אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> וויטיץ ואח' נ' עירית טבריה ואח'

וויטיץ ואח' נ' עירית טבריה ואח'

תאריך פרסום : 18/03/2011 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום מסעדה
3639-02-09
03/03/2011
בפני השופט:
מרדכי נדל

- נגד -
התובע:
1. עוז וויטיץ
2. מלאכי וויטיץ

הנתבע:
1. עירית טבריה
2. עו ה "ד סנדרוביץ
3. ר י נקוב
4. חמד ושות'

פסק-דין

פסק דין

בפניי תובענה כספית/נזיקית מיום 4.2.2009 בסך של 17,800 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובע 1 היה בזמנים הרלוונטיים לתובענה הבעלים של כלי רכב שמספרו 482173-3-5 מסוג "אוודי" (להלן : הרכב") . התובע 2 הינו תושב היישוב קצרין ואביו של התובע 1 . הנתבע 2 הינו משרד עו"ד פרטי בעיר רמת-גן המייצג את הנתבעת 1 במסגרת הליכי גביית חוב .

בתאריך 5.12.2002 החנה התובע 2 את הרכב בשטח שיפוטה של הנתבעת , אולם פקח מטעם הנתבעת 1 מצא לנכון להגיש דו"ח ברירת קנס כנגד התובע 1 בסכום של 100 ₪ בשל העובדה שלשמשת הרכב לא הוצמד כרטיס חנייה בהתאם להוראות חוק העזר העירוני .

לגרסת התובעים , בתאריך 12.12.2002 נשלח אל הנתבע 1 מכתב רשום , הכולל בחובו בקשה לביטול דו"ח ברירת הקנס וצילום של כרטיס החנייה , כאשר במסגרת מכתב זה נתבקשה הנתבעת 1 לבטל את הדו"ח בנימוק כי התובע 2 החנה את הרכב רק לאחר שרכש את כרטיס החנייה . בתאריך 17.8.2003 פנה התובע 2 אל הנתבעת 1 בבקשה נוספת לביטול הדו"ח , וכן בבקשה חלופית להישפט בביהמ"ש לעניינים מקומיים . בתאריך 8.10.2003 השיבה הנתבעת 1 לתובע 1 , כי לא נמצאה במשרדי הנתבעת 1 כל התכתבות ביחס לדו"ח החנייה , ומשכך נתבקש התובע 1 להמציא את כרטיס החניה בשנית וכן תצהיר ביחס לבעלות ברכב .

בתאריך 3.5.2004 הוציא פקיד הגבייה של הנתבעת 1 כתב הרשאה למכירת מטלטלין השייכים לתובע 1 בסכום של 155 ₪ . אי לכך , פנה התובע 2 אל הנתבע 2 בכתב וגולל בפניו את השתלשלות האירועים בהתאם למפורט מעלה תוך מתן התראה בדבר האפשרות לנקיטת הליכים משפטיים כנגד הנתבעים . בתאריך 9.8.2004 הודיע הנתבע 2 לתובע 2 כי איחר את המועד להגשת הבקשה להישפט , כאשר בתגובה למכתב זה מיום 17.8.2004 ביקש התובע 2 פעם נוספת לשטוח את טענותיו בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים . בין השנים 2006 ו – 2007 נמשכו ההתכתבויות בין הצדדים , אולם חרף זאת, בתאריך 9.3.2008 הוצא צו לעיקול נכסי התובע , המוחזקים בבנק לאומי לישראל בע"מ , בסכום כולל של 312 ₪ .

התובעים עותרים בכתב תביעתם לחיובם של הנתבעים בסכום כולל של 17,800 ₪ בנימוק כי התנהלותם הרשלנית של הנתבעים גרמה להם להוצאות ממוניות ניכרות , ובכלל זאת התכתבויות ושיחות רבות עם הנתבעים (כגון : משלוח מכתבים , שיחות טלפוניות , נסיעות וכו') , וכן לנזק לא ממוני (עגמת נפש) רב . עוד טוענים התובעים , כי הליכי ההוצאה לפועל אשר ננקטו כנגדם אילצו את התובע 1 לפנות אל הבנק בו מתנהל חשבונו ולפעול להסרת העיקול ואף מנעו מהתובע 1 מלנהל את עסקו באופן תקין ופגעו בתדמיתו אל מול שותפיו לעסק , ובד בבד פגעו ביכולתו שלו ושל רעייתו לנהל את שגרת חייהם באופן תקין ולשלם התחייבויות כספיות שונות , לרבות תשלום שכר דירתם וכן הוצאות מחייה אחרות .

