זמירה משקל נ' עו"ד רונן בצלצל ואח'

 השופט י' עמית:

1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' שילה) מיום 6.12.2017 לבטל הפטר שניתן למערערת (פש"ר 31317-02-11). בקצרה ייאמר, כי לאחר שניתן לחייבת הפטר מותנה, היא ירשה זכויות בדירה. הנאמן גילה את זכויותיה של המערערת בדירה רק לאחר שניתן ההפטר המותנה וביקש להיפרע גם מנכס זה, ואילו המערערת סברה כי מרגע שהתגבש הפטר מותנה אין משמעות לנכס שקיבלה בירושה ואין להשית עליה חיובים נוספים. בית המשפט המחוזי ביטל את ההפטר ומכאן הערעור.

רקע עובדתי

2. מורכבותו של המקרה שבפנינו נובעת מהתפתחות עובדתית יוצאת דופן, ולכן יש חשיבות מיוחדת לתיאור של השתלשלות העניינים כסדרם:

           (-)     בשנת 2011 ניתן צו כינוס לנכסי המערערת, ובשנת 2012 היא הוכרזה, לבקשתה, כפושטת רגל.

           (-)     ביום 13.7.2016 נערך דיון בבית המשפט של פשיטת רגל, והצדדים הסכימו על מתווה להפטר מותנה. בהתאם להסכמת הצדדים, הורה בית המשפט (השופט ד' חסדאי) כי המערערת תשלם לקופת פשיטת הרגל 45,000 ₪ בגין זכויות שירשה בדירת המגורים של הוריה לאחר שאביה נפטר (1/16 מהזכויות בדירה בגודל 58 מ"ר בתל אביב), וכן חוב פיגורים בסך 13,400 ₪, ולאחר מכן יינתן הפטר ותחתם פסיקתא (להלן: ההפטר המותנה).

           (-)     ביום 28.8.2016 המערערת ביקשה להפחית רטרואקטיבית את צו התשלומים, נוכח מצבה הרפואי והכלכלי מסך של 900 ₪ לחודש לסך של 500 ₪ לחודש, כך שחוב הפיגורים יופחת ויעמוד על 10,000 ₪ (קרי, הפחתה של 3,400 ₪ בלבד מחוב הפיגורים על פי ההפטר המותנה).

           (-)     ביום 5.9.2016 העבירה המערערת סך של 45,000 ₪ לקופת הנאמן. 

           (-)     ביום 21.9.2016 אִמה של המערערת נפטרה, ובמותה הורישה לה על פי דין זכויות נוספות בדירת המגורים שהיתה שייכת להורים. המערערת ירשה עוד 3/16 מהזכויות מהדירה (אשר לפי הערכת שמאי שוויה עומד על כ-2.4 מיליון ₪, ו-2 מיליון ₪ במימוש מהיר). המערערת לא דיווחה על כך לנאמן.

           (-)     בהחלטה מיום 25.10.2016, בהסכמת הנאמן, בית המשפט של פשיטת רגל נעתר לבקשתה של המערערת להקטנת חוב הפיגורים (כאמור, הקטנת החוב מתבטאת בסך של 3,400 ₪ בלבד).

           (-)     ביום 16.11.2016 שילמה החייבת את יתרת החוב העדכנית.

           (-)     ביום 19.12.2016 ניתן למערערת הפטר חלוט ונחתמה פסיקתא.

           (-)     רק לאחר מכן, ולאחר שאחותה של המערערת הגישה בקשה למתן צו ירושה, נודע לכנ"ר על זכויותיה הנוספות של המערערת בדירה. בעקבות זאת ביקש הנאמן מהמערערת להוסיף כסף לקופת פשיטת הרגל, אך היא דחתה דרישה זו. ביום 25.8.2017 הגיש הנאמן לבית המשפט קמא "בקשה למתן הוראות", ובה עתר למעשה לביטול ההפטר.

ההחלטה על ביטול ההפטר

3. בית המשפט קמא קיבל את בקשת הנאמן וביטל את ההפטר. נקבע כי המערערת נהגה בחוסר תום לב כאשר לא דיווחה לנאמן על פטירת אִמה ועל הזכויות שירשה. הודגש כי "הפטר מותנה" הוא שלב ביניים בלבד, ועד לרגע שניתן צו הפטר, נכסי החייב מוקנים לנאמן וממשיכות לחול כל החובות הנובעות ממעמדו כפושט רגל. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המערערת כי הסכום שהיא חוייבה לשלם במסגרת ההפטר המותנה (45,000 ₪) מגלם גם את הירושה העתידית. כלקח לעתיד, בית המשפט המליץ לכנ"ר להוציא הנחייה שלפיה בסמוך למועד חתימת הפסיקתא של ההפטר, חייבים יתבקשו לחתום על תצהיר שבו יפרטו זכויות ונכסים שהגיעו לידם ולא דווחו.

טענות הצדדים

4. המערערת טענה בפנינו כי הפטר מותנה הוא הפטר לכל דבר, ובלבד שהחייב יעמוד בתנאים שנקבעו. לשיטתה, כל התפתחות עובדתית לאחר ההפטר המותנה אינה יכולה להשפיע על מצבו של החייב (למעט מקרים שבהם התגלתה הטעייה או מרמה). כיוון שכך, גם במקרה הנוכחי לא ראוי לראות באירוע הטראגי של מות האֵם "אירוע כספי בתיק"; אין לירושה השפעה על היקף החבות של המערערת; והמקרה שקול לתרחיש שבו האם היתה נפטרת לאחר ההפטר החלוט. מכאן גם טענתה של המערערת כי במהלך פשיטת הרגל היא התנהלה בתום לב, ולא היה מקום לבטל את ההפטר שניתן לה.

           הנאמן מצידו חזר על האמור בפסק הדין. לשיטתו, נכסי החייב מוקנים לנאמן עד ההפטר החלוט, וגם חובת הגילוי ממשיכה לחול בשלב זה. המערערת נהגה אפוא בחוסר תום לב מובהק כאשר הסתירה מהנאמן את הזכויות הנוספות שירשה בדירה, חרף העובדה שחובת הגילוי הובהרה לה במפורש במסגרת ההחלטה על ההפטר המותנה. נטען כי בנסיבות אלה לא נפל פגם בהחלטה לבטל את ההפטר כדי לעדכן את היקף הסכום שתידרש המערערת לשלם.

             הכנ"ר הצטרף לנאמן והציג עמדה דומה, תוך הדגשת חובת הגילוי הרחבה שחלה על החייב כלפי הנאמן והנושים.

