חבה נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופטת ש' זוכוביצקי-אורי) מיום 31.3.20, במסגרת בפ"מ 12635-03-20, בגדרה נדחתה בקשת העורר לבטל פסילה מנהלית של רישיון נהיגה למשך 60 ימים.

2. העורר חשוד בגרימת תאונת דרכים ובהפקרת הנפגע. מדובר באירוע מיום 13.3.20 בסמוך לשעה 13:15, כאשר נטען על ידי המשיבה כי רכבו של העורר פגע באופניים חשמליות אשר נסעו מימין הרכב וכתוצאה מכך הועף רוכב האופניים על המדרכה לימין הדרך, כאשר האופניים עצמם נשברו. רוכב האופניים פונה על ידי מד"א לבית חולים הדסה הר הצופים ושוחרר אחרי כמה שעות בסיום הטיפול.

3. בית משפט קמא קבע כי נוכח חומרת העבירות בהן חשוד העורר לא נפל פגם כלשהו בהחלטת קצין המשטרה בדבר הפסילה המנהלית. בהחלטה נקבע כי קיים חשד סביר לביצוע העבירות בהן חשוד העורר, שהן גרימת תאונת דרכים והפקרת הנפגע. בית המשפט קמא ציין כי מהסרטון בו הוא צפה ניתן לראות את העורר עוקף אופניים שנסעו בצמוד לימין הדרך, פוגע ברוכב האופניים אשר נפל כתוצאה מהפגיעה והרכב ממשיך בנסיעה. עוד צוין בהחלטה כי בתיק החקירה קיימת עדות של עד ראיה, אשר מסר גרסה זהה וכן קיימת עדותו של רוכב האופניים. נקבע בהחלטה כי העורר לא עצר כלל על מנת לאמוד את תוצאות התאונה, ממילא לא מסר פרטים והוא אותר על פי מספר לוחית הרישוי של הרכב. עוד נכתב בהחלטה כי טענת העורר, לפיה הוא לא הבחין ברוכב האופניים, הינה תמוהה לאור העובדה שהוא עקף את רוכב האופניים והיה עליו לראות אותו בנקל. לדברי בית המשפט קמא, "דווקא העובדה כי לא הבחין ברוכב האופניים מעידה על מסוכנות בהמשך נהיגתו".

4. לטענת העורר לא ניתן להגיע למסקנה על פי הסרטון, כי רכבו של העורר פגע באופניים וכי הנפילה לא הייתה מטעמים אחרים, כגון החלקה בכביש הרטוב, בהלה של רוכב האופניים שהתקרב ברשלנות לנתיב בכביש, נסיעה קלת ראש וכדומה. עוד נטען כי העורר הוא אדם נורמטיבי, יליד 1945, אב שכול וכן אב לחמישה ילדים וסב לנכדים. נטען כי העורר נוהג משנת 1970 והרשעתו האחרונה הינה מלפני 14 שנים.

5. הוראת סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], מסמיכה קצין משטרה לפסול רישיון נהיגה של אדם למשך 60 ימים אם מצא כי ישנו יסוד להנחה שיוגש כנגדו כתב אישום בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש. סמכות זו היא סמכות מנהלית ותכליתה לשמור על ביטחון הציבור מפני מי שנחזה כי נשקפת מסוכנות מהמשך נהיגתו (בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (1992); בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (2002)).

6. שיקוליו של בית המשפט, הרשאי לבטל את הפסילה, מתמקדים בעיקרם בבחינת מסוכנותו של הנהג שרישיונו נפסל, כאשר בית המשפט בוחן האם מדובר באירוע מקרי וחריג או בהתנהגות אופיינית המעידה על אופיו התעבורתי של הנהג (בש"פ 4584/03 חרמון נ' מדינת ישראל (2003)). מסוכנות זו נלמדת מנסיבות התאונה ומעברו התעבורתי של הנהג (בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (2006)). על בית המשפט לאתר את קווי האיזון שבין האינטרס הציבורי, הנעוץ בשמירה על שלום הציבור וביטחונו מפני מי שנהיגתו מסוכנת, לבין האינטרס הפרטני של הנהג, הזכאי לפגיעה מידתית בזכויותיו (בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (2002); בש"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל (2004)).

