אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חובת הנסיגה של מותקף מביתו שלו לצורך התקיימות הגנה עצמית

חובת הנסיגה של מותקף מביתו שלו לצורך התקיימות הגנה עצמית

תאריך פרסום : 22/02/2007 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
5266-05
22/02/2007
בפני השופט:
1. הנשיאה ד' ביניש
2. א' א' לוי
3. ע' ארבל


- נגד -
התובע:
בוריס זלנצקי
עו"ד י' שקלאר
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד ר' מטר
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, ת' שפירא) שהרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וגזר עליו עונש של מאסר עולם. 

1.        על-פי עובדות המקרה כשם שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, ביום 14.7.02 בשעה 18:00, פגש המערער את ויקטור צ'צנוב (להלן: המנוח) אותו הכיר היכרות קודמת, והזמינו לביתו, שם הוא מתגורר יחד עם אשתו, סבטלנה זלנצקי (להלן: סבטלנה), בכדי לשתות וודקה. בסביבות השעה 20:15 הגיעו המערער והמנוח לביתו של המנוח, ישבו ליד השולחן במטבח, סעדו ושתו וודקה. בשלב מסוים במהלך השיחה, התלהט בין השניים ויכוח קולני. בסביבות השעה 21:30 שבה סבטלנה אל הבית, ובחלוף כמחצית השעה ביקשה מן המערער ומן המנוח כי ינמיכו את קולם, ונכנסה לחדר השינה. בחלוף מספר דקות, ומשהשניים לא נענו לבקשה, שבה סבטלנה וביקשה כי ינמיכו את קולם. בתגובה צעק המערער על סבטלנה, כי תחזור לחדרה, ואיים עליה כי יחתוך אותה. למשמע הדברים, שבה סבטלנה ונכנסה אל החדר כשהיא סוגרת אחריה את דלת הכניסה. זמן קצר לאחר אירועים אלה, קמו המערער והמנוח והחלו מתקדמים לעבר דלת הכניסה לבית, תוך שהם ממשיכים בויכוח הקולני. המערער פתח את דלת חדר השינה וסבטלנה נעמדה בפתחו, וביקשה מן המערער ומן המנוח כי ייפרדו האחד מן השני. בתגובה, בעט המערער בסבטלנה ברגלה השמאלית ואיים עליה כי יחתוך אותה וירצח אותה. בהמשך, רץ המערער למטבח, נטל בידיו שני סכינים ורץ בחזרה לעבר סבטלנה שבשלב זה יצאה מחדר השינה ונעמדה במסדרון הבית מאחורי המנוח. בתגובה תפס המנוח עגלת שוק שעמדה בסמוך, וניסה לחסום בעזרתה את המערער כדי למנוע ממנו מלהגיע אל סבטלנה. סבטלנה הצליחה להימלט מן הבית ואילו המערער התנפל על המנוח ודקר אותו באמצעות שני הסכינים שהיו בידיו, 46 דקירות בכל חלקי גופו, דבר אשר הביא למותו. 

פסק הדין של בית המשפט קמא

2.       בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תוך שהוא דוחה את טענותיו של המערער אחת לאחת. בית המשפט קבע כי נתקיימו במערער יסודות עבירת הרצח, ובכלל זה היסוד הנפשי של "כוונה תחילה". במסגרת זו, ביסס בית המשפט את קיומה של כוונת קטילה במערער, על איומיו של המערער נגד אשתו, עובר למעשה, ועל ניסיונו לטשטש את הראיות הקושרות אותו למעשה ההמתה, לאחר המעשה. עוד ביסס בית המשפט את קביעתו באשר לכוונת הקטילה, על הממצא שלפיו המערער תקף את המנוח באמצעות סכינים כשזה ניסה להתגונן ואחר-כך להימלט, ועל תוצאות הבדיקה הפתולוגית שהצביעה על פצעי דקירה רבים בגופו של המנוח, שנגרמו על-ידי מכשיר חד. ממצאים אלו קיימו, על- פי קביעת בית המשפט, גם את יסוד "ההכנה". עוד קבע בית המשפט כי עם דחייתו את גרסת המערער, שלפיה היה זה המנוח שתקפו תחילה, נדחית ממילא גם טענתו כי קונטר עובר למעשה.

לצד מסקנותיו אלה, דחה בית המשפט את טענותיו השונות  של המערער בדבר קיומן של הגנות הפוטרות אותו מאחריות לביצוע המעשה.

בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה עצמית משקבע כי לא נשקפה סכנה ממשית לחייו, וכי הוא לא הותקף שלא כדין על ידי המנוח. בית המשפט דחה את טענת המערער, כי היה זה הוא שהתגונן מפני המנוח, וקיבל את עדותה של סבטלנה שלפיה המערער הוא שתקף את המנוח תחילה. בית המשפט ציין כי אף לו קיבל את טענת המערער כי הותקף לראשונה על-ידי המנוח, הייתה נשללת טענתו להגנה עצמית מחמת חוסר הסבירות שבמעשה, שהתבטא בעיקר במספר הדקירות הרב שדקר את המנוח.

בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער כי ביצע את המעשה מחמת מחלת נפש. בכך, ביכר בית המשפט את חוות דעת המומחים (ת/12, ביהמ"ש/1) שהוגשו מטעם המשיבה ובהסכמת המערער, שלפיהן אין הנאשם חולה נפש אלא סובל מהפרעת אישיות לא ספציפית, על פני חוות הדעת שהוגשה על-ידי המומחה מטעם ההגנה (להלן: ד"ר סגל), שלפיה מצבו של המערער מגיע לכדי מחלת נפש. בית המשפט נימק את עמדתו, בעצם העובדה כי חוות הדעת הראשונות הוגשו בהסכמה, והציגו תזה סדורה ומבוססת שתואמת את הסיווגים המקובלים בעולם הפסיכיאטריה, ובתמימות הדעים בין מומחי הצדדים, בדבר העובדה כי המערער אינו סובל ממצב פסיכוטי.

עוד דחה בית המשפט את טענת המערער כי ביצע את המעשה בהיותו שרוי במצב של אוטומטיזם ומכאן כי הוא נכנס בגדרה של הגנת היעדר השליטה על-פי סעיף 34ז לחוק העונשין. בית המשפט נימק עמדתו במודעותו של המערער למעשהו, כשם שהיא נלמדת מהתנהגותו עובר, במהלך ולאחר המעשה, ובעובדה כי לאחר המעשה תיאר בפירוט את שארע, דבר שיש בו כדי להעיד על כך שזכרונו לא נפגם. עוד ציין בית המשפט, כי גם לו היה המערער מוכיח כי ביצע את המעשה במצב של אוטומטיזם, לא היה בכך כדי לסייע לו מן הטעם שנכנס אל מצב זה בהתנהגותו הפסולה.

לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי עומד לו סייג השכרות, בהצביעו על כך שבאמרתו הראשונה סמוך לאירוע לא טען המערער כי היה שתוי ואף לא נדף ממנו ריח של אלכוהול, ועל כך שהתנהגותו סמוך למעשה מלמדת על היותו מודע למעשיו. עוד ציין בית המשפט  כי טענת המערער להגנה עצמית עומדת בסתירה לטענתו לסייג השכרות, וגם בכך יש כדי לשלול את קיום הסייג.

באשר לעונש, קבע בית המשפט, כי המערער לא הוכיח כי סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" או מליקוי בכושרו השכלי בעת ביצוע המעשה, באופן שהגביל במידה ניכרת את יכולתו להבין את משמעות מעשיו או להימנע מהם, ומכאן שלא מתקיימים תנאי סעיף 300א לחוק העונשין. בכך קיבל בית המשפט את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה, ואת עדותו המשלימה של ד"ר ברש, אחד המומחים מטעם המשיבה, שלפיה הנאשם סבל מתלות באלכוהול ומהפרעת אישיות, אך לא היה באלה כדי לקיים את תנאי הסעיף. עוד קבע בית המשפט, כי אף לו הוכח כי המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה בשל האלכוהוליזם הכרוני ממנו הוא סובל, היה זה המערער שהכניס עצמו למצב השכרות שגרם למצבו הנפשי המעורער, אף שידע כי הדבר עלול להוביל לכך שהתנהגותו תהיה אלימה ומסוכנת. משזהו מצב הדברים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להפחית מעונשו של המערער, וגזר עליו עונש חובה של מאסר עולם.

טענות המערער

3.       המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד י' שקלאר, הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. את ערעורו משתית המערער על שלל אדנים.

פותח המערער וטוען כי לא נתגבשו במקרה דנן יסודות עבירת הרצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לדידו, לא התקיים יסוד "ההחלטה להמית" הנדרש לשם הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", בהצביעו על מסכת עובדתית שונה מזו שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא. לפי המערער, היה זה המנוח אשר התנפל עליו תחילה עם עגלת הקניות והסכין, וכל חטאו היה שהגיב להתקפה זו כדי להגן על חייו. לדעת המערער, שגה בית המשפט משקבע מסכת עובדתית אחרת, שהתבססה על עדותה של סבטלנה, אשר לא ידעה לספר אם המנוח החזיק סכין בידו, וממילא לא נכחה ברוב שלביו של האירוע. עוד טוען המערער, כי נטילת הסכינים על ידו נעשתה כאקט הצהרתי שנועד להפחיד את סבטלנה, ואין ללמוד ממנה על החלטה להמית. כן טוען המערער, כי הופתע מהתקפתו של המנוח כלפיו, וכי לא צפה את אפשרות מותו של המנוח, לא כל שכן חפץ בה. בנוסף, מפנה המערער לחוות דעתו של ד"ר סגל, אשר ממנה עולה שלילה פסקנית של האפשרות כי נתגבשה במערער ההחלטה להמית.

באשר ליסוד ההכנה הנדרש בעבירת הרצח, שב המערער וטוען כי כל מטרתו בנטילת הסכינים הייתה להפחיד את סבטלנה וכי אין לראות בכך שלב ראשון בדרך לביצוע מעשה ההמתה. המערער מצביע על האווירה הנעימה ששררה בשיחה בינו לבין המנוח עובר לאירוע, כדי לשלול את האפשרות שנעשתה הכנה לקראת ביצוע העבירה.