דיון והכרעה

5. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת השפעתם של אירועים מאוחרים על מעמדו של החייב לאחר שניתן לו הפטר מותנה. טרם ניכנס לעומק הסוגיה, נבהיר את גבולות הדיון ואת קווי המתאר הברורים. הפטר הוא נקודת סיום אפשרית של הליך פשיטת רגל, אך אין מניעה לבטלו אם התגלה שהוא ניתן על בסיס תשתית עובדתית שגויה, ובפרט אם החייב התנהג בחוסר תום לב והסתיר עובדות מהנאמן ומבית המשפט (ראו להלן בפסקה 7). המצב שונה כאשר חלה התפתחות עובדתית לאחר שניתן הפטר, כגון התעשרות של החייב. בדרך כלל, השאלה תתעורר כשההתפתחות העובדתית לא היתה צפויה, וניתן להעלות על הדעת מקרים של מוות, זכייה בהגרלה וכיוצא בזה. לדעתי, התפתחות עובדתית מעין זו – לאחר הפטר חלוט – אינה מצדיקה לבטל את ההפטר ולפתוח מחדש את הליך פשיטת הרגל. בהתאם, אם במקרה הנדון אִמה של המערערת היתה נפטרת לאחר שניתן הפטר חלוט, הנאמן לא היה רשאי לדרוש מהמערערת להפקיד את כספי הירושה לטובת הנושים. להבדיל, ברי כי התפתחות שמשנה את מצב הנכסים של החייב לפני שניתן הפטר מותנה – היא רלוונטית לצורך החלטה על היקף הסכום שעליו לשלם כדי לזכות בהפטר. אילו זה היה מצב הדברים בענייננו, אין חולק כי המערערת היתה חייבת לדווח על כך ובית המשפט היה מתחשב בכספי הירושה לצורך החלטה על הפטר.

           המקרה הנוכחי מעורר קושי מסויים משום שהנסיבות השתנו בשלב ביניים, לאחר הפטר מותנה ולפני הפטר חלוט. מכאן העמדות המנוגדות שהציגו בפנינו הצדדים. מצד אחד, הטענה כי הפטר מותנה הוא החלטה חשובה שמגדירה את התנאים היחידים המפרידים בין החייב לבין ההפטר המיוחל, ואין להוסיף עליהם תנאים חדשים, גם אם חל שינוי בנסיבות. מנגד, עומדת גישה אשר שמה את מרכז הכובד על ההפטר החלוט, ורואה את ההפטר המותנה כהחלטת ביניים, אשר איננה מקנה לחייב זכויות, וניתנת לשינוי בהתאם להתפתחויות. ההכרעה בערעור תלויה בעיקר במשמעות שיש ליצוק להחלטה על הפטר מותנה: האם כמהלך דרמטי שאין ממנו חזרה אלא בנסיבות קיצוניות, או כהחלטת ביניים שמושפעת משינויי נסיבות? את השאלה הזו יש לבחון לאור אופיו של הליך פשיטת רגל, תכליות ההליך, ומאפייניו של ההפטר המותנה בדין הישראלי.

סופיות ההחלטות בהליך של פשיטת רגל

6. ככלל, סדרי הדין בהליכי פשיטת רגל נוטים לגמישות שתאפשר רגישות לנסיבות ולשינויים (ראו לדוגמה סעיף 186 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה)). זה מכבר הבהיר הנשיא זוסמן כי "צו שיצא מבית-המשפט בעניני פשיטת-רגל לעולם אינו סופי כפסק-דין של בית-המשפט בענין אזרחי רגיל" (ע"א 380/76 גנזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לא(3) 278, 281 (1977) (להלן: עניין גנזל)). כיום, סמכותו של בית המשפט של פשיטת רגל לשנות צווים שניתנו על-ידו, מעוגנת בסעיף 181 לפקודה:

עיון חוזר

בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו.

           ובהקשר זה הזדמן לי לציין כי "המחוקק הכיר בדינמיות המאפיינת את הליכי פשיטת הרגל" (ע"א 3907/14 ‏בנאי נ' עו"ד ארז, בפסקה 18 (10.8.2016) (להלן: עניין בנאי)).

           סעיף 181 הוא הנוסח העדכני של סעיף 94(1) לפקודת פשיטת הרגל, 1936: "יכול כל בית משפט שיש לו שפוט בפשיטת רגל עפ"י פקודה זו או בתקף צו של זקן השופטים, לבקר מחדש, לבטל או לשנות כל צו שניתן על ידו עפ"י השפוט שלו בפשיטת הרגל". הפרשנות שניתנה להוראת החוק מעניקה לבית המשפט סמכות "רחבה ביותר ומאפשרת לבית-המשפט לעיין מחדש בכל ענין שפסק בו בפשיטת-רגל ולתת החלטה אחרת המתאימה לנסיבות החדשות", לרבות התחשבות ב"מצב שנוצר אחר מתן הצו" (ע"א 75/74 לוין נ' קוטנר, פ"ד כט(2) 14, 17 (1975); בנימה היסטורית זו ראו גם ע"א 38/49 לנדאו נ' מויאל, פ"ד ג 169 (1950)).

           בדומה לכך, גם בפסיקה עדכנית נאמר כי הסמכות לעיין מחדש בהחלטה יכולה לנבוע מגילוי עובדה שלא היתה ידועה בזמן מתן ההחלטה או מהתפתחות עובדתית שחלה לאחר מתן ההחלטה (רע"א 7794/18 שטראוס גרופ בע"מ נ' מועתז, בפסקה 7 (21.1.2019); רע"א 320/15 דוויק נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 6 (14.4.2015); רע"א 2381/14 ‏שחורי נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 8 (7.7.2014); פש"ר (י-ם) 3101/06 שינדלר נ' עו"ד קובי שקד, המנהל המיוחד, בפסקה 8 (7.9.2011); בש"א (מחוזי חיפה) 2505/05 אהרון נ' עזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל, בפסקה 13 (8.11.2005)) [במאמר מוסגר אעיר כי בקשה לעיון מחדש איננה מיועדת לטענות בדבר טעות שנפלה בהחלטתו של בית המשפט, ולשם כך נועד הליך הערעור].

7. גם לאחר שניתן הפטר חלוט – עדיין ניתן להשיב את הגלגל לאחור. המקרה המובהק שמצדיק ביטול של הפטר הוא כאשר מתברר שפושט הרגל הסתיר עובדות מהותיות. כדוגמה למקרה כזה ניתן להביא את פסק הדין בע"א 2643/08 הראל נ' כונס הנכסים הרשמי (10.12.2009), שם נאמר:

"אין ספק כי הליך לביטול הפטר הינו הליך נדיר, בוודאי כשהוא בא כשבע שנים לאחר ההפטר החלוט. ברם, העובדות שנחשפו הצדיקו את המהלך אותו נקט בית המשפט המחוזי [...] המערער, בעת שהיה פושט רגל, ניהל פעילות עיסקית בלא שדיווח על כך. דיווחיו לא תאמו, בלשון המעטה, את מה שעשה בפועל. בהחלט מדובר במקרה חריג שהצדיק מהלך לא שגרתי של ביטול הפטר מספר שנים לאחר שניתן".

           לדוגמאות נוספות מהעת האחרונה ראו: ע"א 3884/17 שובל נ' בן עזרא בתפקידו כמנהל עזבון המנוחה (2.12.2018), שם התעורר חשש כי העובדות שהוצגו בפני בית המשפט אינן מדוייקות; רע"א 1449/18 יהודה נ' כונס הנכסים הרשמי (21.3.2018)).