מטעם הנתבע 1 העידה הגברת עדנה שמחה , אשר משמשת כפקידת מחלקת החנייה של הנתבעת 1 , ואילו מטעם משרדו של הנתבע 2 העיד עו"ד יצחק ויסמן , אשר טיפל בעניינם של התובעים . לטענת נציגת הנתבעת 1 בתצהירה , המכתב מיום 12.12.2002 לא הגיע כלל למשרדי הנתבעת1 , וכי במענה למכתב מיום 17.8.2003 נדרש התובע 2 להציג את כרטיס החנייה וכן תצהיר בדבר הבעלות ברכב לצורך בחינת הבקשה לביטול דו"ח החניה . מן התצהיר עולה , כי לאחר שהרשעתו של התובע 1 הפכה לחלוטה אזי בתאריך 26.8.2003 הועבר התיק לידי הנתבע 2 לצורך גביית החוב .

בתאריכים 19.4.2007 ו – 4.11.2007 השיב עו"ד יצחק וייסמן ממשרד הנתבעת 2 לתובע 2 כי לא הגיעה למשרדי הנתבעת 1 כל בקשה להישפט בגין הדו"ח נשוא מחלוקת זו , ובשל כך הבהיר במכתבי התשובה כי לצורך בחינת העניין בשנית יש באפשרותו של התובע 2 להמציא לידי הנתבעת 2 את אישור משלוח הדואר הרשום של אותה בקשה להישפט . בתאריך 1.5.2007 כתב התובע 2 לנתבע 2 , כי כרטיס החנייה נשלח אל הנתבעת 1 בדואר רשום בתאריך 12.12.2002 (תוך פירוט מספר המשלוח) , וכי הבקשה להישפט נשלחה בשנת 2003 . במכתב נוסף השיב התובע 2 לנתבע 2 כי אין בכוונתו לשלוח את שובר המשלוח עצמו בנימוק כי אין הוא "סומך" על הנתבעים , כלשונו . במכתב נוסף מיום 14.1.2008 השיב הנתבע 2 לנתבעת 2 כי הינו רואה בתשובותיהם בבחינת הטרדה בהדגישו כהאי לישנא : "... 3) אתם סתם מטרידים אותי . 4) הואילו נא לקפוץ לי . בברכה , מלאכי וויטיץ' ת.ז. 006442800" . בתשובה למכתב זה וכן למכתב נוסף מטעם התובע 1 השיב עו"ד ויסמן ממשרד הנתבע 2 לנתבעים , כי הינו חוזר על מכלול תשובותיו הקודמות במכתביו הקודמים .

לטענת עו"ד ויסמן ממשרד הנתבע 2 , הרי שמכלול פעולותיו נעשו על דעת הנתבעת 1 ובהתאם להנחיותיה , ולפיכך יש לדחות את התובענה על הסף כלפי הנתבע 2 מחמת חוסר יריבות . עוד טוען עו"ד ויסמן בתצהירו , כי נעשו על ידי משרד הנתבע 2 בדיקות במחשבי החברה לאוטומציה של השלטון המקומי וכן במשרדי מחלקת החניה הנתבע 1 , אולם בדיקות אלו העלו, כי התובעים לא המציאו לידי הנתבעת 1 את כרטיס החנייה . עו"ד ויסמן מוסיף ומדגיש בתצהירו , כי אף שמשרדו פנה אל התובעים בדרישה להמציא להם העתקים של אישורי משלוח המכתבים הרישומים וכן העתק של כרטיס החנייה עצמו , אזי התובעים הערימו על הנתבע 2 קשיים וסירבו להציג בפני הנתבע 2 את אותן אסמכתאות .

