ההגנה).

22.לדברי הנתבעים, משהתובע הגיש את תביעתו בשנת 2007 כנגד מ' בלבד ולא צירף לתביעתו כנתבע נוסף את ר', אזי הוא "גילה דעתו כי הוא מוותר על תביעותיו וטענותיו בעניין הירושה כנגד מר ר'... התובע מנוע מלתבוע את המנוח ר' בעילות אלה שמוצו לגביו ושנסתם עליהן הגולל כמעשה בי דין בשעתו. המידע המצוי בידי התובע כיום לגבי חזקת השיתוף בכספי הירושה, היה מצוי בידיו שנים רבות קודם לכן..." (סעיף 5.4 לכתב ההגנה).

23.הנתבעים טוענים גם, כי בנה"ז לא הבריחו את כספי הירושה לילדיהם ולא העניקו להם כספים משמעותיים למעט מתנות צנועות (סעיף 20 לכתב ההגנה). לטענתם, כספי הירושה הופקדו בחשבון בנק נפרד על שמה של מ' ולא הופקדו בחשבון המשותף שהיה לבנה"ז. לדבריהם, הדבר מלמד כי מ' גילתה את רצונה להפריד את כספי הירושה מבעלה "וכידוע, באין זכויות בירושה, אין חובות" (סעיף 21 לכתב ההגנה). מ' טוענת כי רוב המקורות הכספיים שבאמצעותם היא רכשה את הדירה, התקבלו מדמי פינוי של דירה שאביה העניק לה עוד בחייו ומאחר ודמי הפינוי היו שלה בלבד, הדירה נרשמה רק על שמה. לטענתה, העובדה שהיא העבירה בשנת 2007 מחצית מהדירה ר', לא היתה בגלל חששה מהחוב לתובע אלא מאחר שהיא נענתה לדרישת בעלה, כי גם לו מגיע מחצית מהדירה. לטענת הנתבעים, הדירה לא נרכשה מכספי הירושה שמ' קיבלה מעיזבון האם (סעיף 36 לכתב ההגנה).

ב.דיון והכרעה

הבסיס המשפטי שעליו נשענת התביעה, יסודו בשתי עילות: הראשונה - חזקת השיתוף שחלה לטענת התובע במקרה דנן גם על כספי הירושה והשנייה - דיני עשיית עושר ולא במשפט. בטרם שנדון בתביעה לגופה, יש להכריע בטענות המקדמיות שהעלות הנתבעים והן: התיישנות, שיהוי ניכר, גרימת נזק ראייתי, השתק, מעשה בי דין ומיצוי עילה:

(א)התיישנות

1.הנתבעים טוענים כי עילת התביעה נוצרה עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 12.7.04 שבו נדחתה הבקשה לקיום דיון נוסף ולפיכך, עילת התביעה כנגד ר' התיישנה ביום 12.7.11. לטענתם, היה על התובע לצרף כנתבע נוסף את ר' בתביעה שהגיש כנגד מ' בשנת 2007 ומשהוא לא עשה כן, התביעה התיישנה.

2.התובע טוען מאידך, כי רק לאחר שניתן פסק הדין הכספי כנגד מ' בשנת 2011 התגבש החוב הכספי כנגדה ולכן התביעה לא התיישנה. פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון עסק רק בתחולתו של הסכם הפשרה על האחים שלא היו צד לו ולא עסק כלל בחיוב הכספי (עמ' 14 סעיף ב' לסיכומי התובע).

3.ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו (13.12.06) נדונה השאלה מתי מתגבש השיתוף בזכויות וחובות של בני הזוג שחלה עליהם חזקת השיתוף. נקבע, כי עד "למועד הקריטי" שהוא פטירת אחד מבני הזוג או כשחיי הנישואין עומדים להתפרק: "הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות במעין שיעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב"מועד הקריטי". ... השיתוף בכלל הזכויות והחובות... הוא בבחינת שיתוף קנייני דחוי, המתגבש רק ב"מועד הקריטי". אין בו הקנייה מידית של זכויות בן הזוג האחד לבן הזוג האחר".