           לא רק מקרים של הסתרה ותרמית יובילו לביטול ההפטר. המחוקק קבע במפורש כי פושט הרגל חייב לסייע לנאמן גם לאחר ההפטר, ואם יפר את חובתו, ההפטר עלול להתבטל. זוהי הוראת סעיף 67 לפקודה: "פושט רגל מופטר חייב על אף הפטרו לסייע לפי דרישת הנאמן במימוש נכסיו המוקנים לנאמן ובחלוקתם; לא עשה כן, יאשם בעבירה לפי פקודה זו ורשאי בית המשפט לבטל את הפטרו [...]".

           לשלמות התמונה אביא כאן את ההוראה המקבילה בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, שמועד תחולתו יחול בקרוב (להלן: חוק חדלות פירעון):

176. ביטול ההפטר

(א)   בית המשפט רשאי, בכל עת, להורות כי ההפטר בטל למפרע ולהורות על שינוי הצו לשיקום כלכלי, ובכלל זה על הארכת תקופת התשלומים, בהתקיים אחד מאלה:

(1)   התגלו עובדות חדשות שאילו היו ידועות לבית המשפט לפני מועד ההפטר היה בהן כדי להאריך את תקופת התשלומים לפי הוראות סעיף 163(ג) עד (ה);

(2)   היחיד לא סייע לנאמן או לא שיתף עמו פעולה כאמור בסעיף 174(ב)(2) או הפר, לאחר מועד ההפטר, תנאי מהותי מתנאי הצו לשיקום כלכלי כאמור באותו סעיף.

(ב)   ביטול ההפטר אינו פוגע בתוקפם של מכירה, העברה, תשלום או פעולה משפטית אחרת שנעשו כדין אחרי מועד ההפטר ולפני ביטולו.

           בדברי ההסבר לסעיף 176(א)(1) הובהר כי "במקרה זה, התבסס ההפטר על תשתית עובדתית לא נכונה ועל כן אין הצדקה להותירו על כנו" (ה"ח 1027, 692).

8. שאלה מורכבת יותר מתעוררת בנסיבות שבהן פושט הרגל לא הסתיר נכסים, אלא לא ידע עליהם בעצמו (למרות שהיו בבעלותו), ונודע לו עליהם רק לאחר שניתן הפטר חלוט. כך אירע במקרה שבו מספר חודשים לאחר ההפטר, התגלה חשבון בנק רדום על שם אמו המנוחה של החייב, ובו כ-20,000 ₪. באותו מקרה נפסק כי הסכום שהיה בחשבון לא ייכלל בקופת פשיטת הרגל, משום שהנאמן כבר סיים את תפקידו ולא הוגשה בקשה לעיון מחדש בצו ההפטר, לפי סעיף 181 לפקודה. חברי השופט ע' גרוסקופף הוסיף וציין כי גם אילו היתה מוגשת בקשה לעיון מחדש, "ספק אם היה מקום לקבלה לאור גובה הסכום המדובר ותום ליבו של המבקש" (רע"א 4847/18 פלנר נ' כונס הנכסים הרשמי (7.10.2018) (להלן: עניין פלנר)).

9. מכאן שלבית המשפט של פשיטת רגל נתונה סמכות לעיין מחדש בהפטר מותנה ובהפטר חלוט, והשאלה היא אם הפעלת הסמכות מוצדקת במקרים של שינוי נסיבות בכלל ובמקרה הנוכחי בפרט.

           בפסיקה הובהר כי הסמכות הרחבה הנתונה לבית המשפט של פשיטת רגל, מחייבת זהירות בהפעלת הסמכות, נוכח הסטייה מכלל סופיות הדיון (ראו, בין היתר, עניין בנאי, בפסקה 18 והאסמכתאות שם). בבואו לשקול עיון מחדש, על בית המשפט לתת משקל הולם גם להסתמכות של הצדדים הנוגעים בדבר על ההחלטה המקורית (ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן, פ"ד נט(5) 735, 743 (2005), השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בדעת מיעוט לעניין התוצאה).

           בהקשר זה מקובלת עליי האבחנה שנעשתה בפסיקה בין החלטות 'מתמשכות' לבין החלטות 'מכריעות'. הליך פשיטת הרגל עשוי להתמשך זמן רב, ובמהלכו ניתנות החלטות מסוגים שונים, חלקן 'מתמשכות' במובן זה שהן תלויות בנסיבות משתנות (כגון צו תשלומים) וחלקן 'מכריעות' במובן זה שהן מכריעות מחלוקת נקודתית או במובן זה שהן מסמנות תפנית משמעותית בהליך (כגון צו כינוס) (ראו: פש"ר (חיפה) 1099/06‏ בן נאים נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 9 (23.7.2012); פש"ר (ת"א) 2086/01‏ ‏ עו"ד חיה אזולאי נאמנת נ' שחמורוב, בפסקאות 27-26 (7.8.2002); והשוו גם לפש"ר (באר שבע) 9121-03 סימלמיץ נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום (21.9.2011)). מטבע הדברים, השימוש בסמכות לעיון מחדש מתאים יותר להחלטות 'מתמשכות' שמושפעות מנסיבות משתנות, ועיון מחדש בהחלטות 'מכריעות' טעון הצדקה מספקת שגוברת על השיקול של סופיות הדיון ועל הסתמכות הצדדים. לאור הבחנה זו, ומכיוון שמשקלה של ההסתמכות הולך גובר ככל שההליך מתקדם, ברי כי עיון מחדש בהפטר חלוט הוא מהלך משמעותי שעליו להיעשות בצמצום ובזהירות רבה, וגם עיון מחדש בהפטר מותנה אינו ראוי להיעשות כדבר שבשגרה, בפרט כשהשינוי מקשה על מצבו של פושט הרגל.

תכליות ההליך

10. את השאלה שמתעוררת בענייננו, באשר לגורלם של כספים שהושגו באופן בלתי צפוי לאחר הפטר מותנה, יש לבחון גם לאור התכליות השונות של הליך פשיטת הרגל. באופן כללי מקובל לומר כי -

"הליך פשיטת הרגל נועד לשרת שלוש תכליות שלובות: מתן אפשרות לאדם שנקלע בתום לב לחובות לפתוח דף חדש בחייו (טובת החייב); הגנה על זכות הקניין של הנושים והבטחת חלוקה יעילה ושוויונית של נכסי החייב ביניהם (טובת הנושים); ולשתי אלה מצטרף האינטרס הציבורי, בעיקר בנוגע לשמירה על הליכי מסחר תקינים (טובת הציבור) [...] האיזון בין שלוש התכליות מלווה את הפקודה לאורכה ולרוחבה, וטבוע בכל אחד מסעיפיה. בית המשפט של פשיטת רגל מופקד על עריכת איזון זה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו הפרטניות, בהתאם לשלבי ההליך השונים ומאפייניהם." (ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, בפסקה 14 (26.9.2016)).