7. במקרה הנדון עיינתי בתצלומים מתוך הסרטון, המלמדים כי, לכאורה, רכבו של העורר חולף על פני האופניים כשהוא צמוד ממש לאופניים (התצלום סומן על ידי בוחן התאונה נ.א.ע.2), ולכאורה אף מתעדים את רגע הפגיעה של הרכב באופניים (התצלום סומן נ.א.ע.1). כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, קיימת עדות של עד ראיה אשר מוסר גרסה זהה. מכאן שלא מצאתי כי נפל פגם במסקנת בית המשפט קמא בדבר קיומו של חשד סביר לעבירות בהן חשוד העורר.

8. לא נעלמו מעיני דבריו של ב"כ המשיבה בבית משפט קמא, בדיון מיום 31.3.20, כי מדובר בתיק חקירה שעדיין לא הוחלט האם מדובר בתיק אשר יומלץ בו על העמדה לדין על הפקרה או עבירה של אי-מסירת פרטים בתאונה עם נפגעים לפי סעיף 144 לתקנות התעבורה. גם בשים לב לדברים אלה, אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא בדבר החשד הסביר.

9. יחד עם זאת, אין בכך סוף פסוק. הסנגור הפנה במהלך הדיון שהתקיים היום להחלטה בע"ח (ת"א) 62281-08-18 ראובן נ' מדינת ישראל (7.9.18), שם היה מעורב העורר בתאונת דרכים ובית המשפט קבע כי נסיבות התאונה מצביעות על מסוכנות לא מבוטלת הנשקפת מנהיגתו של העורר, אך לא כזו המצויה ברף עליון של חומרה. בית המשפט התרשם באותו מקרה כי לא ניתן לגרוס שהעבירה המיוחסת לעורר חריגה על רקע נוף חייו (כאשר עברו כלל 15 הרשעות קודמות). בית המשפט קבע כי לנוכח פרק הזמן המשמעותי שחלף ממועד ביצוע מרבית העבירות אין העבירה הנוכחית מלמדת על מסוכנות מושרשת המאפיינת את העורר או את אורח נהיגתו. לפיכך הורה בית המשפט על קיצור תקופת הפסילה לכדי 40 ימים. עוד הפנה ב"כ העורר להחלטה בע"ח (מרכז) 39227-05-17 קלינמן נ' מדינת ישראל (15.6.19), שם היה מעורב העורר בתאונת דרכים בה נחבלה הולכת רגל חבלות של ממש (שבר באגן צוואר ירך). בית המשפט קבע כי מדובר ברף רשלנות משמעותי אשר תומך במסקנה בדבר הפסילה, אך יחד עם זאת קבע כי ראוי היה שבית המשפט קמא יבחן האם ניתן להשיג את מטרת הפסילה במסגרת תקופת פסילה קצרה יותר. באותו מקרה העורר היה יליד 1947, מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1968 ולחובתו 19 הרשעות תעבורה קודמות, שהאחרונה בהן משנת 2011. נקבע כי אין מדובר בדרך התנהגות אשר אופיינית לעורר, ומשום כך קוצרה תקופת הפסילה המנהלית כך שתעמוד עד ליום מתן ההחלטה.

10. במקרה שלפנינו, העורר נוהג במשך 50 שנה ולחובתו 15 הרשעות תעבורה קודמות, האחרונה משנת 2006. בכל התקופה הוא לא היה מעורב בעבירות חמורות ובעבירות הכרוכות בתאונת דרכים. לאור האמור, היה על בית המשפט קמא לשקול אפשרות של קיצור תקופת הפסילה. בנסיבות המקרה, מצאתי כי ראוי לקצר את תקופת הפסילה כך שתעמוד על 40 ימים בלבד. לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של העורר והצורך הנטען לטפל באשתו החולה וכן נחיצות השימוש ברכבו לשם עבודתו. יחד עם זאת, האיזון בין השיקולים השונים מצדיק את השארת הפסילה על כנה, תוך קיצור התקופה כאמור לעיל.

11.סוף דבר, הערר מתקבל באופן חלקי ואני מורה על קיצור תקופת הפסילה המנהלית למשך 40 ימים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תש"פ, 16 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.