דיון והכרעה :

עיקר טענת התובעים הינה , כי הנתבעים פעלו ברשלנות בכך שלא נתנו מענה של ממש למכתביהם ולא טיפלו בפניותיהם באופן מספק , ובפרט למכתב הראשון מיום 12.12.2002 , תוך הערמת קשיים בירוקרטיים מיותרים ומבלי שניתנה לגופו של עניין החלטה עניינית על ידי התובע העירוני של הנתבעת 1 בסוגיית ביטול הדו"ח . לשיטת התובעים , רשלנותה של הנתבעת 1 באה לידי ביטוי בכך שהפנתה את התיק להליכי גבייה במשרדו של הנתבע 2 מבלי שניתנה החלטה לגופו של עניין על ידי התובע העירוני – עובדה אשר מנעה מהם מלקבל את יומם בבית-המשפט לעניינים מקומיים . באשר לנתבע 2 , הרי שלשיטת התובעים רשלנותו מתבטאת בכך שנקט כלפיהם בהליכי גבייה מבלי שווידא מה הייתה החלטתו של התובע העירוני מטעם הנתבעת 1 .

פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) , תשמ"ב – 1984 מתייחס בפרוטרוט לדרך הפרוצדוראלית לצורך "תקיפתה" של הודעת קנס מינהלית . סעיף 229 לחוק קובע , כי ככל שמקבל הדו"ח סבור שאין מקום לשלם את הקנס המינהלי , אזי עליו להגיש לתובע העירוני בקשה לביטול הדו"ח במשך פרק זמן של 30 יום (במקרה של דו"ח תעבורה ניתן להגיש את הבקשה גם במשך 90 יום) . הסעיף מוסיף וקובע , כי ככל שהוגשה בקשה לביטול הדו"ח אזי מגיש הבקשה לא יהא רשאי להודיע על רצונו להישפט בבית-המשפט , אלא בתוך שלושים ימים מיום קבלת החלטתו של התובע העירוני בעניין הבקשה לביטול הדו"ח .

הלכה היא מלפני בית המשפט העליון , כי לצידן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות המנהלית. רוצה לומר, נקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית , ובכלל זאת גם רשות המקומיות , פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה [ראה : בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה מיום 15.11.2006 ; ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי , פ"ד מט(1) , 463 בעמ' 472] . בית המשפט העליון אף הדגיש בפסיקתו , כי עוצמתה של החזקה משתנה על-פי הנסיבות. בדרך-כלל, וככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית , הרי שגובר כוחה של חזקת התקינות [ראה לעניין זה: עע"מ 6881/07 שמשון ברגר ואח' נ' המועצה האזורית עמק חפר מיום 24.9.07; ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3), 749; בג"ץ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקר נ' מנהל רשות, פ"ד נב(4), 774] .

לדידם של התובעים , קיימת בעניינו "חזקת מסירה" ביחס למכתב הראשון מיום 12.12.2002 , אשר הנתבעת 1 כופרת בקבלתו (ראה : סעיף 3 לתצהיר נציגת הנתבעת 1) . אמנם , התובעים מפנים בסיכומיהם בעניין זה להוראות תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי ,תשל"ד- 1974 שכותרתה "חזקת מסירה" , וכן לפסיקות אשר ניתנו ברבות השנים מכח תקנה זו , ברם התקנה מתייחסת אך ורק למקרים בהם הרשות המקומית ממציאה את הודעת הקנס אל הנאשם ולא במקרים שבהם הנאשם ממציא מסמכים כאלו ואחרים אל הרשות המקומית לצורך ביטול הקנס ו/או לצורך הגשת בקשה להישפט בבית-המשפט לעניינים מקומיים .

לאחר עיון בתצהירי הצדדים ולאחר בחינת עדויותיהם של נציגי הנתבעים שוכנעתי ,כי אכן הנתבעת 1 איפשרה בידי התובעים לכל אורך השנים לשקול מחדש את סוגיית ביטול הדו"ח לאחר הצגת אישור משלוח המכתב מיום 12.12.2002 בצירוף צילום של כרטיס החנייה . התובעים , אשר לפיתחם רובץ הנטל בכל הנוגע להוכחת תוכן המכתב על נספחיו השונים וכן קבלתו במשרדי הנתבעת 1 , הערימו קשיים רבים ביותר על הנתבעים , אשר מצידם היו נכונים להפנות את העניין בשנית לעיונו של התובע העירוני ולשקול את סוגיית ביטול הדו"ח בכפוף להצגת העתק כרטיס החניה (ראה : מכתבה של הגברת עדנה שמחה מיום 8.10.2003 וכן עמוד 5 שורות 25 – 26 לפרוטוקול) .