           ראו גם: ע"א 6416/01‏ בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 204 (2003) (להלן: עניין בנבנישתי); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרישמי, בפסקה 17 (9.8.2009) (להלן: עניין פיגון); סעיף 1 לחוק חדלות פירעון; עודד מאור ואסף דגני הפטר 72-68 (2019) (להלן: מאור ודגני)).

11. המתח בין התכליות השונות הוא תופעה מוכרת, שבאה לידי ביטוי גם בענייננו: מנקודת מבטו של החייב – הוא עמד בכל הדרישות שהופנו כלפיו, במטרה לפתוח דף חדש בחייו, ואך כפסע מפריד בינו ובין ההפטר החלוט. בשלב זה, לא יהיה זה ראוי להסיגו לאחור ולהוציא מתחת ידיו כספים נוספים, שהגיעו לידיו באופן בלתי צפוי. לעומת זאת, מנקודת מבטם של הנושים – הם ספגו פגיעה כלכלית מכך שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפיהם והגיע לכדי פשיטת רגל. ככל שאין בידי החייב להשיב את החובות, הנושים לא יעצרו בעדו מלזכות בהפטר, אך מרגע שהגיעו לידיו נכסים בהיקף נכבד, הכתובת המתאימה היא קופת פשיטת הרגל ולא טובתו האישית של החייב, אשר טרם זכה להפטר חלוט.

           את אותן עמדות ניתן להציג מזווית נוספת. במבט צופה פני עבר – מה שיכתיב את התוצאה המשפטית הם החובות שרובצים על החייב, ועד שלא יזכה בהפטר חלוט, אין לו זכות לקנות לעצמו נכסים. גישה זו מתיישבת עם מטבע הלשון שלפיו הפטר הוא "חסד המחוקק", היינו מהלך של 'לפנים משורת הדין' שבא לסייע ליחיד שכשל, אך רק בתנאי שיתנהג ללא דופי ויעבור בהצלחה מלאה את כל המשוכות שיוצבו בפניו (ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (20.11.2008)). נראה כי לפי גישה זו, מי שאמור להרוויח מהתפתחות עובדתית מפתיעה (מעין Windfall), הם הנושים ולא החייב. הגישה השניה צופה פני עתיד – בשאיפה לשיקומו של החייב וחזרתו להתנהלות כלכלית שגרתית, לטובתו ולטובת החברה (מאור ודגני, בעמ' 74). החייב מתחיל את המסלול בנקודה מסויימת, נכסיו נבדקים ומופקעים מידיו, הוא עובר שלב אחרי שלב, משלם את חובותיו כפי יכולתו, נושא בהשלכות וסופג מגבלות, והכל כדי לזכות בהפטר המיוחל. הפטר מותנה מגדיר את המשוכות האחרונות שעל החייב לצלוח עד לקו הסיום, ואם הוא הקפיד להתנהג בתום לב, יש להגן על אינטרס ההסתמכות שהתגבש במהלך הדרך ואין להטיל עליו חובות נוספים גם אם הגורל זימן לידו נכס בעל ערך.

מהותו של ההפטר המותנה

12. לאור אופיו של הליך פשיטת הרגל ולאור תכליותיו, נבחן את מעמדו של ההפטר המותנה, ובכך נתקרב לפתרון הבעיה מושא דיוננו. נראה כי הפרקטיקה של הפטר מותנה נפוצה ומקובלת. המקור החוקי להפטר מותנה הוא בסעיף 62(ב) לפקודה:

"בית המשפט רשאי, בכפוף להוראות סעיפים 63 ו-64, ליתן צו הפטר, להתלות הפטר או להתנותו בתנאים שיש לקיימם לפני מתן ההפטר או לאחריו, לרבות תנאים לענין תשלומים שעל פושט הרגל לשלמם במשך תקופה שלא תעלה על ארבע שנים מיום מתן צו ההפטר, או, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף למשך תקופה ארוכה יותר; לא מילא פושט הרגל את התנאים שנקבעו – רשאי בית המשפט, מיזמתו, לבקשת הכונס הרשמי, הנאמן או לבקשת נושה של החייב, לבטל בכל עת את צו ההפטר".

           לשיטתה של המערערת, יש לקרוא את סעיף החוק כך שהפטר מותנה הוא הפטר לכל דבר, ורק אם "לא מילא פושט הרגל את התנאים שנקבעו – רשאי בית המשפט [...] לבטל בכל עת את צו ההפטר". ברם, טענה זו מבוססת על ההנחה כי גם הפטר מותנה הוא "צו הפטר"; בכך לוקה המערערת בהנחת המבוקש, וכפי שיתבהר להלן, מדובר בהנחה שגויה. סעיף 62(ב) עוסק בתנאים שעל החייב לקיים "לפני מתן ההפטר או לאחריו"; ובמקרה הנוכחי ברור שהמערערת נדרשה לקיים את התנאים לפני מתן ההפטר, ומכאן שההחלטה על הפטר מותנה אינה יכולה להיקרא "הפטר". בנוסף, אין אפשרות לקרוא את הסעיף כ"הסדר שלילי" שלפיו רק אי-מילוי התנאים מאפשר לבטל את צו ההפטר, שהרי מוכרות לנו עילות חוקיות נוספות לשינוי צו הפטר או ביטולו (כגון סעיפים 64 ו-67 לפקודה, והסמכות הרחבה הנתונה לבית המשפט בסעיף 181 לפקודה).

13. על פי העמדה שהציגה בפנינו המערערת, נקודת הסיום המהותית של הליך פשיטת הרגל היא ההפטר המותנה, שממנו ואילך החייב נדרש רק לעמוד בתנאים שנקבעו בהחלטה. ברם, גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם החקיקה ועם הפרקטיקה הנוהגת. על פי סעיף 42(א)(ה) לפקודה, מרגע שניתן צו הפטר מתבטלות ההגבלות המוטלות על החייב מכוח סעיף זה (כגון הגבלה על שימוש באשראי); ואפילו המערערת לא ההינה לטעון במפורש כי כל המגבלות שחלו עליה פקעו מרגע שניתן הפטר מותנה. בדומה, קשה להגן על עמדה שלפיה חובותיו של החייב כלפי הנאמן (ובהן חובת הדיווח) פוקעות מרגע שניתן הפטר מותנה. כפי שנראה בהמשך, בית המשפט אף התייחס בהחלטתו לחובת הדיווח אשר ממשיכה לחול על המערערת.

