עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בבקשה לקיום צוואה (ת"ע 42383-10-13) והתנגדות לה (ת"ע 42406-10-13). במקביל הגיש הנתבע גם צו ירושה (ת"ע 42363-10-13) והתובעת את קיום הצוואה הגישה התנגדות לבקשה זו (ת"ע 42423-10-13). גם בתיקים אלה יכריע פסק הדין.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
- המנוח צ.ר ז"ל שנשא ת"ז .... הלך לבית עולמו ביום 17.04.2013 בהיותו בן 99 שנה (להלן : "המנוח").
- המנוח היה במותו אלמן. המנוח השאיר אחריו צוואה מיום 17.07.2007 שנערכה בפני רשות (נוטריון).
- בצוואתו, ציווה המנוח את רכושו לתובעת – בתו, לחתנו, לעוד שתי בנות ו-3 נכדים. בתו התובעת ובעלה, הם הנהנים העיקריים בצוואה, וזכו בכל כספיו של המנוח כאשר יתר הרכוש התחלק בשווה בין כל הנהנים.
- את ההתנגדות לצוואה הגיש בנו של המנוח (להלן: "הנתבע").
- הנתבע טען בהתנגדותו, כי המנוח היה בלתי כשיר לערוך את הצוואה. לטענתו של הנתבע, ב-15 השנים האחרונות לחייו, היה המנוח סיעודי, ישב בכיסא גלגלים והייתה לו מטפלת צמודה במשך 24 שעות ביום 7 ימים בשבוע.
- הנתבע הוסיף, כי המנוח היה אדם חולני שסבל ב-25 השנים האחרונות לחייו ממחלות שונות ואף עבר אירוע מוחי בשנת 2000.
- לטענתו של הנתבע, בכל העת במשך 15 השנים האחרונות טיפלה התובעת בענייניו הכספיים של המנוח בשל היותה עובדת בבנק איגוד, "ועשתה בחשבון ככל העולה על רוחה", יתר ילדיו של המנוח היו "ממודרים".
- הנתבע הוסיף וטען, כי המנוח מעולם לא כתב צוואה לפני הצוואה הנוכחית, איש מהמשפחה לא ידע על הצוואה שכתב המנוח מלבד התובעת.
- לדבריו של הנתבע, כיוון שלא ידע על קיום הצוואה של המנוח הוא הגיש בתום לב את הבקשה לצו ירושה ולהפתעתו ותדהמתו, הוא נדהם לשמוע מהתובעת, על הצוואה שכתב המנוח בשנת 2007, ושרק היא ידעה על קיומה, ושהיא ידעה את תוכנה המלא.
- הנתבע טען, כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמתי של המנוח, ועצם מינוי התובעת ובעלה למנהלי עיזבון – מצביע בבירור על השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת. התובעת היא שטיפלה בנושא הכספים ב-15 השנים האחרונות של המנוח, הייתה מיופת כוח בחשבונותיו, עשתה ככל העולה על רוחה בחשבונות אלה, ומדרה את שאר האחים והאחיות מהנעשה בחשבונות, והפכה בעצם "לבעלת החשבון" למעשה, ככל שהדרדר מצבו הרפואי של המנוח.
- הנתבע הוסיף וטען, כי תלותו של המנוח בתובעת הייתה תלות מקיפה ויסודית מבחינה כלכלית ומבחינה נפשית.
- הנתבע הוסיף וטען, כי במצבו הרפואי בעת כתיבת הצוואה, המנוח לא היה כשיר מן הבחינה הפיזית, המנטלית והקוגניטיבית, ולאור גילו (93 שנה) בעת כתיבת הצוואה, ולאור מצבו הרפואי של המנוח, יש סבירות גבוהה מאוד להעדר צלילות דעת של המנוח בעת כתיבת הצוואה. הנתבע מנה בהתנגדותו את כל תחלואיו של המנוח, והדגיש, כי אין לו מידע רפואי מלא על מצבו של המנוח בשל סירוב שירותי הבריאות ליתן לו מידע זה ולא צו שיפוטי.
- עוד טען הנתבע, כי גם נסיבות עריכת הצוואה, מעידות על כך שיש לבטלה; המנוח היה בן 93 בעת עריכת הצוואה, כדי להביאו לנוטריון היו חייבים להסיע את המנוח במכונית וכיוון שאחרים לא ידעו – כי אז המסקנה היא, כי התובעת ובעלה הם שהסיעו את המנוח לנוטריון, והם גם הנהנים העיקריים על פי צוואת המנוח.