על אף שמדובר בדרישות לגיטימיות ומינימאליות , הרי שהתובעים הודו במהלך הדיון כי אין בידם אסמכתא כלשהי לקיומו של כרטיס החנייה מאחר ולגרסתם, הכרטיס המקורי צורף למכתב מיום 12.12.2002 (ראה : עמוד 3 שורות 20 – 21 לפרוטוקול) . חרף חובתם של התובעים להותיר בידם את העתק כרטיס החנייה , הרי שהאחרונים מצאו לנכון להשתלח בנציגי הנתבעים בלא כל סיבה , על אף שאלו היו נכונים לשקול את ביטול הדו"ח . יתירה מזאת , לא נגרע חלקם של התובעים בכך שלא קיבלו את יומם בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים , שכן בהיעדר אסמכתא לרכישת כרטיס החנייה ובהיעדר ציון מספרו הסידורי קיימת סבירות גבוהה ביותר לכך שהקנס אף היה מוכפל על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים מכח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בסוגיות שענייננן עבירות קנס .

אשר לטענות המופנות כלפי הנתבע 2 כתוצאה מההחלטה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל מבלי לוודא מהי החלטתו של התובע העירוני של הנתבעת 1 , הרי שמעדותו של עו"ד וייסמן ממשרד הנתבע 2 עולה , כי הליכי הגבייה ננקטו רק לאחר שמשרד הנתבע 2 קיבל מידע מפורש מהנתבעת 1 בדבר הפיכת הקנס לחלוט ולאחר שנים רבות של דין ודברים בין התובעים . יתירה מזאת , משרד הנתבע 2 שלח בתחילה מכתב התראה בתאריך 3.5.2004 כאשר הליכי ההוצאה לפועל ננקטו כארבע שנים לאחר מכן ביום 17.4.2008 , וזאת לאחר דין ודברים ממושך מאוד עם התובעים שבמהלכו התאפשר לתובעים פעמים רבות להציג העתק של כרטיס החנייה וכן אסמכתא למשלוח הדואר מיום 12.12.2002 . אשר על כן , לא מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבע 2 הפר את חובת הזהירות וכי פעל בפזיזות או ברשלנות עת מצא לנכון לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובעים .

מעבר לאמור מעלה , התובעים כלל לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיות לכך שאכן נגרם להם נזק של ממש כתוצאה מהתנהלות מביצוע הליך העיקול בחשבון הבנק של התובע בסכום נמוך ביותר בשיעור של 312 ₪ . התובע 1 לא הרים את נטל הראיה לעניין הנזקים הנטענים כתוצאה מהליך העיקול , שכן לראיותיו לא צורפו דפי חשבון הבנק ואף לא צורפה שום אסמכתא אחרת , אשר היה בה כדי ללמד על כך שלא עלה בידי התובע לשלם את חובותיו לנושים השונים ולהמשיך בתיפקודו השוטף כתוצאה מהטלת עיקול על חשבון הבנק שלו בסכום של 312 ₪ בלבד . כמו כן , לא זומן לעדות בעל הדירה של התובע 1 , לא זומנה לעדות רעיית התובע ואף לא זומנו לעדות שותפיו של התובע 1 למקום עבודתו על מנת ללמד על פגיעה במוניטין המקצועי והעסקי של התובע כתוצאה מהליך העיקול ואף לא הוצגו בפני ביהמ"ש ראיות לכך שהתובע אכן נאלץ להפסיד ימי עבודה על מנת לפעול להסדרת ענייניו אל מול הנתבעים . מעבר לכך , התובע 2 לא הציג בפני ביהמ"ש ראיות לכך שאכן נגרם לו נזק ממוני בעצם הנסיעה מביתו בקצרין למשרדי הנתבעת 1 , ואף לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה קיצוני המחייב את שיפויו של התובע כתוצאה מנקיטת הליך העיקול כלפי חשבון הבנק של בנו (התובע 1) בסכום נמוך ביותר של 312 ₪ .

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