           חשובה יותר לענייננו הוראת סעיף 85(1) לפקודה, אשר מגדירה כ"נכסי פושט רגל": "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו". כידוע, "נכסי פושט רגל" מיועדים לחלוקה לנושים ומסורים בידי הנאמן (סעיפים 42 ו-44 לפקודה). אין להלום כי "הפטר" לצורך הגדרת "נכסי פושט רגל" כולל גם "הפטר מותנה", מפני שאם נאמר כך – נגיע למסקנה המוקשית שכבר בשלב זה הנאמן מאבד את אחיזתו בנכסי החייב. למעשה, לעניין זה "הפטר" הוא הפטר חלוט, וכל נכס שהוקנה לחייב עד אליו – הוא בחזקת הנאמן ונכלל במסת הנכסים המיועדים לחלוקה (כמובן בכפוף להוראות מיוחדות כגון סעיף 86 לפקודה). גם סעיף 69 לפקודה, שכותרתו "פעולת ההפטר", מורה כי "צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל", וברי כי צו ההפטר המדובר אינו הפטר מותנה. בתקנה 47(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, מובהר כי "תחילתו של צו הפטר ביום שבו ניתן, אולם לא יימסר לחייב אלא כעבור המועד להגשת ערעור על הצו, ואם הוגש ערעור - לאחר מתן פסק דין בו", וגם כאן קשה לומר שהכוונה היא להפטר מותנה.

           בנוסף, אין עוררין על האפשרות הנתונה לחייב לבקש מבית המשפט הפחתה של התשלומים שנקבעו בהפטר המותנה. כפי שפורט לעיל וכפי שאפרט להלן, אף במקרה הנוכחי המערערת ביקשה הפחתה. המשמעות היא שההפטר המותנה אינו מקבע ואינו ממצה באופן הרמטי את מצבת החובות, אלא ניתן לערוך בו שינויים בהתאם להתפתחויות. אינני רואה טעם טוב לקבוע כי גמישות זו שלאחר ההפטר המותנה תיעשה באופן א-סימטרי רק לטובתו של החייב ולא לטובת הנושים. כפי שתמה בית המשפט קמא (בפסקה 5 להחלטה): "אם 'המועד הקובע' הוא יום מתן ההפטר המותנה ולא ניתן לשנות את התוכנית לאחר מכן, מדוע אפשר לשנות את חוב הפיגורים ולהקטינו?".

14. אם כן, החלטה על הפטר מותנה איננה מסמנת את קו הסיום של הליך פשיטת רגל. הפטר חלוט עשוי לסמן את סוף ההליך, אך גם זה איננו כלל מוחלט. לעיתים הנאמן נשאר בתפקידו גם לאחר מכן, ויש לכך משמעות עבור החייב ומבחינת ההליך (ראו עניין פלנר, בפסקה 10: "מועד מתן ההפטר אינו בהכרח מועד סיום הליכי פשיטת הרגל של החייב, אלא סיום ההליכים ייקבע מעת שהנאמן ישלים את פעולותיו וישוחרר מתפקידו").

15. במקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, לאחר שניתן הפטר מותנה, פושטת רגל קיבלה לידיה סכום כספי כפיקדון בהתאם לחוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994. הנאמן ביקש להעביר את הכסף לקופת הכינוס, אך בית המשפט דחה את בקשתו, נוכח אופיים הייחודי של כספי הפיקדון, אשר מחסן אותם מפני "כוח המשיכה" של קופת הנשייה. החשוב לענייננו הוא הנחת היסוד לדיון שם, שעל-פיה גם כספים שהגיעו לידי החייב לאחר הפטר מותנה הם חלק מנכסי פשיטת הרגל, ולא נטען אחרת (פש"ר (חיפה) 6704-08-16‏ שנבור נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (7.5.2018)).

           למעשה, אם ניעזר בפסיקה שפירשה את הנוסח הקודם של פקודת פשיטת הרגל – נמצא הלכה דומה, אשר נותנת מענה גם לסוגיה מושא דיוננו. בפסק הדין בעניין גנזל, שכבר הוזכר בפתח הדברים, נקבע כי בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהפטר מותנה, וראוי להגדיל את סך התשלומים של החייב לאור התעשרות מאוחרת שלו. וכך נאמר:

"הרי זה בוודאי לא צודק שכונס הנכסים הרשמי יהא מנוע מלחקור מה היו מעשיה ועסקיה של החייבת במשך התקופה שעברה למן שנת 1971 [אז ניתן לה 'שחרור מותנה' במונחים דאז – י"ע]. כזכור, היא אז אמרה שאינה עובדת, אבל בינתיים הקימה עסק שכנראה פורח ויתכן שבית-המשפט יגיע לידי מסקנה שיש בידה להפריש לסילוק חובותיה יותר מאשר הסכום הזעום שנושיה קיבלו עד כה".

16. המסקנה הברורה היא כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי:

"עד שלא ניתן צו הפטר לאחר שמולאו כל התנאים שהותנו במסגרת תוכנית הפירעון, החייב הינו פושט רגל לכל דבר ועניין וחלות עליו כל החובות וההגבלות החלות על פושט הרגל. ההפטר המותנה הינו מעין 'שלב ביניים', בו הוא אמנם רואה באופק את ההפטר המיוחל אולם הוא עדיין מצוי באופן מוחלט בהליכי פשיטת הרגל. נכסיו מוקנים לנאמן והוא מחויב בכל חובות ההליך וכל המגבלות ממשיכות לחול עליו".

           דברים אלה אומצו ויושמו במפורש בפסק דין מחוזי נוסף שניתן בעקבות פסק הדין מושא הערעור דנא (פש"ר (חיפה) 4353-04-11‏ ‏לחיני נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה (27.11.2018); וראו גם: פש"ר (נצרת) 54425-07-12 קורצי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (17.1.2019); פש"ר (חיפה) 53065-02-15 שלום נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (16.1.2019); פש"ר (נצרת) 25846-04-12‏ תורג'מן נ' כונס הנכסים הרשמי (15.1.2017)).

17. סיכום ביניים: הפטר מותנה אינו מהווה את נקודת הסיום של הליך פשיטת הרגל ואיננו משנה מהותית את מעמדו של פושט הרגל. בית המשפט רשאי לעיין מחדש בהפטר מותנה אם התגלו או התחדשו נסיבות עובדתיות, וההחלטה על עיון מחדש תתקבל בזהירות המתבקשת ותוך התחשבות באינטרס ההסתמכות.

נסיבותיו של המקרה הנוכחי

18. מן האמור עד כה ניתן להסיק כי דין הערעור להידחות. ההפטר החלוט ניתן למערערת בהסתמך על עובדות שבמועד מתן ההפטר כבר לא היו נכונות ועל הערכה שגויה של נכסי פושטת הרגל, שידעה על כך ולא דיווחה. כיוון שכך, התקשיתי למצוא שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא לבטל את ההפטר החלוט. כאשר בוחנים את נסיבותיו של המקרה הקונקרטי, מוצאים תימוכין נוספים למסקנה שבית המשפט צדק בהחלטתו:

             א.        "התעשרותה" של המערערת לא נבעה ממקור עלום אלא מזכויות ירושה נוספות בדירת המגורים של הוריה. כבר בהפטר המותנה, המערערת חויבה בתשלום בגין זכויותיה היחסיות בדירה לאחר פטירת האב, כך שהדרישה שמופנית כלפיה לשלם בשיעור דומה בגין זכויותיה היחסיות לאחר פטירת האם, היא במובן מסויים החלטת המשך של ההפטר המותנה.