- הנתבע הוסיף וטען, כי המנוח לא ידע עברית, ואין זה סביר שהוא מסר את פרטי היורשים לנוטריון, וכך אין זה סביר שהמנוח ידע את מספרי חשבונות הבנק שלו, או שידע את מספרי הגוש והחלקה של דירתו, על העובדות הללו, לטענת הנתבע, מראות שהיה מישהו נוסף שהשתתף בעריכת הצוואה, ואלה התובעת ובעלה להם הוריש את כל כספי הבנק שלו.
- מנגד, בתשובתה להתנגדות לצוואה (שהיא גם התנגדות לבקשת צו הירושה) טענה התובעת, כי מאז ומתמיד, ואף בתקופה בה הייתה אימה המנוחה בחיים, הייתה היא זו אשר טיפלה בכל ענייניהם של ההורים, לרבות בחשבון הבנק שלהם. לטענתה, חשבון הבנק בבנק הפועלים בת-ים, היה חשבון משותף של ההורים, ולא הייתה לה בו זכות חתימה. החשבון בבנק איגוד, נפתח עוד בשנת 1994, כחשבון משותף לתובעת ולשני ההורים, וזאת לבקשתה של אימה המנוחה. החשבון בבנק הפועלים, נסגר ע"י המנוח בשנת 2007, לבקשתו של המנוח, בנוכחות הבת ש. לאחר שהבנק החזיר למנוח הוראת קבע בגלל שלא הייתה יתרה מספקת בחשבון, ומה גם שהנסיעה לבנק הפועלים הפכה קשה למנוח, ובבנק איגוד בו היא עבדה קיבל המנוח הטבות שונות, כמו פטור מדמי ניהול, הטבות על פיקדונות וכדומה, וכן המנוח היה מגיע לסניף בנק איגוד ברגל.
- לטענתה של התובעת, הנתבע לא שמר במשך כל השנים על קשר רציף עם ההורים המנוחים, והשאיר את כל הטיפול בהם לתובעת, בעלה ולאחות ש.. רק לאחר פטירת המנוח "נזכר" הנתבע להעלות טענות העומדות בניגוד לרצונו האחרון של המנוח.
- התובעת הוסיפה עוד בתשובתה, כי המנוח לא היה סיעוד במשך 15 השנים האחרונות לחייו, ובשנת 2007 עת ערך את צוואתו, היה צלול בדעתו ובעל רצון חופשי, גם האירוע המוחי, שהנתבע טען שעבר היה אירוע קל שלא השפיע על תפקודו ועל דעתו ורצונו החופשי.
- עוד מציינת התובעת, כי המנוח לא היה אדם חולני, אך בגילו המופלג אליו זכה להגיע, סבל מבעיות בריאות שונות, היה לו לחץ דם של אנשים צעירים, הוא גר בקומה שניה בלי מעלית ורק לפני כשנה ושלושה חודשים, הגיע המנוח לניחום אבלים לביתה של האחות ש. שבעלה נפטר.
- התובעת הוסיפה, כי כשנה לאחר פטירת אימם של הצדדים, בשנת 2004, משך המנוח במזומן 150,000 ₪ מהחשבון וחילק לכל אחד מהילדים 30,000 ₪.
- התובעת הוסיפה, כי עוד לפני 2007, פנה המנוח פעמים רבות אל הבת ש. על מנת שתפנה אותו לעורך דין לצורך עריכת צוואה, וכך מי שהפנה את המנוח לנוטריון הייתה דווקא הבת ש.. התובעת אכן הסיעה את המנוח (ש. לא יכולה הייתה להסיעו) לנוטריון אך כלל לא עלתה למשרדו, ועל דבר עריכת הצוואה, ידעה הבת ש., וגם גילה אלמנתו של הבן ש. ז"ל – כבר למחרת עריכתה.
- התובעת טיפלה כל השנים במנוחים, ולדבריה, הטענה שכביכול השפיעה על המנוח או בודדה אותו אינם אמת ואף עזות מצח. לדבריה המנוח עלה ארצה בשנת 1949 והוא דיבר וקרא עברית ולא נדרש למתורגמן.
- לטענת התובעת, ההתנגדות לוקה בחוסר תום לב, ויש לדחותה.