4.בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם לאחר שנוצר השיתוף הספציפי, רק במועד שבו ניתנת הסכמת הנושה להמחאת החיוב כלפי בן הזוג השני, נוצר חיובו של בן הזוג השני כלפי הנושה. נפסק כי:

"עם גיבוש השיתוף ובהינתן הסכמת הנושה, מחצית החוב עוברת לבן הזוג השני. השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהעדר הסכמת הנושה, המחאת החבות אינה תקפה כלפיו ולנושה זכות נגד בן הזוג שהתחייב כלפיו ישירות. אין הוא רשאי לתבוע את בן הזוג האחר. עם זאת, במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, נוצרת התחייבות (אובליגטורית) של בן זוג".

5.כלומר, עד הרגע בו גילה התובע את דעתו כי הוא מעוניין שחובה של מ' יומחה גם לר', החוב היה של מ' בלבד. רק מ' היתה חייבת להשיב את הכספים לתובע והשיתוף בחוב היה רק במישור היחסים שבין מ' לר'. במקרה דנן, במועד שהגיש התובע את תביעתו הכספית כנגד מ' ביום 31.5.07, הדירה היתה רשומה כולה ע"ש מ' בלבד. לא היתה אפוא כל הצדקה וסיבה לערב את ר' ולטעון כי אף הוא שותף בחוב, שעה שניתן היה לגבות ממ' את מלוא החוב, היות והדירה כולה היתה רשומה רק על שמה.

6.התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת כי כמה חודשים לאחר שהגיש את התביעה, תעביר מ' לבעלה מחצית מהדירה ללא תמורה. רק לאחר שניתן פסק הדין והתובע החל בנקיטת הליכי הוצל"פ נודע לו לראשונה, כי לאחר שהגיש את התביעה כנגד מ', היא העבירה מחצית מזכויותיה בדירה לר' והיא אף שיעבדה בשנת 2008 את זכויותיה בדירה לטובת ט', בגין הלוואה שהיא העניקה לה.

7.רק במועד שבו נודע לתובע כי מחצית הדירה עברה ממ' לר' ואין ביכולתו לגבות את החוב ממ', הוא הסכים להמחות את החיוב גם לר'. הסכמה זו באה לידי ביטוי בעצם הגשת התביעה כנגד ר'. כאמור, לא היה כל טעם להמחות את החיוב של מ' לר', לפני התאריך שבו הועברה הדירה לר', שכן, רק מיום זה אי אפשר היה לגבות את מלוא החוב ממ', ורק מאותו רגע לכל המוקדם, חלה חזקת השיתוף בחובות גם במישור היחסים שבין התובע לבין ר'. לפיכך, לא חלפה תקופת ההתיישנות מהמועד שבו הנושה – התובע – הסכים להמחות את החוב גם לר'. יצוין, כי עיתוי העברת מחצית הדירה ממ' לר', חודשים בודדים לאחר הגשת התביעה כנגדה ומבלי שהיתה לכך כל הצדקה סבירה, מעוררת תהיות רבות ומעלה חשד כבד להברחת רכוש, שנעשתה במתכוון כדי לסכל את יכולת הגבייה של התובע. הטענה כי ההעברה בוצעה "ללא קשר להליכים" (סעיף 35 לכתב ההגנה) אינה משכנעת כלל. שהרי, בנה"ז חיו בשלום ובהרמוניה יותר מיובל שנים, עד לפטירתו של ר'. מדוע היה צורך לפתע להעביר מחצית מהדירה ע"ש ר'? אם אכן גם לו היו זכויות בדירה מאחר שחלק מהכספים שבאמצעותם נרכשה הדירה היו שלו, מדוע מלכתחילה היא לא נרשמה גם על שמו?

8.ט' צירפה לתצהירה (נספח ח') הסכם מיום 25.7.04 שלפיו העבירה מ' לר' מחצית מזכויותיה בדירה. מדוע לפתע כשבועיים לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון שדחה את הבקשה לדיון נוסף נערך ההסכם להעברת הדירה לר'? מדוע לא בוצעה העברת הדירה בלשכת רישום המקרקעין במשך יותר משלוש שנים ורק כארבעה חודשים לאחר שהוגשה תביעת התובע בחודש מאי 2007 לפתע בוצע רישום? בצדק טוען התובע כי הדבר מלמד כי התנהלות בנה"ז מעוררת חשש רציני לכך שמ' ביצעה הברחת רכוש על מנת להתחמק מחובה לתובע.

