העליון: צעירה קולומביאנית שגדלה בארץ תוכל לחיות בישראל

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' מודריק), בגדרו נדחתה עתירתה של המערערת לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה 156 (להלן: החלטה 156).

           אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה.

העובדות הרלבנטיות

2.             המערערת נולדה בחודש דצמבר 1992 בקולומביה. בחודש אפריל 1996, כשהיא בת כשלוש שנים וארבעה חודשים, הגיעה המערערת לישראל ביחד עם הוריה, אשר השיגו עבודה בישראל כעובדים זרים. המערערת למדה בישראל בגן חובה ובבית הספר היסודי, מכיתה א' ועד לכיתה ה'. בראשית שנת 2003, לאחר כשבע שנים ומחצה בישראל, ומשנותר אביה של המערערת ללא עבודה וללא היתר שהייה - החליט האב לחזור לקולומביה. אמה של המערערת עבדה באותו זמן בישראל כמטפלת סיעודית, ובמקום העבודה שלה - לא איפשרו לה לשכן את בתה יחד עמה. לפיכך חזרה המערערת עם אביה לקולומביה ושהתה שם כשנתיים ומחצה (מחודש דצמבר 2003 ועד סוף חודש מאי 2006). היא לא הצליחה להסתגל למקום המגורים החדש ולהוויה ששררה בקולומביה, וזאת מאחר שהיא התרגלה כבר לתרבות ולאורח החיים בישראל וכן מכיוון שרמת הספרדית שבפיה היתה נמוכה משל בני גילה.

           בסוף חודש מאי 2006 חזרו המערערת ואביה לישראל, והמערערת השתלבה מחדש בבית ספר בתל אביב. בתוך כך, המערערת התערתה חברתית, והשתלבה גם בתנועת נוער. הוריה של המערערת היו באותה שעה בסטטוס של שוהים בלתי חוקיים בישראל.

3.             בתאריך 18.6.06 נתקבלה בממשלה החלטה 156, שעניינה: "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". החלטה 156 זו תיקנה החלטה קודמת בנושא - החלטת ממשלה מספר 3807 מחודש יוני 2005 (להלן: החלטה 3807). למען שלמות התמונה אעיר כי בתאריך 1.8.2010 התקבלה החלטת ממשלה נוספת בנושא: החלטה 2183 (להלן: החלטה 2183).

4.             בתאריך 28.8.06 הגישו המערערת והוריה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטה 156, שפרטיה יובאו בהמשך. בתאריך 7.1.07 נדחתה בקשתם, בנימוק שהמערערת אינה עומדת בתנאי הדורש כי במועד קבלת החלטה 156 - הילד נמצא בישראל וחי בה ברצף לפחות 6 שנים. ערר בענין זה, שהגישו המערערת והוריה, נדחה אף הוא, וזה היה גם גורלה של העתירה שהגישה המערערת לבית המשפט הנכבד קמא.

           על דחיה זו - נסוב הערעור שלפנינו. זה המקום לציין כי לאחר שמיעת הערעור קבענו כי עד להכרעה בערעור - המערערת לא תורחק מן הארץ וכי גם אחד מהוריה רשאי יהיה להישאר עמה בישראל.

           עתה אתאר את המקור הנורמטיבי הרלבנטי לערעור (החלטה 156).

החלטה 156, התנאים הקבועים בה והמחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לגביה

5.             בתאריך 18.6.06 נתקבלה כאמור החלטה 156, המתקנת החלטת ממשלה קודמת בנושא - החלטה 3807. המדובר בשתי החלטות ממשלה, שמגלמות, כך על פי מה שנאמר בהן, הסדרים חד-פעמיים, בגדרם נקבע כי שר הפנים רשאי להעניק רישיון לישיבת קבע בישראל לילדי שוהים בלתי חוקיים, שהתערו בחברה הישראלית ובתרבותה, וכן ליתן רישיון לישיבת ארעי בישראל להוריהם, לאחיהם ולאחיותיהם, המתגוררים עימם במשק בית משותף בישראל. כל זאת בהתקיים התנאים הקבועים בהחלטות.

6.             על פי החלטה 156, רשאי שר הפנים להעניק רישיון לישיבת קבע בישראל לילד של שוהים בלתי חוקיים (להלן: הילד) בהתקיים כל התנאים הבאים:

א) במועד קבלת החלטה 156 הילד נמצא בישראל וחי בה ברצף לפחות 6 שנים. יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף לעניין תנאי זה.

ב) הילד נכנס לישראל בטרם מלאו לו 14 שנים.

ג) הורי הילד נכנסו לישראל כדין לראשונה באשרה ורישיון, טרם מועד לידתו של הילד, או כניסתו לישראל.

ד) הילד דובר את השפה העברית.

ה) במועד קבלת החלטה 156 הילד לומד בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר בבית ספר בישראל, או שסיים לימודיו כאמור.

וכך באו הדברים (וכן נושאים נלווים) לידי ביטוי בלשונה של החלטה 156 (ההדגשות שלי - ח"מ):