אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ועדה מקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל נ' עתאמנה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל נ' עתאמנה

תאריך פרסום : 03/12/2013 | גרסת הדפסה
תו"ב
בית משפט השלום צפת
35616-11-09
25/11/2013
בפני השופט:
אורי גולדקורן

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל -הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל
הנתבע:
חסנה עתאמנה
גזר-דין

גזר דין

1.ביום 30.11.2009 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת, בו הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט, על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות של כתב האישום הינה כדלקמן:

*במסגרת גזר דין שניתן ביום 1.7.1996 בת"פ 105/95 בבית משפט השלום בצפת, לאחר שהורשעה הנאשמת בביצוע ללא היתר של עבודות הטעונות היתר, היא נצטוותה להרוס תוך 24 חודשים שלד של בית מגורים בשטח של כ-130 מ"ר (להלן: השלד) במגרש 148 בחלקה 3 בגוש 13960 בכפר טובא-זנגריה (להלן: צו ההריסה).

*משהתברר כי הנאשמת לא ביצעה את צו ההריסה, הוגש נגדה ביום 7.8.2000 בבית משפט השלום בצפת כתב אישום בת.פ. 1606/00, בו הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט (להלן: כתב האישום השני). ביום 5.8.2000 היא הורשעה בביצוע עבירה זו על-פי הודאתה.

*ביום 7.2.2002, משהתברר כי צו ההריסה טרם בוצע, הוגש בבית משפט השלום בצפת כתב אישום נוסף נגד הנאשמת, שסומן כת"פ 1140/02, בו הואשמה בשנית בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט (להלן: כתב האישום השלישי). ביום 2.5.2002 היא הורשעה בביצוע עבירה זו על-פי הודאתה.

*כתב האישום הנוכחי, בו הואשמה הנאשמת בשלישית בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט הוגש לאחר שביום 8.3.2009 התגלה כי טרם בוצע צו ההריסה.

2.ביום 24.6.2012 הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן, בו נמחק מפרק העובדות תיאורם של כתבי האישום השני והשלישי. הנאשמת, באמצעות הסניגורית, הודתה באותו מועד בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעה בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט.

טיעוני באי-כוח הצדדים לעונש

3.בא-כוח המאשימה הדגיש את חומרת העבירה, הנובעת מעצם תוכנה - אי קיומה של החלטת בית משפט, ומאורך התקופה בה לא קיימה הנאשמת את ההחלטה - במשך קרוב ל-15 שנים. על אף שבכתב האישום המתוקן נמחק הפרק העוסק בכתבי האישום השני והשלישי, תיאר אותם בא-כוח המאשימה בטיעוניו לעונש, והדגיש כי במקרה דנן מדובר ב"אי קיום שלישי". הוא ביקש להשית על הנאשמת מאסר בפועל, קנס, חתימה על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה.

4.הסניגורית שמה את הדגש על נסיבות ביצוע העבירה ועל נסיבותיה האישיות של הנאשמת. באשר לנסיבות ביצוע העבירה, נטען כי מחדלו של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בטיפול בהקצאת מגרשים לבניה בטובא-זנגריה הוא אשר מונע מהנאשמת את האפשרות לקבל היתר בניה בדיעבד. לטענתה, ביצוע צו ההריסה עליו נצטוותה הנאשמת לפני כ-15 שנה מנוגד לרציונאל של העמדה לדין בגין עבירות תכנון ובניה, שהרי יעוד המקרקעין עליהם נמצא השלד הינו למגורים. באשר לנסיבות אישיות של הנאשמת נטען כי היא אם חד-הורית המגדלת בגפה חמישה ילדים, אשר רק אחד הינו בגיר (חייל בן 19). הסניגורית הפנתה לענישה המקלה בגזר הדין נשוא כתב האישום השלישי (נ/1), אשר אמנם הוחמר בפסק הדין בערעור (נ/2), אך אף בו הודגש כי אין למצות את הדין עם הנאשמת.

הנאשמת הסבירה כי היא זו המגדלת את ילדיה.

פסיקה אליה התייחסו באי-כוח הצדדים

5. בא-כוח המאשימה הציג פסיקה התומכת, לדעתו, בנקיטת גישה מחמירה בענישה בגין אי קיום צו בית המשפט כשמדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה. אתייחס בקצרה לפסיקה זו, ולהשגות הסניגורית על המסקנה אותה ביקש בא-כוח המאשימה ללמוד מאותה פסיקה.

6.בא-כוח המאשימה הביא את פסק הדין בר"ע 22/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533 (1983) כדוגמא לענישה מחמירה כשמדובר באי קיום שני של צו הריסה. באותו מקרה נדחה ערעורו של נאשם על גזר דין בו הופעל מאסר על תנאי של שלושה חודשים שנגזר עליו בגין אי קיום ראשון של צו ההריסה. לדעת הסניגורית, אף שבאותו מקרה דובר בנאשם שטען למצוקת דיור ולהגשת תכניות לוועדה המקומית לשם קבלת ההיתר בדיעבד, שונות הנסיבות במקרה הנוכחי, בו המינהל "יסיים את תהליך הקצאת המגרשים".

7.בא-כוח המאשימה ציין כי בע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 528 (1993) נקבע כי "ההפקרות השוררת בנושא העבירות על חוק התכנון והבניה מחייבת הטלת עונשים מרתיעים ל מאסר בפועל". הסניגורית הדגישה את הקשר הדברים, באשר באותו מקרה דובר ב"מגדל ענק" שנבנה בחריגה ניכרת מהיתר הבניה.

8.בא-כוח המאשימה גרס כי מרע"פ 4357/01 סבן נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", פ"ד נו(3) 49 (2002) עולה כי לאור פרק הזמן הממושך בו נמשך ביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט, יש לנקוט גישה מחמירה בעת הענישה. לטענת הסניגורית, פסק דין זה עוסק בסוגייה שונה לחלוטין, אם כי קרובה, והיא שאלת סמכותו של בית משפט ליתן ארכה לביצועו של צו הריסה.

מאחר ולטענת הסניגורית, נסיבותיה של הנאשמת במקרה הנוכחי מהוות צידוק לאי ביצוע צו ההריסה, בחרתי להביא כלשונן את דברי השופט מ' חשין בפסקות 26-22 לפסק דין זה, ובהן אבחנה בין העבירה לבין מתן ארכה לביצוע צו ההריסה. יש בדברים המאלפים כדי להשליך על הענישה במקרה הנוכחי:

"22.יתר-על-כן, צו הריסה כי יבוצע יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. מסקנה נדרשת מכאן היא כי נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול-דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט? וכי נאמר Fiat iustitia, pereat mundus (ייעשה צדק וייחרב העולם)? או: Dura lex – sed lex (קשה הוא החוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר, בלשוננו-שלנו: ייקוב הדין את ההר? מה טעם בכל אלה, אם נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ונפרש את החוק על דרך ההרחבה? אכן, הנוהג עד-כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו.

23.אכן כן, תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו – בצד מכת גניבות רכב – לעשר המכות, ואולם, הקניית סמכות רחבה לבית-המשפט אין בה – כטענת המדינה – להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי-המשפט כי ידעו להפעיל שיקול-דעתם כראוי. בית-המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין-בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב". ואם דעתה של המדינה לא תנוח מהחלטות הניתנות בבית-משפט השלום ביד רחבה, הדרך פתוחה לפניה להביא אותן החלטות לביקורת.

24.כפי שאמרנו: עבירת אי-ביצועו של צו – לעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה – לעצמה היא. דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא מלמפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה, ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי-ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח – אף אין הצדק – כי נקיש מן האחד לאחר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