ראו: ע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי, פ"ד נז' (5), 776 בעמ' 784 שבו נקבע ביחס למקרה דומה כי: "תמיהה זו מוצאת את הסברה בסמיכות הזמנים בין פסק הדין שניתן נגד האישה לבין הסדר הנושים עליו חתמה ובין העברת הדירה. זו מצביעה בעליל ברמת הוכחה גבוהה, על העברת הדירה כהברחת נכס".

9.כמו כן, בעניינו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי במקרה ש"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

במקרה דנן, עילת התביעה כנגד ר' נוצרה רק לאחר שהדירה הועברה על שמו. העברה זו נעשתה לאחר שהוגשה התביעה ע"י התובע בחודש מאי 2007. במועד שהתובע הגיש את התביעה הכספית כנגד מ', כל הדירה היתה רשומה על שמה ולא היתה כל עילה לעתור לשיתוף הנתבע בחוב מכח חזקת השיתוף או מדיני עושר ולא במשפט, שעה שלא היה בכך כל צורך וניתן היה לגבות את כל החוב באמצעות מימוש הדירה שהיתה רשומה על שמה בלבד.

10.התובע לא היה צריך לעקוב לאחר שהוגשה התביעה ולבדוק בלשכת רישום המקרקעין, האם בוצעה העברת זכויות. רק משניתן פסק הדין והתובע החל בהליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל בחודש ספטמבר 2011, נודע לו לראשונה על העברת מחצית הדירה לר' ולכן רק ממועד זה, החל מרוץ ההתיישנות.

11.זאת ועוד: רק משעה שניתן פסק הדין שדחה את כל עילות ההגנה שהעלתה מ', יכול היה התובע להגיש תביעה כנגד ר' בטענה כי גם הוא שותף לחוב. שהרי, סביר כי לו היה התובע מצרף כנתבע נוסף את ר' בתביעה שהוא הגיש בשנת 2007 כנגד מ', היו מ' ור' טוענים בצדק כי ראשית על התובע להוכיח כי מ' חייבת לו כספים ולא ראוי לדון בשאלת אחריותו של ר' לחוב אשתו, שעה שכלל לא הוכרע כי היא חייבת להשיב לתובע כספים.

כפי שנקבע בפשר (י–ם) 6352/09 עו"ד ששון נ' יהודה חיון ((9.3.11):

"ההלכה היא שככל שמדובר בדיני התיישנות, יפורש המונח "עילת תביעה" וכפועל יוצא מכך המועד להיווצרותה של עילה זו באופן שהוא יבטא לא רק את מרכיבי העילה לפי הדין המהותי, אלא גם את קיומם של נתונים נוספים הדרושים כדי שבעל הדין יוכל לפנות לערכאות ולממש את זכות התביעה הנתונה בידו".

12.המשמעות של קבלת עמדת הנתבעים תהיה, שכל פעם שנושה מגיש תביעה כנגד אדם נשוי, הוא יצטרך כבר במסגרת התביעה שדנה בעצם החבות, לצרף כנתבע נוסף את בן זוגו ולטעון כבר באותו הליך כי גם בן הזוג שותף לחוב, ככל שהוא סבור כי קיימת עילה גם כנגד בן זוגו. אחרת, אם יחלפו יותר משבע שנים מהמועד שבו היה צריך החייב לפרוע את חובו, לא יוכל הנושה לתבוע את בן הזוג בעילה שהחוב הוא משותף.

13.מדיניות משפטית ראויה מחייבת כי ראשית תידון עצם החבות ורק לאחר מכן, תתברר טענת השיתוף בחוב של בן הזוג. אלו שתי שאלות נפרדות לחלוטין העוסקות במערכות עובדתיות ומשפטיות שונות. ניתן לומר, אפוא, כי עילת התביעה כנגד בן הזוג של החייב נוצרת משעה שהוכרה בפסק דין חבותו של החייב.