           שתי הערות בהקשר זה: ראשית, המערערת טענה בפני בית המשפט קמא כי ההפטר המותנה כלל התחשבות גם בזכויות ירושה עתידיות – אך הטענה נדחתה במישור העובדתי (בפסקה 7 להחלטה) ואין מקום להידרש לכך שוב. שנית, לכאורה יש היגיון בטענה שהסכום שאותו תידרש המערערת להוסיף כיום, ייעשה על פי נוסחת החישוב שנכללה בהפטר המותנה (45,000 ₪ בגין 1/16 מהזכויות). גם אם החישוב אינו מוביל לתוצאה כלכלית מדוייקת, הוא עשוי לגלם את ההתחשבות באינטרס ההסתמכות של המערערת על ההפטר המותנה. מכל מקום השאלה לא עומדת בפנינו ואינני מביע עמדה, אך אציין כי בבקשתו של הנאמן מיום 25.8.2017 הוא ביקש להורות למערערת לשלם "לפחות 45,000 ₪ X 3".

             ב.        בהחלטה על הפטר מותנה כלל בית המשפט התייחסות מפורשת לאפשרות של הסתרת מידע או נכסים, וכך הובהר:

"כל נכס, כספים וזכויות השייכים לחייבת מכל מקור שהוא [...] ולא דווחו ע"י החייבת במהלך הליכי פשיטת הרגל, יועברו לקופת פשיטת הרגל במלואם מיד עם גילויים, בין אם התגלו לאחר אישור תכנית הפירעון או לאחר סיום ביצועה ואף לאחר קבלת הפטר חלוט. הסתרת מידע מהכנ"ר וביהמ"ש בנוגע לזכויות החייבת עשויה לשמש עם עילה לביטול הליכי פשיטת הרגל או ביטול ההפטר [...] בנוסף, על מימוש על נכסי החייבת לזכות הנושים".

           המערערת טענה בפנינו כי לאחר שניתן הפטר מותנה, הרי ש"הליכי פשיטת הרגל" הסתיימו, ולא חלה עליה חובת דיווח (פסקה 19 לסיכומים). כאמור, יש לדחות טענה זו, ולטעמי גם קריאה פשוטה של ההחלטה, ללא פלפולים משפטיים, מלמדת על מחוייבות לשקיפות מלאה עד להפטר החלוט. בית המשפט קבע כי המערערת נהגה בחוסר תום לב "שעה שלא גילתה לנאמן אודות פטירת האם וזכויותיה בעזבונה". בדוחק, אני מוכן להניח לטובת המערערת, שהיתה מיוצגת על-ידי עורך-דין, כי אין כאן חוסר תום-לב סובייקטיבי, אך לכל הפחות ניכרים מחדל ו"עצימת עיניים". פסקי דין רבים הדגישו את חשיבותו של תום הלב בהליך פשיטת רגל, וגם מבלי להידרש לשאלה אם תום-הלב נבחן באופן סובייקטיבי או אובייקטיבי, אני סבור כי התנהלותה של המערערת נזקפת לחובתה (ראו: ע"א 3382/17 צימבר נ' סמט, בפסקאות 16-15 (29.8.2018); עניין בנבנישתי, בעמ' 205; ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקאות 20-14 (1.2.2011); עניין פיגון, בפסקאות 23-20: "העדר תום לב עלול להביא לא רק לסירוב להיענות למתן הסעד, אלא להוביל גם לביטולו של סעד שכבר ניתן").

             ג.      המערערת עצמה ביקשה לשנות את ההפטר המותנה, ולהפחית את סך התשלומים שעליה להפקיד בקופת פשיטת הרגל. בנסיבות אלה, והגם שמדובר בהפחתה זעומה של 3,400 ₪ בלבד, קשה לקבל מפיה את הטענה כי ההפטר המותנה הוא "סוף פסוק" להליך פשיטת הרגל. יתר על כן, מבחינת סדר הדברים, אִמה של המערערת נפטרה בשעה שבקשתה להפחתת צו התשלומים היתה עדיין תלויה ועומדת. חלף כחודש מאז הפטירה והירושה כדין ועד שניתנה החלטה להפחתת חוב הפיגורים, ומספר שבועות אחר כך החייבת שילמה את יתרת החוב. אילו החייבת היתה משלמת את מלוא החוב, ורק אחר כך יורשת את הנכס, ייתכן שהיה בידה לטעון כי היא השלימה את תנאי ההפטר ורק המתינה להחלטה רשמית, אך סדר האירועים היה שונה (וראו גם פש"ר (י-ם) 5001/08 דרעי נ' עודד הכהן (הנאמן) (14.4.2016), שם הודגש כי "המועד הקובע לתחילת ההפטר הוא מועד מתן ההחלטה").

19. סיכום: המערערת ירשה זכויות בנדל"ן בשעה שהיתה עדיין בהליכי פשיטת רגל, לאחר החלטה על הפטר מותנה, אך טרם ניתן לה צו הפטר. היא לא דיווחה על הירושה וצו ההפטר ניתן על סמך תשתית עובדתית שגויה. בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהפטר החלוט, והגם שנדרשת זהירות בהחלטות מסוג זה, הרי שבנסיבות המתוארות לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לבטל את ההפטר. לבסוף אציין כי המערערת ירשה את הזכויות במות אִמה, אירוע מעציב ומצער, אך בית המשפט קמא התייחס לנושא ברגישות המתאימה (ראו פסקה 2 להחלטה), ומעבר לכך נתון זה איננו משפיע על ההחלטה אם כספי הירושה יעברו לקופת פשיטת הרגל או לא.

           אשר על כן הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ג' קרא:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ע' גרוסקופף:

1. מקובלת עלי עמדתו של חברי, השופט יצחק עמית, לפיה דין הערעור שלפנינו להידחות. ואולם למען שלמות הדברים מצאתי לנכון להוסיף מספר דברי הבהרה משלי.

2. סמכות בית המשפט של פשיטת רגל ליתן צו הפטר קבועה בסעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). על פי סעיף זה, בית המשפט רשאי ליתן הפטר חלוט, וכן רשאי הוא לתלות תוקפו של הפטר או להכפיפו לתנאים. לדוגמא, להתלות הפטר בכך שחייב יעמוד בתשלומים לקופת פשיטת הרגל לתקופה שקצב בית המשפט, ואשר במקרה הרגיל לא תעלה על 4 שנים (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 202 (מהדורה שלישית, 2010)).

3. כפי שהבהיר חברי בפסקאות 12–17 לחוות דעתו, מעמד הפטר מותנה על פי פקודת פשיטת הרגל אינו כמעמד הפטר חלוט, ונבדלות השלכות הפטרים אלו על החייב. הפטר מותנה אינו מעביר את החייב מסטטוס של פושט רגל לסטטוס של אדם החופשי לנהל את ענייניו הכלכליים, ובטרם ניתן הפטר חלוט – החייב עודנו נתון תחת כלל הגבלות ההליך, ונכסיו עודם מוקנים לנאמן (ויוזכר כי הנאמן עשוי להמשיך בפעילותו גם לאחר מתן ההפטר חלוט. ראו סעיף 67 לפקודה).

