אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ועדה מקומית לתכנון ובניה שקמים נ' פויכטונגר

ועדה מקומית לתכנון ובניה שקמים נ' פויכטונגר

תאריך פרסום : 28/04/2013 | גרסת הדפסה
תו"ב
בית משפט השלום אשקלון
35684-10-10
17/04/2013
בפני השופט:
עידו כפכפי

- נגד -
התובע:
מאשימה ועדה מקומית לתכנון ובניה "שקמים"
הנתבע:
נאשם ישראל מאיר פויכטונגר
הכרעת-דין

הכרעת דין

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר בניה כדין, לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3), 204(א), 204(ב), 208(א) ו-219 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, ׁ(החוק)

נטען כי הנאשם הוא בעל מכוורת במקרקעין המיועדים לצרכי ציבור בישוב אבן שמואל , הידועים כגוש 3029, חלקה 51 (המקרקעין). מיוחס לנאשם כי במהלך שנת 2009 או בסמוך לכך, עשה שימוש במקרקעין לטובת עסק מסחרי בכך שהציב מחסן בשטח של 32 מ"ר, הציב 4 מכולות בשטח של 18 מ"ר כל אחת ובסה"כ 54 מ"ר, הציב מחסן בשטח של 4.5 מ"ר, הציב כוורת דבורים והציב מיכל דוד, ללא היתר בניה כדין ובניגוד לחוק התכנון והבניה.

2.המאשימה עותרת להרשיע את הנאשם מאחר ולטענתה הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר בהתאם לראיות שהוגשו בתיק ובהתאם לעדותו של הנאשם. נטען כי הנאשם לא הביא כל ראיה לכך שהשימוש שנעשה במקרקעין, הותר כדין. אשר למסמכים שהגיש הנאשם, נטען כי הם מעידים על שימוש שנעשה במקום במשך עשרות שנים באישור גורמים שונים, למעט הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשר היא בעלת הסמכות לאשר את השימוש החורג.

עוד נטען כי עדותו של הפקח, מר יקי כהן, מהווה הוכחה לכך שהשטח עליו מוצבים המבנים נשוא כתב האישום, הוא שטח שייעודו ציבורי וכי הנאשם עושה בו שימוש לצורך עסקיו, לשם אחסנת ציוד ופעילות תחזוקה ולמעשה נהנה משטח ציבורי לטובתו האישית.

מסיכומי התשובה של המאשימה לא ברור אם חזרה בה מהעבירות של עבודות ללא היתר נוכח הטענה כי עניינו של כתב האישום הינו השימוש במקרקעין. מאחר ובפועל לא חלקה המאשימה כי נוכח מועד הצבת המבנים לא ניתן להרשיע את הנאשם בהקמתם, תידון להלן האשמה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

דיון והכרעה

3.בהתאם לעובדות כתב האישום, מיוחסות לנאשם עבירות של שימוש בשטח ציבורי לטובת עסק מסחרי. מעיון בסיכומי הנאשם עולה כי אינו חולק על עצם השימוש שנעשה, ללא היתר במקרקעין, עם זאת מעלה טענות שונות ומגוונות בדבר משך זמן השימוש (30-40 שנה) אשר לטענתו נעשה באישורם ובעידודם של גורמים שונים. בסעיפים 21-22 לסיכומי הנאשם ניתן לתמצת טענת הגנתו לפיה הובטח לו כי תבנה לו מכוורת לעסקו אולם לא ניתן היתר ולכן נאלץ למצוא פתרון זמני לציוד והוצבו מחסן ומכולות, לפני 40 שנה או יותר, באופן ארעי עד להסדרת הבניה שתוכננה. לגישת הנאשם, התקופה הארוכה שחלפה מיום תחילת הפעילות במקרקעין מקימה לו הגנה ומונעת נקיטת הליכים כנגדו. הנאשם העלה טענות נוספות הנוגעות לבניה והצבת המבנים המפורטים בכתב האישום וכן טענת התיישנות.

הטענה שלא הוא אשר בנה את המבנים איננה רלוונטית לעבירות המיוחסות לו אלא לעבירות של בניה שלא כדין ועל כן אין צורך להדרש לה.

יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר ועבירת שימוש ללא היתר היא עבירה נמשכת אשר ניתן להגיש בגינה כתב אישום, כל עוד השימוש לא הופסק או כל עוד לא ניתן לו היתר כדין.

ברע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל, (18.2.07) נפסק:

"קביעת הערכאות הקודמות – לפיה הלכה היא, שעבירת השימוש הינה עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר כדין לאותו שימוש חורג – בדין יסודה (ראו ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמובצקי, פ"ד נח(5) 34). בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה."

4.הנאשם העלה טענה כי- "מוסדות המדינה, קרי- משרד החקלאות... משרד המסחר התעשייה ... הסוכנות היהודית... המועצה האזורית... והועד המקומי... עזרו בפועל דחפו ועודדו את השימוש במקרקעין ..." (עמ' 1 לסיכומי ההגנה). בנוסף נטען כי המועצה האזורית פנתה לוועדה המקומית על מנת להסדיר את השימוש בקרקע.