14.יפים לענייניו דברי בית המשפט בע"א 10192/07 פסגת אשדוד נ' חן גל (ניתן ביום 24.5.10):

"אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש... ברור הוא כי בשלב הראשון של ההתדיינות כאמור, הדיון וההכרעה בתביעה השנייה היו מותנים כל כולם בתוצאה שתתקבל בתביעה הראשונה, שההכרעה בה היתה צריכה להקדים את הדיון בתביעת ההשבה. יש להניח כי אילו נעשה צעד דיוני משולב כזה, היה בית המשפט הדן בתביעה השנייה מקפיא אותה עד לסיומו של ההליך השיפוטי הראשון, ומכפיף את הדיון בה לתוצאותיו... תביעת ההשבה היתה אפוא תביעת בוסר כל עוד לא ניתנה הכרעה שיפוטית בבקשה לסעד הצהרתי... קביעה כזו היתה מעודדת מתדיינים להגיש תביעות בלתי בשלות לערכאות השיפוט, מחשש לחלוף תקופת ההתיישנות, בלא שיש יכולת ממשית לבית המשפט להכריע בהן, בטרם תוכרע החוליה הדיונית הראשונה, שבלעדיה לא ניתן לדון ולהכריע בחוליה השנייה... מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות מחזק את המסקנה לפיה יש להעדיף חלופה המקיימת את זכות התביעה שבידי המערערת על פני אפשרות שמשמעה חסימת דרכה לערכאות".

15.לסיום, יש להביא את דברי כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין שקבע בע"א 573/12 הבנק הבינלאומי נ' גולדסיל (29.8.12) כי:

"כל מקום שיש בו ספקות מהותיים בעניין התיישנות, צריכים הספקות לפעול כנגד טוען טענת ההתיישנות".

(ב)השתק, מעשה בי דין ומיצוי עילה

לאור האמור לעיל, לא ניתן לטעון כי היה על התובע לצרף את ר' כנתבע נוסף בתביעה בהליך הקודם. אי צירופו לא מלמד על כך שהתובע ויתר על טענות כנגדו. העילה כנגדו כלל לא התגבשה, מאחר ובאותו שלב לא היה מקום להעלותה ולכן היא לא מוצתה. רק משהתברר לאחר מתן פסק הדין ומשהחל התובע לפעול בלשכת ההוצל"פ, כי בוצעה העברת מחצית מהדירה לר' כמה חודשים לאחר הגשת התביעה, נוצרה כנגדו עילת תביעה.

(ג)שיהוי ניכר ונזק ראייתי

1.מאחר שחלפו כשנתיים בלבד מהיום שבו ניתן פסק הדין כנגד מ' ועד שהוגשה התביעה כנגד ר', לא ניתן לומר כי מדובר בשיהוי קיצוני.

2.התובע לא שקט על שמריו ופנה לגביית חובו בלשכת ההוצאה לפועל. רק שם התברר לו כי בשנת 2008 נערך הסכם הלוואה בין ט' להוריה ובגינו נרשמה משכנתא על הדירה. כמו כן, התברר לו כי ט' טוענת שיש למכור את הדירה כתפוסה ולהשיב לה קודם את כספי ההלוואה שהעניקה להוריה, מאחר שהיא נושה מובטח. רק לאחר שהתובע נוכח לדעת כי לא יוכל לגבות את חובו ממ' לבד, הוא החליט להגיש תובענה זו.

3.לא הוכח כלל כי נגרם לנתבעים נזק ראייתי. הם צירפו דפי חשבון רבים מחשבונה של מ' לתצהיר, ולא הוכח כי נמנע מהם להגיש מסמכים או ראיות שהם היו זקוקים להם לצורכי הגנתם, עקב חלוף הזמן. העובדה שהם צירפו דפי חשבון עוקבים משנת 1999 ועד 2002 מלמדת כי הם יכולים היו להמציא מסמכים בנקאיים השייכים לתקופה הרלוונטית, ללא כל קושי.