דיון
חזקת כשרותה של הצוואה
- הצוואה נחתמה ביום 17.07.2004 בפני נוטריון ולכאורה קיימת חזקת כשרות לצוואה.
- כידוע קובעות ההוראות סעיף 25 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כאמור:
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו החופשי האמתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים האמורים..."
- לאחר ששמעתי את עדותו של הנוטריון עו"ד מטלון השתכנעתי שהצוואה נערכה כדין בפניו של הנוטריון.
אכן עו"ד מטלון הביא עותק של הצוואה (ראה מוצג בימ"ש/1) שאינו תואם את הצוואה שבמחלוקת, שכן עותק זה נושא את התאריך 11.07.07, אך אני מקבלת את העובדה שזו, ככל הנראה טעות ולדברי עו"ד דוד מטלון, ככל הנראה הצוואה הודפסה פעמיים. (ראה חקירתו הנגדית בעמודים 35 ו-36 לפרוטוקול) שם הוא אומר "יכול להיות שהפקידה שלי הדפיסה פעמיים", בהמשך (עמוד 36 שורות 16-17) אומר העד כי "יכול להיות שהיה אצלי פעמיים"...
מכל מקום בצוואה שהוגשה ע"י התובעת (מתאריך 17.07.07) חסר מספר הזהות של הנתבע ואני מורה, כי הצוואה תתוקן ע"י תוספת מספר הזהות של הנתבע 005687009.
הטענה בדבר היעדר כשירות למנוח
- סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 קובע כאמור:
"כשרות לצוות
צוואה שנעשתה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- הפסיקה, הרבתה לעסוק בשאלה מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו בפסיקה על פי שלושה רכיבים עיקריים מודעות המצויה לעובדה שהוא ערך צוואה; ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו; מודעתו באשר לתוצאת עשיית הצוואה על יורשיו.
ראה: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד ל"ט(3)101; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז ואח' פ"ד מ"א(4)454;
- עוד נקבע בפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.
ראה: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח(3)727; ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1)318; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב(2)813;
- ועוד נקבע בפסיקה, כי מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, או שחתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת, ומשנה תוקף יש לדברים אלה משמולאה הצוואה אחרי הדרישות הצורניות הנדרשות בחוק הירושה.
ראה: ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1)318; כן ראה ספרו של פרופסור שילה "פירוש לחוק הירושה, התשכה"-1965" – הוצאת נבו, כרך 1 עמוד 248.
- לאחר בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני, ניתן לקבוע שהנתבע, לא הרים את הנטל הראייתי המושת עליו, ולא הוכיח, כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". ולא רק זאת, אלא שהוכח באופן פוזיטיבי כי המנוח היה צלול בעת עריכת הצוואה, וידע להבחין בטיבה.
- בהחלטתי מיום 24.03.14 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופסור שמואל פניג לבדוק האם המנוח היה כשיר לערוך את צוואתו.
המומחה הגיש לבית המשפט חוות דעת הנושאת תאריך 17.03.2015 ובה קבע בין היתר כדלקמן:
"סיכום ודיון
חוות דעת זו מתמקדת בכשירותו הקוגניטיבית של המנוח לערוך צוואה ביולי 2007 בהיותו למעלה מבן 93. המנוח נפטר בגיל 99.
חוות דעת זו היא רטרוספקטיבית עם כל המגבלות הנובעות מסוג זה של חוות דעת ואין טעם לפרט.
...
אין בדיקה קוגנטיבית ספציפית בתאריך נשוא חוות הדעת המתייחס לכשירותו של המנוח לערוך צוואה, וכל המידע המובא בחוות הדעת הוא מידע עקיף. המידע הרפואי מתייחס הן לתקופה שלפני עריכת הצוואה והן לתקופה שלאחריה.
מבחינה גופנית, הרי החולה בתקופה זו לא שולט בצרכיו, הוא מרותק לכיסא גלגלים, ניידותו מאד מוגבלת בגלל בעיות קשות ברגליים וחולשה, הוא סובל ממחלת ריאות קשה ומזיהומים חוזרים בדרכי השתן עם קושי להיגמל מהקטטר, כמו כן סובל מאי ספיקת כליות.