4. ואולם, הגם שההפטר המותנה מהווה מבחינת חדל הפירעון רק שלב בדרך ליעד הסופי – ההפטר החלוט – הרי שמדובר בשלב משמעותי, שיש לייחס לו משקל ראוי. ההליך אותו עובר חדל הפירעון, ממועד פתיחת הליכי חדלות הפירעון ועד להשלמתם, הוא הליך הדרגתי, כאשר בכל שלב מתבקשים איזונים שונים התואמים את נסיבותיו. בהליך הדרגתי זה מהווה ההפטר המותנה שלב מתקדם ורב חשיבות, שכן במסגרתו מגדיר בית המשפט של פשיטת רגל לחייב מהם הצעדים אותם עליו לנקוט על מנת לזכות מחדש בחירותו הכלכלית. התוויה זו, מטבע הדברים, יוצרת אצל חדל הפירעון ציפיות, ובמקרים רבים, גם מניעה אותו לפעולה, כלומר מגבשת הסתמכות. משכך, יש לנקוט במשנה זהירות בטרם סטייה מהמתווה שנקבע במסגרת ההפטר המותנה, באופן המשנה לרעה את מצבו של חדל הפירעון. בצדק מציין חברי כי "גם עיון מחדש בהפטר מותנה אינו ראוי להיעשות כדבר שבשגרה, בפרט כשהשינוי מקשה על מצבו של פושט הרגל" (פסקה 9 לחוות דעתו). בחינת אופי ההליך וכן בחינת תכליתו מחזקים את נחיצותו של משנה זהירות זה.

5. מבחינת אופי ההליך, הרי בצד הגמישות המאפיינת את הליך פשיטת הרגל (ראו במיוחד סעיף 181 לפקודה המעניק לבית המשפט סמכות לעיון חוזר בהחלטות המתקבלות במסגרתו), יש לתת את הדעת לכך שמדובר בהליך מובנה והדרגתי, הכולל מספר אבני דרך – "החלטות מכריעות" בלשונו של חברי בפסקה 9 של חוות דעתו – אשר גם אם הן הפיכות מבחינה משפטית, לא בנקל יאפשר בית המשפט את החזרה מהן. החלטה בדבר "הפטר מותנה" היא אחת מאותן "החלטות מכריעות", בהגדירה לחדל הפירעון מתווה חד וברור לקבלת הפטר חלוט. משכך, נדרש להציב למולה סיבה כבדת משקל על מנת שזו תצדיק סטייה מהתנאים שהוגדרו על ידי בית המשפט לחדל הפירעון כתנאי לסיום ההליך.

           בחינת תכלית הליך פשיטת הרגל מחזקת מסקנה זו. כידוע, בבסיס הליך פשיטת הרגל שלוש תכליות השלובות זו בזו – טובת החייב, טובת הנושים וטובת הציבור. ואולם, נראה כי מעמד שלוש התכליות אינו זהה, וכי בשנים האחרונות עולה קרנה של טובת החייב אשר החלה מתקבעת בעמדת בכורה. הדבר התבטא בפסיקת בית משפט זה (ראו למשל ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 19 (3.2.2019); רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 815 (2004) (להלן: "עניין גרינברג")), וכן במעמד החוקי שקנתה טובת החייב בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"). חוק זה מעגן בראש תכליותיו את גישת השיקום, המעמידה את טובת היחיד וחזרתו לחיים כלכליים תקינים בלב הליך פשיטת הרגל, זאת חלף הגישה האכיפתית, שראתה בהליך מעין חסד שעושה המחוקק עם מי שנקלע לקושי כלכלי (עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים 74 (2019) (להלן: "מאור ודגני")). הלך רוח זה אשר קנה אחיזה בפסיקה, וכן משתקף בתפיסת המחוקק דהיום את מהות הליך פשיטת הרגל, מחייב כי נשאף לצמצום שינויים שיש בהם להקשות על החייב. בענייננו, משמע כי נפרש את ההפטר המותנה כמגן על החייב ועל האינטרס שלו לשוב להתנהלות כלכלית כאדם מן היישוב.

6. משחודדה חשיבות ההפטר המותנה, והובהר כי חריגה מתנאיו לא תיעשה בנקל, שומה עלינו לעמוד על מאפייני ההתפתחות העובדתית אשר יש בה לגבור עליו. ברי כי כל חייב ונסיבותיו וכל הפטר ותנאיו, ומובן לפיכך מדוע לא נוכל להגדיר א-פריורי את כלל ההתפתחויות העובדתיות בגינן נשנה מהמסלול שהתוותה ההפטר המותנה. ואולם, כאשר עסקינן בהתפתחות עובדתית שטבעה התווספות נכס למסת הנכסים של החייב במהלך תקופת הביניים, בין מתן ההפטר המותנה לבין הפיכתו לחלוט, ישנם מספר קריטריונים שיש להביא בחשבון.

           א.      התנהלות החייב: נדבך מרכזי בשיקולי בית המשפט במסגרת הליך פשיטת הרגל נוגע לאופן התנהלותו של החייב, ובמיוחד לאופן בו עמד בדרישה לפעול בתום לב תוך שיתוף פעולה במסגרת הליכי פשיטת הרגל (ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי (14.8.2012); עניין גרינברג, עמוד 815). הדברים יפים גם ביחס למעמדו של הפטר מותנה, ועל כן בבוא בית המשפט לשקול חזרה ממנו יידרש לבחינת תום לב החייב, ובפרט התנהלותו הכנה והגלויה ביחס לנכסיו, וכן שיתוף הפעולה שלו ועמידתו בתנאים שנקבעו לו בהפטר המותנה. במצב בו נפל דופי בתום ליבו או בהתנהלותו של החייב, ההפטר המותנה לא יעמוד לו כמגן (השוו לדברי ההסבר לחוק חדלות פרעון, בהם מצוין כך: "תחולת ההפטר (בתום תקופת התשלומים) מבוססת על ההנחה שהיחיד נוהג בתום לב ומשתף פעולה. אם הוא אינו פועל בדרך זו, קיימת הצדקה לבטל את ההפטר" (דברי הסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 592, 692)).

           ב.      אינטרס החייב (הסתמכות וצפייה): הפטר מותנה משפיע על החייב, הסומך ידיו על החלטת בית המשפט, ומצפה כי אם יפעל בהתאם להוראותיו, אזי יזכה בהפטר חלוט, שיאפשר פתיחת דף כלכלי חדש בחייו. אינטרס זה של החייב, כפי שעולה גם מדברי חברי השופט עמית, ראוי להגנה (סעיפים 9 ו-17 לפסק דינו). ואולם, לעניין משקלו של אינטרס זה יש להבחין בין מצב בו חדל הפירעון הסתמך על ההחלטה בדבר הפטר מותנה, במובן זה שפעל לפיה, ושינה בכך את מצבו לרעה; לבין מצב בו האינטרס של חדל הפירעון מתמצה בציפייה לקראת תום ההליך וחזרה לשגרה, ואין הוא מגלם הסתמכות בפועל על ההחלטה, אלא פגיעה באינטרס הציפייה בלבד. דינה של ההתחשבות באינטרס החייב אינו יכול להיות זהה, ויש לפיכך לקחת בחשבון את הפעולות שננקטו על ידו בעקבות ההפטר המותנה, את השפעתן על החייב, וכן את חלוף הזמן מאז ניתן ההפטר המותנה, אשר יש בו כדי להגביר את ההסתברות להסתמכות החייב עליו.