(ד)קיזוז נזקים שגרם התובע

1.יש לדחות אף טענה זו. העובדה שהצטברו תשלומי ריבית והצמדה לחובה של מ' נובעת מכך שהיא לא פרעה את חובה במועד, שעה שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון בשנת 2002. אין לה להלין אלא על עצמה, שעה שהיא סירבה כל השנים לשלם את החוב וניהלה הליכים משפטיים ארוכים כנגד התובע במטרה להתחמק מלהשיב לו את הכספים שהיא קיבלה שלא כדין. יתר הנזקים שהנתבעים מפרטים בכתב ההגנה כלל לא הוכחו ולו בבדל ראייה.

2.משהגענו למסקנה כי יש לדחות את כל הטענות המקדמיות של הנתבעים, יש לדון בתביעה לגופה. על מנת שנוכל לבחון את עילות התביעה, יש לסקור את התשתית העובדתית שעלתה מהראיות שהציגו הצדדים ומחקירתם.

(ה)האם קיימת חזקת שיתוף בחוב וחובת השבה אף מכח דיני עשיית עושר?

1.יצוין בפתח הדברים, כי אין ליתן כמעט כל משקל לעדותו של התובע, אשר ניכר היה בחקירתו כי לאור גילו – כמעט 85 – ידיעותיו והבנתו ביחס להליך, מוגבלים. לדוגמא: הוא טען כמה פעמים כי קיים פסק דין כנגד ר' (עמ' 7 שורות 7-16) וברור שאין יסוד לדברים אלו. כמו כן, משהוא נשאל "למה אתה חושב כי המנוח חייב לך כסף?" הוא השיב: "למה כובע. מה זה למה. זה כתוב בצורה ברורה ובפסיקה ברורה על ידי הרבה שופטים" (עמ' 9 שורות 3-4). התובע גם לא ידע היכן הפקידה מ' את כספי הירושה (עמ' 9 שורות 31-32) וחזר "כמנטרה" כשנשאל שאלות שונות כי: "הכל כתוב בפסקי דין חלוטים" (עמ' 10 שורות 15-20). לפיכך, עמדת התובע בהליך זה תיבחן בעיקר על בסיס המסמכים שהציג ועדויות הנתבעים ולא על בסיס עדותו ותצהירו שלו. איני סבור כי התובע העיד "עדות כוזבת ושקרית" (סעיף 4 לסיכומי הנתבעים). לאור מצבו נראה כי הוא לא מתמצא בדקויות הקשורות לעובדות ההליך ולכן המשקל שניתן לעדותו מצומצם. יש לציין לשבח את עמדת ב"כ הנתבעים, אשר הפסיקו את החקירה באיבה, משראו כי אין לה טעם ומנעו בזבוז זמן שיפוטי יקר (עמ' 10 שורות 21-27).

2.לטענת מ', כספי הירושה שהיא קיבלה מעיזבון האם ושהיא צריכה להשיב מחציתם לתובע, "נאכלו" על ידה ועל ידי בעלה, לרבות לצורך טיפולים רפואיים שר' נזקק להם.

3.בתצהיר שהגישה מ' ללשכת ההוצאה לפועל ביום 10.10.11 (מוצג ת/2) היא הצהירה בסעיף 3 כי:

"עד לפני 15 שנה עבדתי, כפי שמאז ותמיד עבדתי, כעובדת קשת יום בעסק פרטי לקוסמטיקה המהווה עבודת פרך ולמעשה פרנסתי את משפחתי ובעלי שכבר אז מצבו הרפואי היה קשה ביותר. מאז, ירדתי מנכסיי, איבדתי את הוני הדל לטובת התגוננות מפני הליכי אחי הרבים ולטובת מימון רפואי".

4.בחוות דעת רפואית מיום 7.3.94 (הוגשה כחלק מת/1) נאמר ביחס לעסקו של ר' כי: "בשנים האחרונות הדרדר מצב העסק...". מ' אישרה כי מאז שר' לקה בליבו בשנת 1991 מצבו הרפואי התדרדר (עמ' 12 שורות 17-18) והיא השתתפה בפרנסת המשפחה (עמ' 12 שורה 30 עד עמ' 13 שורה 3). לפיכך, יש לדחות את טענתה בסיכומיה (סעיף 9) כי הוצאות משק הבית המשותף מכספיה היו בגדר "השתתפות לא רציפה ולא קבועה". נראה כי ההיפך הוא הנכון.