יחד עם זאת לגבי התפקוד הקוגניטיבי הרי למעט האבחנה של דמנציה שמופיעה לראשונה באשפוז בספטמבר 2007, אין תיעוד על ירידה קוגטיבית. אני נותן משקל רב יותר בהערכתי לבדיקותיה של רופאת המשפחה הקבועה שלו מאשר לאשפוזים הקצרים בוולפסון לשם הוא מגיע במצב גופני קיצוני ואז גם יכולים להופיע מצבים בלבוליים או הפרעות בהתמצאות הנובעים מהמצב הרגעי הקיצוני בו הוא מצוי.
לדוגמא, בשני אשפוזים שונים בוולפסון בהפרש של חודשיים הרי בראשון בספטמבר 2007 הוא מוגדר כדמנטי ובנובמבר הוא מוגדר כצלול ומתמצא. להערכתי, ההבדלים הללו נובעים מהמצב הקליני איתו הוא מגיע לבית החולים.
במרבית המפגשים של אנשי מקצוע הרפואה עם המנוח מצויין, כי הוא בהכרה מלאה ומתמצא וכן מגלה תובנה למצבו, יש תיעוד גם על כך שהוא מתקשר עם הסביבה ואפילו נמצא בקשר חברתי.
בתקופה זו הוא מקבל סיעוד של 24 שעות ממטפלת פיליפינית הצמודה אליו, רופאת המשפחה מציינת שוב ושוב את ניסיונותיה להסביר למנוח את הפסול שבהתנהגויותיו הלא בריאות ומתייחסת אליו כאדם בר-דעת.
לגבי מצבו הרפואי של המנוח אין חולק על כך שהיה לא טוב והדרדר במהלך השנים למרות מחלת הריאות החסימתית של המנוח הוא המשיך לעשן, כמו כן סבל מזיהומים חוזרים בדרכי השתן, עבר אירוע מוחי, סבל מיתר לחץ דם והיו לו מספר אומים מוחיים, מחלה ווסקולרית של המוח על רקע יתר לחץ דם כנראה, איננה בהכרח מתבטאת בשטיון ווסקולרי. במקרה שלפנינו, אין עדות להתפתחות שיטיון, אם כי כאמור, אבחנה זו מופיעה בשנת 2008.
אבחנה של דמנציה כשלעצמה אין פירושה בהכרח חוסר כשירות לערוך צוואה. במצבים ההתחלתיים של דמנציה כאשר ערכי המיני מנטל (בדיקה סטנדרטית להערכת תפקוד קוגניטיבי) נעים בין 15-23, יכולה שתשמר המסוגלות / כשירות לעריכת צוואה. רק אם יש עדויות שאכן נפגע כושר שיפוטו של הלוקה בשיטיון לפעול ולבחור בין אלטרנטיבות וכן להתמצא בנעשה סביבו, ניתן להסיק שנפגעה כשירותו של הלוקה בשטיון לערוך צוואה.
לא מצאתי בתיעוד הרפואי בשנים הללו, למעט האבחנה של דמנציה, אינדיקציות שהמנוח היה מבולבל (למעט לילה אחד ב 02.09 באשפוז בוולפסון) לא מתמצא (שוב למעט אותו אשפוז ב-01.09.2007, כאשר בקבלה לא התמצא בזמן) לא יכול לזהות את הסובבים אותו, לא הבין את מצבו הרפואי והתנהג בצורה חסרת שיפוט בנושאים הקשורים לעריכת צוואה. כמו כן, לא מצאתי בתיעוד הרפואי העשיר, שהיה שרוי בתקופה זו בדיכאון או במצב פסיכוטי, מצבים פסיכיאטריים, שיכולה להיות להם השלכה על כשירותו לערוך צוואה.
מסקנה
לפי מיטב שיפוטי המקצועי, אין אינדיקציה שהמנוח לא היה כשיר לעריכת צוואה בתאריך 17.07.2007. מסיבה זו, אני מעריך שבתאריך כתיבת הצוואה, היה המנוח כשיר לעריכת צוואה.
פרופ' שמואל פניג
פסיכיאטר..."
- פרופסור פניג לא נחקר על חוות דעתו, וחוות דעתו לא נסתרה.
- למעשה די בכך כדי לקבוע את כשירותו של המנוח, אך התובעת סיפקה שתי ראיות נוספות. היא צירפה (נספח א') לתצהיר עדותה הראשית את תצהיר המנוח לתמיכה בצו ירושת רעייתו המנוחה, בשנת 2011 כ-4 שנים אחרי עריכת הצוואה וכן צירפה את נספח ב' לתצהיר עדותה הראשית בה נראה שהמנוח חידש ב-2012 את תעודת הזהות שלו. – גם מראיות אלה יש תמיכה לקביעה הפוזיטיבית בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה.