המערער מוסיף וטוען כי גם יסוד היעדר הקנטור לא נתקיים בעניינו, לאור המסכת העובדתית שפרש. כאמור, טוען המערער, כי היה זה המנוח שהתנפל עליו תחילה והתנפלות זו מהווה קנטור השולל את אפשרות הרשעתו בעבירת הרצח. בהקשר זה, טוען המערער, כי יש לדחות את מסקנת בית המשפט קמא שלפיה פעל בקור רוח, משבקשותיה החוזרות של סבטלנה כי המערער והמנוח ינמיכו את קולם, מחלת הנפש שממנה סבל והתנפלותו של המנוח עליו, מתחו את עצביו והביאו לתגובתו האלימה.

4.       גם במסגרת הערעור מצביע המערער על התקיימותן של מספר הגנות השוללות, לדבריו, את אחריותו הפלילית. עם זאת, בדיון בפני בית משפט זה ביקש המערער לתקן כמה מהטענות שטען בהקשר זה בסיכומיו. כך, טען המערער בסיכומיו, כי השלב הראשון של מעשהו בוצע כאקט של הגנה עצמית לאחר שהותקף על-ידי המנוח. לדידו, משהוא העד היחיד לאירוע, שעודו בחיים, לא ניתן לסתור את טענתו שלפיה נשקפה סכנה ממשית לחייו מצד המנוח. לדעת המערער, הדבר עולה גם מחוות דעת המומחה ומדו"ח סיכום המחלה הזמני, שלפיהם נדקר המערער במקומות שונים בגופו באמצעות סכין. לצד זה, שולל המערער בסיכומיו את קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה מספרן הרב של הדקירות מצביע על חוסר סבירות השולל את סייג ההגנה העצמית, משלטענתו ממילא לא טען כי דקירותיו המאוחרות חוסות תחת סייג זה. לטענת המערער, הדקירות המאוחרות נבעו מכך שנכנס למצב של אוטומטיזם, שבמסגרתו פעל כאוטומט, והיה חסר מודעות לנעשה סביבו. עוד טוען המערער כי מעדותו לאחר האירוע עולה כי לא זכר את שארע, זולת הרגעים שבהם, לדבריו, נלחם על חייו. ברם, בדיון בפנינו תיקן בא כוח המערער את טענותיו, וטען כי כלל מהלך הדקירות חוסה תחת סייג ההגנה העצמית, ולא רק שלביו הראשונים, כשם שטען תחילה.

 הגנה נוספת שהמערער מבקש לייחס למעשיו היא הגנת אי השפיות. המערער מציג את העמדה העולה מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר סגל, שלפיה השילוב שבין האלכוהוליזם הכרוני שממנו סובל המערער לבין פגיעות אורגניות אשר ספג לאורך השנים בגולגלתו, ויצרו טראומה גולגלתית, מביא לכדי מחלת נפש. מחלת נפש זו, כך עולה מחוות הדעת, הביאה לכך שהמערער סבל מדחף לאו בר כיבוש שהביא לכך שלמערער לא הייתה יכולת בחירה בין עשיית המעשה לבין ההימנעות מעשייתו. בהקשר זה טוען המערער, כי שגה בית המשפט כשהעדיף את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה, השוללת אפשרות כי לקה במחלת נפש, על פני חוות דעתו של ד"ר סגל שהוגשה מטעם המערער. לדידו, בעוד חוות דעתו של ד"ר סגל בוססה על בדיקות שנערכו לו בעת שהיה במעצר וללא כדורי הרגעה, בוססה חוות דעתם של מומחי המשיבה על בדיקות שנערכו במחלקה פסיכיאטרית סגורה, כשהמערער היה תחת השפעת כדורי הרגעה ושלא במצבו הטבעי. במצב זה, גורס המערער, לא הייתה למומחי המשיבה יכולת אמיתית לבחון את התנהגותו כפי שהייתה ביום האירוע. עוד טוען הוא, כי חוות דעתו של ד"ר סגל נהנית מיתרון נוסף, המתבטא בכך שד"ר סגל חזה במו עיניו בתחילתו של אפקט פסיכוטי ממשי והצליח לעצרו לפני התפרצותו, בעוד שחוות הדעת של מומחי המשיבה הוכנה לאחר שהמערער היה ברמיסיה. עוד מטעים המערער, כי אין ערך רב לחוות הדעת של מומחי המשיבה, משאין היא מתיימרת כלל לקבוע את מצבו בעת ביצוע המעשה עצמו. לדעת המערער שגה בית המשפט במסקנותיו באשר לחוות הדעת של ד"ר סגל ובקביעתו שזו אינה מבוססת. לדידו, ד"ר סגל לא סתר מעולם את הקביעה  בספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM) שלפיה אלכוהוליזם אינו מחלת נפש, אלא ציין כי השילוב האמור בינו ובין הפגיעות האורגניות הוא המביא את מצבו של המערער לגדר מחלת נפש.

מכל הטעמים האמורים, סבור המערער שיש לזכותו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