5.הנתבעים טוענים כי את כל כספי הירושה שקיבלה מ' מאמה, היא הפקידה בחשבונה הפרטי (סעיף 18 לתצהיר ט' ועמ' 14 שורה 20).

6.מ' אישרה בחקירתה כי חיי נישואיה עם ר', שארכו יותר מחמישים שנה, התאפיינו בזוגיות טובה ומאושרת (עמ' 11 שורה 10 ושורות 23-24). היא גם אישרה, שר' היה מעורב בכל ההליכים המשפטיים שהיא ניהלה כנגד אחיה (עמ' 11 שורות 29-30).

7.מ' העידה כי בנה"ז ניהלו אורך חיים צנוע (עמ' 12 שורות 1-3) ומאחר שכל כספי הירושה שקיבלה "התכלו", היא נזקקת להלוואות מבתה לצורך קיומה היום יומי (עמ' 18 שורות 1-2). לטענתה, למעט הדירה, היא ובעלה חסרי כל משנת 2011 (עמ' 19 שורות 5-6).

8.מ' אישרה בחקירתה כי מתוך חשבונה הפרטי שאליו הועברו כספי הירושה, היא שילמה את תשלומי המחייה "גם תשלמי צריכת חשמל, מים, גז, קופ"ח מכבי, שחל, כרטיסי אשראי, רכישת תרופות מזון, דלק כל אלה שולמו מהחשבון שלך" (עמ' 16 שורות 27-32).

9.משמ' נשאלה על העברות כספים חריגות שהיא משכה מחשבונה, היא לא ידעה להשיב לצורך מה היא משכה כספים אלו (עמ' 17 שורות 10-22). לדוגמא: בעמ' 90 לדפי החשבון מצוין כי ביום 29.10.02 משכה מ' מחשבונה במזומן ובהמחאות בנקיות, סך כולל של 750,000 ₪.

10.מ' העידה גם, כי החשבון המשותף שהיה לה עם בעלה ר', לא היה פעיל (עמ' 18 שורות 24-27 ועמ' 29 שורות 9-10). למרות שהבת ט' ניסתה בחקירתה לשנות מדברי האם ולטעון כי היה להוריה חשבון משותף פעיל, היא הודתה כי אין לה ידיעה ברורה על ההתנהלות הכספית של הוריה ויש לה "השערות" (עמ' 21 שורה 6).

11.יודגש כי הנתבעים נמנעו מלצרף את תדפיסי החשבון המשותף של מ' ור', והם התנגדו להמציאם אף לאחר שהתובע ביקש ליתן צו לגילויים, סמוך לפני מועד ההוכחות (תגובת הנתבעים לבקשה 12 שעניינה "מתן צווים לגילוי ועיון במסמכים"). משנשאלה ט' מדוע לא הגישו תדפיסי חשבון משותף של הוריה על מנת להוכיח כי אמה טעתה והחשבון המשותף היה פעיל, היא ענתה "לא יודעת" (עמ' 21 שורות 18-20). התובע צודק כי הטענה בדבר קיומו של חשבון ע"ש ר' בלבד לא הוזכרה כלל בכתבי הטענות והנתבעים "נמנעו מלצרף ולו ראשית ראייה הן ביחס לקיומו של חשבון משותף והן ביחס לקיומו של חשבון הרשום ע"ש המנוח בלבד" (סעיף 52 לסיכומיו). מכאן, שלא הוכח כלל כי היו קיימים חשבונות כאלו והוכח כי החשבון היחיד ששימש את שני בנה"ז היה "הלכה למעשה, חשבון המשותף לשניהם ו/או כ"קופה רעיונית משותפת על כל המשתמע מכך" (סעיף 66 לסיכומי התובע).