           ג.      אחוז החובות שנפרעו בהליך חדלות הפירעון: אחת התכליות של הליך חדלות הפירעון היא להביא לפירעון החובות לנושי החייב. ככל שקרובים אנו להגשים מטרה זו גם ללא הנכס הנוסף, יקל על בית המשפט להעניק משקל גבוה יותר לאינטרס החייב, ולכבד את ההחלטה בעניין ההפטר המותנה. ולהיפך, ככל שהתועלת שצמחה לנושי החייב מההליך מצומצמת יותר, במובן זה שרק אחוז קטן של החובות נפרע במסגרת ההליכים, כך גם יגדל הטעם לסטות מההחלטה בעניין ההפטר המותנה (השוו למאור ודגני, אשר מציינים כי במסגרת הגישה השיקומית מתאפשר ריפוי של מחדלי חייב בהתחשב, בין היתר, "בסכום הכספי שיתקבל מהיחיד בסופו של יום לטובת הנושים" (עמוד 74)).

           ד.      מהותיות הסכום שנוסף: ולבסוף, גם לשוויו האבסולוטי של הנכס הנוסף יש משמעות. בעניין זה, דין פרוטה אינו כדין מאה. כשעל הפרק סטייה מהחלטה שיפוטית למתן הפטר מותנה, יש לוודא כי התועלת מכך היא משמעותית, ולא ניתן לומר כי כל גביה נוספת לטובת כלל הנושים, תהיה צנועה ככל שתהיה, מצדיקה סטייה מהמתווה שסוכם. בהקשר זה ראו עניין פלנר, בו ציינתי שקיים ספק בהצדקה לכלול בקופת פשיטת רגל סכום בגובה 20,000 ש"ח שנתגלה לטובת חייב לאחר מתן הפטר, בין היתר לאור גובה הסכום (באותו מקרה נפסק כי הסכום ממילא לא ייכלל בקופה, משום שהנאמן בתיק סיים תפקידו ולא הוגשה בקשה לעיון מחדש בצו ההפטר. ראו רע"א 4847/18 פלנר נ' כונס הנכסים הרשמי (7.10.2018)).

7. במקרה דנן, משקלם המצטבר של השיקולים שהוצגו לעיל תומך בתוצאה אליה הגיע השופט עמית, לפיו קבלת הירושה הצדיקה סטייה מתנאי ההפטר המותנה, ועל כן הסתרתה מצדיקה את ביטול ההפטר החלוט. אף אם נקבל את הטענה כי המערערת סברה בתום לב שאין עליה חובה לגלות את הזכויות שירשה מעיזבון אימה, לא ניתן לומר כי פעלה בשקיפות ובכנות המתבקשים מהמצויים בהליך פשיטת רגל. מעבר לכך, עסקינן בתוספת של 450,000 ש"ח למצבת נכסיה. סכום זה הוא משמעותי, ולא ניתן להתעלם ממנו. כך במיוחד, כאשר הליכי חדלות פירעון בהם עסקינן הניבו לנושים פחות מ-10% מהחובות (יתרת החובות, לאחר ההפטר המותנה, עומדת על כ- 900 אלף ש"ח, והסכום ששילמה החייבת במהלך ההליכים אינו עולה על 100 אלף ש"ח). בנוסף, לא נראה כי התקיימה בענייננו הסתמכות משמעותית על ההפטר המותנה מצד החייבת. היא אומנם הסכימה לשלם במסגרתו 45 אלף ש"ח, וזאת על מנת לפדות את חלק הדירה שירשה מאביה, ואולם היא לא עשתה מאמץ מיוחד על מנת לזכות בהפטר (נהפוך הוא, לאחר מתן ההפטר המותנה הגישה בקשה להפחית את השתתפותה הצנועה בקופת הנושים), והנכס הנוסף לא התגלגל לידיה בעקבות פעולות שביצעה בהסתמך על ההפטר המותנה.

8. משהגענו לכלל מסקנה כי אין בכוחו של ההפטר המותנה שניתן למערערת כדי לעמוד למול ההתפתחויות העובדתיות שהתרחשו עובר למתן ההפטר החלוט, אין מנוס מן המסקנה כי ההפטר החלוט שניתן לה ניתן על בסיס תשתית עובדתית שגויה. על שום כך, אני מצטרף לדעתו של חברי השופט עמית, בקובעו כי נכון עשה בית המשפט קמא כשביטל במקרה דנן את ההפטר החלוט שניתן למערערת והעמידו לעיון חוזר.

9. אסיים בהערה ביחס לעתיד לבוא – מצויים אנו כידוע על קו הדמדומים המפריד בין שקיעתה של פקודת פשיטת רגל לעלייתו של חוק חדלות הפירעון. על רקע זה ראוי להעיר כי החוק החדש מבוסס על הסדר שונה, אשר במרכזו עומד "צו לשיקום כלכלי", המגדיר "תוכנית לפירעון חובותיו של היחיד ולשיקומו הכלכלי" (סעיף 161 לחוק חדלות פירעון). במסגרת צו השיקום הכלכלי נקבעת לחדל הפירעון תקופת תשלומים, שמשכה הרגיל הוא 3 שנים (סעיף 163 לחוק), ואשר בסיומה יהיה "פטור מחובות העבר שלא ניתן לפרוע מנכסי קופת הנשיה" (סעיף 174(א) לחוק). בהסדר חדש זה אין מקום לרעיון של "צו הפטר מותנה" במתכונת הקיימת, שהרי "ההפטר בחוק חדלות פירעון איננו צו נפרד, אלא תוצאה של עמידה בתנאים בהתאם לצו השיקום הכלכלי" (מאור ודגני 61). ואכן, אפשרות ההתניה אינה נזכרת בחוק חדלות פירעון ביחס להפטר עצמו, אלא רק ביחס לאפשרות להחיל את ההפטר על חובות שברגיל אינם בני הפטר (סעיף 175 לחוק). ממילא השאלה בה עוסק פסק דיננו זה אינה צפויה להתעורר, במתכונתה הנוכחית, במסגרת חוק חדלות פירעון. אפס, סוגיות דומות במהותן עשויות להתעורר גם תחת ההסדר החדש (וראו סעיף 170 לחוק העוסק בשאלה מתי ניתן לשנות צו לשיקום כלכלי), ודומה כי יהיה מקום להתמודד עמן בשים לב לעקרונות שפורטו לעיל, בשינויים המחויבים מאופיו וטיבו של ההסדר החדש.

ש ו פ ט

           ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ט (‏17.6.2019).

_________________________

   18084880_E03.docx   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il