- רק למען שלמות התמונה – אתייחס גם לטיעונו של הנתבע בסיכומיו (ראה סעיף 50 מהם) בדבר כשירות המנוח, אכן חוות דעתו של המומחה, היא רטרוספקטיבית, ותמיד כאשר בית המשפט ממנה מומחה בנושא כגון דא, כך פני הדברים, ואין בכך כל רבותא, עול ההוכחה היה על הנתבע להורות אחרת, או לפחות לנסות ולתקוף את חוות הדעת, אך הוא לא עשה כן.
- אוסיף ואומר, כי גם אם אקבל את טענת הנתבע כי עול ההוכחה עבר אל התובעת, הרי ניתן לקבוע שהיא הרימה את הנטל המושת עליה והוכיחה כי המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה בעת שנחתמה.
- המסקנה: אני דוחה את טענת הנתבע בדבר היעדר כשירות המנוח לערוך את הצוואה.
הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת
- סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע:
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
- הכלל המשפטי קובע:
"אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא – השפעה בלתי הוגנת".
ראה בעניין זה ספרו של פרופסור שילה "פירוש לחוקי הירושה, תשכ"ה-1965" הוצאת "נבו" כרך 1 עמוד 269.
כן ראה: ע"א 190/98 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד ר"ב(2)138; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב(2)813.
- לעניין נטל ההוכחה להוכיח השפעה בלתי הוגנת, קובע הכלל המשפטי, כי זה מוטל על כתפיו של הטוען כך.
ראה ספרו של פרופ' שילה "פירוש לחוקי הירושה" (שם) עמוד 270.
- הפסיקה קבעה מעין "נייר לקמוס" לבחינת השאלה בדבר השפעה בלתי הוגנת, ואלה עוברים דרך ארבעה מבחנים:
מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיסית והנפשית בעת חתימת הצוואה.
מבחן התלות והסיוע – האם המצווה נזקק לסיוע במטלות היומיום.
קשרי המצווה עם אחרים – עד כמה המצווה קיים קשרים עם סביבתו, ועד כמה הוא היה תלוי בנהנה.
נסיבות עריכת הצוואה – על פי מבחן זה, יש לשקול מהן הנסיבות בהן נערכה הצוואה, ועל פיהן יש להעריך את ההשפעה הבלתי הוגנת.
ראה: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב(2)813; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1)318; ע"א 2500/93 שטיינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3)338; ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן פ"ד ל"ט(4)769.
- אגש איפוא לבדוק את התשתית הראייתית שהונחה לפני, בפריזמה של המבחנים האמורים לעיל.
41.1 מבחן התלות והעצמאות
כפי שסקרתי לעיל, אכן המנוח היה מוגבל פיזית ואף נזקק לסיוע של עובדת סיעודית אך אין כל סימוכין על תלות מנטלית כלשהי.
בחוות דעתו של פרופסור פניג, אותה סקרתי, הוא חוזר על התיעוד הרפואי, שהמנוח היה בהכרה מלאה מתמצא, ואף מגלה תובנה למצבו, הוא הוסיף שיש תיעוד על כך שהוא מתקשר עם הסביבה, ואפילו נמצא בקשר חברתי.
רופאת המשפחה, מתייחסת אליו כאדם בר דעת.
אין סימוכין על דיכאון או מצב פסיכוטי, להיפך. גם התובעת וגם אחותה העידו על עצמאותו המנטלית והחברתית של המנוח.
ע.ת.3 הצהירה בסעיף 4.6 לתצהיר עדותה הראשית: "אבי היה אדם מבוגר שסבל ממחלות התואמות את גילו ואורח חייו. במועד עריכת הצוואה ואף שנים לאחריה תפקד אבי באופן עצמאי, תיקשר עם הסביבה והיה מעורה בנעשה במדינה. אבי הביע את דעותיו באופן חופשי ועצמאי, ידע היטב מה הוא רוצה וכיצד להביע ולהשיג את מבוקשו".
האמור לעיל – לא נסתר בחקירתה הנגדית של העדה.