12.מדברי מ' עולה, כי היא ובעלה השתמשו למחייתם בכספי הירושה וכילו אותם. מ' אף טוענת בסיכומיה כי הדירה לא נרכשה מכספי הירושה שקיבלה מהאם (סעיף 22 ה') ומכאן שנעשה בכספים אלו שימוש למחייה שוטפת של בנה"ז. ייתכן שחלק מהכסף עבר לגורם אחרים ואולם טענה זו לא הוכחה. בנה"ז כמעט ולא השתכרו מעבודה כבר שנים רבות ולא נסתרה טענת מ', כי הם עשו שימוש לצורכי מחייה ורפואה בכספי עיזבון האם. מ' העידה כי החשבון המשותף לא היה פעיל וכל ההתנהלות הכספית של בנה"ז נעשתה מחשבונה הפרטי, ממנו שולמו הוצאות אחזקת הבית והמחיה ומכאן שיש לראות בחשבון הפרטי של מ' כחשבון שהוא למעשה חשבון משותף לה ולר' (סעיפים 69-74 לסיכומי התובע). יפים לעניינינו דברי בית המשפט בע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3), 758 בעמ' 765:

"הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שמשו לצורכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות כי על אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג, במידה מסוימת, אף ביחס לכספים שברשותם וככל שהדבר נועד להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת".

13.זאת ועוד: על פי הפסיקה, אף המקרים שבהם נשמר נכס ירושה בנפרד, ניתן לראות בו נכס משותף שעה שבני הזוג חיו חיי נישואין ארוכים והרמוניים.

ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח (3) 685, ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז (5), 596, ע"א עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח (2), 77, רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3), 858, ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט (2), 233.

במקרה דנן, מ' הודתה כי למעשה היא השתמשה בכספי הירושה לצורכי שניהם והיא שיתפה בהם את ר', שעה שהיא קנתה בהם מוצרים עבורו. גם העובדה שמ' הסכימה לשתף את ר' בבעלות על הדירה, למרות שמלכתחילה הדירה נרשמה רק על שמה מאחר ומקור כספי מכירת הדירה נבע לטענתה בעיקר מקבלת דמי פינוי מדירה שאביה נתן לה במתנה, מלמדת כי שני בנה"ז ראו במכלול רכושם, לרבות זה שהתקבל בירושה, רכוש משותף השייך לשניהם ומ' כלל לא הקפידה לשמור על רכוש שקיבלה במתנה או בירושה, בנפרד.

14.כפי שנקבע בע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט (3), 5:

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן זוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף, ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים... נטל ההוכחה על הצד שטוען כי חוב מסוים אינו משותף".

ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו (13.12.06) נקבע כי:

"חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות...השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור. בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות כי אם גם להפסדים ולחובות... כך גם מתבקש משיקולי צדק... כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים".

ראו גם: ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט (5), 163 בעמ' 168 וכן תמ"ש (ת"א) 44321/98 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 15.7.02 ע"י כב' השופט שוחט).

15.במקרה דנן, השתמשו מ' ור' יחדיו למחיתם ולהוצאותיהם, בכספים שחלקם לא היו מגיעים להם. הם ידעו עוד ביום 4.9.02, בעת שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון שקיבל את ערעור התובע, כי הם קיבלו שלא כדין ובטעות כספים השייכים לתובע. למרות זאת, הם לא השיבו את כספי עיזבון האם לתובע וכילו אותו. שניהם נהנו מכספים אלו שבעצם הפכו להיות משותפים, מאחר והם הוצאו לצורך שניהם ולכן על שניהם להשיב אותם.

16.כמו כן, ר' היה חייב להשיב את הכספים שהוא נהנה מהם, ושלא היו שלו, מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 הקובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכסי שירות או טובת הנאה אחרת... שבאו לו מאדם אחר... חייב להשיב למזכה את הזכייה".

ראו גם: ע"א 280/73 פליאימפורט נ' ציבה גייגי, פ"ד כט (1), 597 בעמ' 602.

17.סיכומו של דבר: עיזבונו של ר', באמצעות יורשיו, חייב להשיב לתובע מחצית מהחוב הן מכוח חזקת השיתוף והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והתביעה מתקבלת במלואה.

18.לפיכך, יורשי ר' ישלמו לתובע סך של 1,049,381 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (מחצית מהחוב) וכן ישלמו לתובע את אגרת בית המשפט ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

19.כמו כן, ניתן בזאת צו עיקול על זכויות המנוח בדירה.

20.פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתן היום, כג' אייר כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.