בטענות הנאשם לא דייק הוא בכל הנוגע למהות השימוש שהותר לו לעשות ולמיקום אשר לכאורה הותר לו לבצע את השימוש האמור. ממסמכי הנאשם עולה כי אכן היה מראשוני המתיישבים בישוב ומשנת 1964 לערך, נוכח הרצון לאפשר לנאשם להתפרנס מגידול דבורים, נערכו תוכניות לבניית מבנה לצורך עסק זה. במסמך מיום 9.6.66 (עמ' 29 לנ/19) עלה כי הועדה המקומית לבנין קיבלה תוכניות חלקיות לבקשה להיתר לבניית מכוורת. המועצה האזורית הסכימה להחכרת שטח לנאשם אולם ביום 10.10.66 (עמ' 31 לנ/19) הודיעה הסוכנות לנאשם כי אין הסכם בין המינהל והמועצה ביחס לשטח בניה של מרכז אבן שמואל. ממסמך מיום 3.3.67 (עמ' 22 לנ/19) עולה כי היה רצון לדאוג לכך כי במסגרת תוכנית האב של אבן שמואל יוקצה שטח של כדונם אחד לשירותים למכוורת שיכלול בתוכו כ- 60 מ"ר בניה קשיחה וכ- 40 מ"ר סככה. למען הסר ספק, למרות שהנאשם לא צירף פירוט מדוייק של המיקום אליו מתייחסות התוכניות הנ"ל, לא מדובר כלל במקרקעין נשוא כתב האישום. ככל שעלה בידי להבין מטענות הנאשם ורישומיו על גבי תשריט (נ/1) עולה כי היה מדובר באזור הסמוך למקרקעין נשוא כתב האישום בו סימן שני מבנים מספר 2,3 המצויים באזור המסומן צהוב בתשריט. (היום אזור המיועד למגורים). המחסן בגודל 32 מ"ר (סעיף 2א' לכתב האישום) המסומן מספר 1 בתרשים הנאשם לא נכלל בשטח אשר יועד לבניית המכוורת.

עולה כי הנאשם ידע כבר בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כי ההבטחות לבנות לו בניין למכוורת לא קרמו עור וגידים (ראה עמ' 45ב' לנ/19). סביב מבנה מס' 1, אשר נמצא מחוץ ל"שטח הצהוב" ונמצא היום בשטח המסומן בתוכנית בירוק, שטח המיועד לצרכי ציבור, הציב הנאשם את יתר המבנים נשוא כתב האישום כאמור בסיכומיו, (ראה ת/4). לכל המאוחר בשנת 2002, (עמ' 46,46 לת/19) נודע לנאשם כי התוכנית החלה על מגרשו, אשר אינו במקרקעין נשוא כתב האישום, מיועדת למגורים ולכן נדחתה התנגדותו לתוכנית תוך שצוין כי בפועל הגיש התנגדות לתוכנית שאושרה שנים לפני הגשת התנגדותו.

עולה כי מעולם לא ניתן לנאשם היתר לבניית מכוורת, לא בשטח הסמוך למקרקעין, המיועד היום למגורים וגם בו אסור לעשות שימוש כאמור וודאי לא במקרקעין הנדונים המיועדים לצרכי הציבור.

5.יתרה מכך, האישורים הנטענים שניתנו ממוסדות שונים למען הכשרת השימוש כפי שטען הנאשם, אינם מהווים היתר כדין כמשמעותו בחוק התכנון והבניה. הגוף המוסמך להתיר את השימוש במקרקעין הוא הועדה המקומית לתכנון ובניה וללא אישורה, אין להשען על ההבטחות, התוכניות וההמלצות.

בעניין זה נקבע בע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט (1) 243 (1974), כי הזכות להשתמש במקרקעין ולעשות בהם כל דבר כפופה לדיני התכנון והבניה, לדיני רישוי למיניהם, דיני העונשין ולהוראות פקודת הנזיקין ובמקום שהגבלות כאלו קיימות, נדחית אף זכות הבעלות מפניהם.

הגנה מן הצדק בר רשות

6.הנאשם העלה בסיכומיו טענת הגנה מן הצדק. לטענתו, הועדה לא מצאה לנכון להגיש כתב אישום כנגד משתמשים אחרים במקרקעין אלא רק כנגדו (אכיפה בררנית) ועל כן קמה לו, ההגנה מן הצדק. אף טענת הנאשם בדבר זכות במקרקעין (בר רשות) הקמה לו מכוח השנים הרבות בהן עושה שימוש במקרקעין, מבלי שהרשויות נקטו בהליכים כל שהם עד כה, ניתן לסווגה בגדר הגנה זו. טענת "הגנה מן הצדק" תתקבל אך לעיתים נדירות כאשר קיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