ע.ת.4 – התובעת – הצהירה בתצהיר עדותה הראשית בסעיף4.2:
"למרות שמצבו הרפואי של אבי ז"ל התדרדר במרוצת השנים נוכח גילו והעובדה שלא הקפיד על חיים בריאים (רק לדוגמא אבי עישן הרבה למרות התנגדות והתראות מצד הרופאים), מצבו הנפשי של אבי היה תקין. אבי היה אדם החלטי ועצמאי בכל
החלטותיו עד כשנה לפני פטירתו, הגם שהאירוע המוחי בו לקתה אמי ולאחר מכן פטירתה, ציערו מאוד את אבי, המשיך אבי לנהל את ענייניו ביד רמה. כך גם לאחר פטירת אמי ז"ל אף אחד לא העז לדרוש את חלקו בירושת אמי".
בהמשך תצהיר עדותה הראשית, מתארת התובעת את המנוח כאדם עקשן ודעתן, תורם כספים לבית הכנסת עד 2008 ומתחזק את בית הכנסת בהתנדבות. בסעיף 4.7 לתצהירה אף תארה כי היה מבצע את הקניות לבית בסיוע המטפלת ופעם עד פעמיים בחודש, היה מגיע לבנק למשוך כסף למחייתו.
גם עדותה של התובעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית, ואף עלה מן החקירה שהמנוח שיחק קלפים עם חבריו (עמוד 25 לפרוטוקול).
המסקנה – על פי מבחן התלות והעצמאות – המנוח היה עצמאי מנטלית ומחשבתית.
41.2 מבחן התלות והסיוע
גם תוצאות מבחן זה, מביאות למסקנה, שהמנוח היה עצמאי. בתיעוד שסקר פרופסור פניג בחוות דעתו הוא תאר ביקור רפואי בביתו (ביוזמת הצוות הרפואי) בדיווח כתוב "בזמן הביקור ישב ותיקון שעון. ממצאים: בהכרה מלאה, משתף פעולה, מתמצא בזמן ובמקום מדבר לעניין".
תיעוד זה הוא מתאריך 7.12.2007 היינו כ-5 חודשים אחרי עריכת הצוואה.
וכן סקר המומחה גם תיעוד רפואי מ-23.02.2007 בו נרשם כי החולה אינו מעוניין להתאשפז, גם תיעוד זה מצביע על דעתנו ועצמאותו המחשבתית של המנוח.
אכן, התובעת סייעה למנוח והסיעה אותו במכוניתה, אך המנוח הפציר בתובעת ובע"ת 2 (אחותה הגב' ש. א.) לקחת אותו לעו"ד, בשל רצונו לערוך צוואה.
כאשר נשאלה התובעת עת טיפלה במנוח יחד עם אחותה ש., ענתה בעמוד 29 לפרוטוקול:
"מה זאת אומרת יחד אתנו? היו קוראים לנו, כשלא מרגיש טוב או שהיה צריך, או שש. הייתה מגיעה או אני או שתינו".
באשר ל"הסעה" ענתה התובעת:
"ש. לא היה לה אוטו, לי היה רישיון נהיגה, הייתי יכולה להסיע את אבי, לפעמים לקניות, לאירועים, לטיולים, אני הייתי הבת שלו".
ובהמשך כאשר נשאלה במפורש: "את הסעת את אבא שלך לעו"ד? השיבה: "איך ש. יכלה לבוא אם לא היה לה אוטו?..."
המסקנה העולה גם ממבחן זה – המנוח לא היה "תלוי" בתובעת, התנהגותה אכן הייתה התנהגות של בת מסורה, אך לא היו יחסי תלות, והוכח כי המנוח היה עצמאי.
41.3 מבחן קשרי המצווה עם אחרים
כפי שכבר סקרתי לעיל עדויותיהן של התובעת ואחותה ש. בדבר קשריו החברתיים של המנוח לא נסתרה.
הוכח, כי המנוח הקפיד ללכת לבית הכנסת, תחזק אותו באופן קבוע ובהתנדבות, שיחק קלפים עם חבריו, גם בחומר הרפואי שסקר המומחה, נרשם, כי באחד מביקורי הבית נצפה המנוח משחק קלפים עם חבריו.
למנוח היו 18 נכדים, הוא היה נדיב אליהם, ראה אותם וקיים עימם קשרים.
גם עדי ההגנה העידו שהיו באים לבקר את המנוח, והדבר לא נמנע מהם, כך נכדו של המנוח ע"ה 3 – מר XXX (ראה חקירתו הנגדית בעמוד 12 לפרוטוקול) וכן ע"ה 5 – מר YYY בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 20-21.
הנתבע בחקירתו בא "חדור מטרה" הוא לא ענה בצורה ישירה על השאלות בחקירה וקשה היה להתרשם מדבריו, הוא לא הצליח לשכנע כי המנוח היה מבודד חברתית, להיפך בעמוד 17 לפרוטוקול ענה "... הייתי בקשר, הייתי בא בימי שבת, משחק קלפים, המטפלת הייתה מחזיקה קלפים..."
מסקנתי גם במבחן זה – כי הוכח לי פוזיטיבית שהמנוח קיים קשרים חברתיים ולא היה "מבודד" כנטען ע"י הנתבע.
41.4 נסיבות עריכת הצוואה
לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית שהונחה בפני, אני סבורה כי גם תוצאות מבחן זה אינן מובילות למסקנה שהייתה מצב התובעת השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה.
אין ספק, כי האחות ש. היא זו שהפנתה את המנוח לעו"ד דוד מטלון שערך את הצוואה.
השתכנעתי כי בניגוד לדבריו של הנתבע, התובעת לא נטלה חלק בעריכת הצוואה, או שהייתה מעורבת בעריכתה. התובעת אומנם הסיעה את אביה המנוח לעורך הדין והדבר נתמך הן בעדותה והן בעדות עורך הדין, אך לא הייתה בחדר בעת עריכת הצוואה וחתימתה.
הפסיקה חזרה וקבעה, כי הסעה למשרד עורך הדין, אין פירושה להיות מעורב בעריכת הצוואה.
ראה: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כ"ז (2)373; ע"א 681/77 מארק נ' שאבי פ"ד ל"ג(1)7; ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סודרנסקי פ"ד מ"ה(2) 221; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה פ"ד נ(3) 338.
הוכח בפני שעל פי עריכת הצוואה לא נותר בגדר סודו ועריכת הצוואה הייתה ידועה לאחות ש. א., לאלמנת הבן ש. ז"ל ועדת ההגנה, הגב' ZZZ.
עוד אוסיף ואומר, כי אני מקבלת לחלוטין, את עמדת התובעת בסיכומיה, ביחס לעובדה שהתגלתה במהלך הראיות, לפיה המנוח ערך צוואה קודמת ימים ספורים קודם. גם עובדה זו מחזקת את הטענה, שלא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת ושאכן, המנוח היה עצמאי ובלתי תלוי.
הנתבע ניסה להיבנות בסיכומיו מהעובדה שלכאורה היו שתי צוואות, אך עיון בהן, יראה שדווקא הצוואה המאוחרת מיטיבה עמו ממילא, הוראות הצוואה הנוכחית והצוואה הקודמת זהות בכל הנוגע לזהות היורשים – וכן באשר לכספים בחשבונות הבנק, וכן ביחס לזהות המוציאים לפועל של הצוואה.
המסקנה – גם בתוצאות מבחן זה, אין כל מאום היכול להוכיח השפעה בלתי הוגנת.
- המסקנה העולה מן המקובץ – הנתבע לא הוכיח שהייתה השפעה בלתי הוגנת ע"י התובעת על המנוח, ואילו התובעת מצידה הוכיחה את העדרה של השפעה בלתי הוגנת כזו.
- אוסיף ואומר שאחרי ששמעתי את מכלול העדויות אכן, הצוואה הגיונית בנסיבות העניין.
אין בה "הדרה" של הנתבע (והוכח שלמנוח היו סיבות אף לכעוס על הנתבע שמאז מות האם המנוחה מיעט לבקר את המנוח) והייתה למנוח סיבה להעדיף ולו במה את התובעת שהייתה מסורה לו.
סיכומו של דבר
- ההתנגדות נדחית.
- אני נעתרת לבקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח מ-17.07.07 ומאחר שהשתכנעתי, כי אכן זו צוואה אמתית המשקפת את רצון המנוח, אני מורה על תיקונה באופן שיתווספו לה מספרי הזהות של היורשים.
- תיק הבקשה לצו ירושה וההתנגדות לה – נדחית.
- התובעת תוכל להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי ערוכה בהתאם לתקנות.
- הנתבע יישא בהוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
- ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.
- תואיל המזכירות לשלוח פסק דיני לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י' אייר תשע"ו, 18 מאי 2016, בהעדר הצדדים.