לפני בקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על-ידי הנתבע מס' 1, מר שלמה זלמן שפירא (להלן:
הנתבע) בשמו ובשם אמו, היא הנתבעת מס' 2, הגב' חיה שפירא (להלן:
הנתבעת). על-פי הנטען בבקשה וכמפורט במסמך הרפואי אשר צורף כנספח 1 של הבקשה, מצבה הבריאותי של הנתבעת מצריך למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש. הנתבע פועל בעניין זה על-פי הצהרתו, ולפיכך הבקשה לסילוק על הסף מוגשת על ידו מתוקף היותו "ידיד קרוב" של הנתבעת כמשמעותו של מונח זה בתקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סדר הדין האזרחי).
א. רקע עובדתי
1. על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הוא בנה של הנתבעת, שהינה דודתה של התובעת. הנתבע עסק במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בתחום התיווך וההשקעות בנדל"ן וניהל עם אמו הנתבעת חשבונות בנק בבנק הפועלים בע"מ בסניף רחובות (להלן:
הבנק) אשר שימשו לצורך רכישת נכסי נדל"ן.
התובעת טוענת בכתב התביעה כי במהלך שנת 1996 פנו הנתבעים לאחיה של התובעת, מר אליהו שטינמץ, אשר ערב קודם לכן בערבות אישית לחובותיהם של הנתבעים לבנק, בבקשה לשעבד נכס אשר יהווה בטוחה להבטחת פירעון חובותיהם לבנק. יצויין כי נכס זה היה בבעלות משותפת של אחי התובעת, התובעת עצמה ואמם, הגב' הדסה שטינמץ. לגירסת התובעת, היא נעתרה לבקשה זו של הנתבעים אשר הופנתה אליה באמצעות אחיה, וביום 22.7.96 מישכנה יחד עם אחיה ועם אמה את זכויותיה במגרש הידוע כגוש 3694 חלקה 254 הנמצא בעיר רחובות (להלן:
המגרש). לטענת התובעת, משכנתא זו הבטיחה פירעונם של חובות קיימים ועתידיים של הנתבעים לבנק.
2. כפי שעולה מכתב התביעה, הנתבעים נטלו אשראי בסכומים ניכרים מהבנק לצורך רכישת נכסי נדל"ן שונים כמפורט להלן:
(א) ביום 26.1.94 רכשה הנתבעת נכס הנמצא ברחוב אדרת בירושלים הידוע כגוש 30023 חלקה 170, באמצעות הלוואות שמקורן בבנק. נכס זה נמכר לטענת התובעת ביום 31.3.98 תמורת סכום של 840,000$ שהסתכם בסך של כ- 3,215,000 ש"ח במועד הרלוונטי.
(ב) במהלך מאי 94 רכשה הנתבעת נכס נוסף (בית המחולק למספר דירות) הנמצא ברחוב ספיר בירושלים, הידוע כגוש 30109 חלקה 108, באמצעות הלוואות שמקורן בבנק. הלוואות אלה שימשו גם למימון תשלום מס רכישה בסך של 407,000$. לטענת התובעת, הנתבעת מכרה חלק מהנכס הזה בשנת 2001, ואת חלקו הנותר מכרה הנתבעת בשנת 2007.
(ג) הנתבעת רכשה נכסים נוספים הנמצאים ברחוב גזר וברחוב ישראליס בירושלים ואף זאת במימונו של הבנק. גם נכסים אלה, לטענת התובעת, נמכרו על-ידי הנתבעת.
(ד) ביום 1.1.96 רכש הנתבע מגרש הנמצא ברחוב רמות 6 ירושלים. גם נכס זה נרכש במימון של הבנק, ולטענת התובעת הוא נמכר על-ידי הנתבע במהלך שנת 98 כאשר רק חלק מהתמורה שקיבל הנתבע שימשה לפירעון חלק מההלוואה שהנתבע נטל לצורך מימון רכישתו. התובעת טוענת כי יתרת התמורה שימשה ככל הנראה לרכישת מגרש נוסף בשכונת רמות ירושלים, וכן לשם מימון רכישתם של נכסים נוספים.
3. על-פי טענתה של התובעת, בשלהי 1997 העביר הבנק, בהתאם להוראות הנתבע ו/או בהסכמתו, את יתרת החוב בחשבון הנתבעת לחשבונו מבלי לקבל את הסכמתה של התובעת לכך. כמו כן טוענת התובעת כי אף הנתבעת עצמה נטלה כספים שונים מהבנק אשר נדרשו לה לשם מימון רכישת נכסים שונים. לטענתה של התובעת, החוב שנוצר עקב רכישת נכסים אלה הועבר על-ידי הנתבעת לחשבונו של הנתבע, ואילו הנתבעת, מכרה לאחר מכן את נכסיה ברווח מבלי שפרעה את חובותיה לבנק. לאחר העברת החוב מחשבונה של הנתבעת לחשבונו של הנתבע המשיך הנתבע ליטול הלוואות נוספות מהבנק תוך "מיחזורם" של ההלוואות השונות שניטלו על ידו ועל-ידי הנתבעת מהבנק.
לטענת התובעת, מי שניהל בפועל את עסקיה של הנתבעת, לרבות רכישת נכסי הנדל"ן ומכירתם, היה הנתבע אשר פעל באמצעות ייפוי כח נוטריוני שמסרה לו הנתבעת לשם כך.
4. התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך 2006 נודע לה מאחיה כי הנתבעים לא פרעו את ההלוואות אשר נטלו מהבנק, וכי יתרת החוב בחשבונו של הנתבע עמדה ביום 12.10.06 על סך של 16,170,000 ש"ח הכולל הן את החוב של הנתבע, והן את החוב של הנתבעת אשר הועבר, כאמור לעיל, לחשבונו של הנתבע.
במהלך 2007 התנה הבנק את המשך העמדת ההלוואה לנתבע בתנאים אשר כללו, בין היתר, תשלום כספי בסכום של 1,000,000 ש"ח לפירעון חלק מהריבית אשר נשאו ההלוואות שנטל הנתבע. ביום 24.9.07 הודיע הבנק כי הוא מתנה את ביטול המשכנתא הרשומה לטובתו על המגרש בפירעון מלא של חובו הנ"ל של הנתבע לבנק.
ביום 2.11.07 שלח אחיה של התובעת מכתב לנתבע בו הוא מודיע לו בשמו ובשמה של התובעת על כוונתם למכור את המגרש לשם פירעון החוב שהצטבר בחשבונו של הנתבע בבנק על מנת לצמצם נזקיהם הנובעים מהגידול המתמיד של היקף חובות הנתבעים לבנק וההכרח לממש את המשכנתא שנרשמה על זכויותיהם במגרש.
משלא נפרע חובם של הנתבעים לבנק נאלצה התובעת - על-פי גירסתה - למכור יחד עם אחיה ואמם את זכויותיה במגרש ביום 11.11.07. יצויין כי במסגרת הסדר שהושג בין התובעת ובני משפחתה לבין הבנק ניתנה לראשונים ארכה לממש את זכויותיהם במגרש על מנת להקטין הנזקים שהיו עלולים להיגרם להם עקב מכירתו של המגרש בצורה כפויה במסגרת מימוש המשכנתא אשר נרשמה על ידם לטובת הבנק.
ב. טענות הצדדים
5. הנתבעים טוענים כי תביעתה של התובעת הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הואיל ולטענתם, המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים נעשו לכאורה בין השנים 1997 לשנת 2001. לטענת הנתבעים, עילת תביעה של התובעת לעניין ההתיישנות נולדה ביום בו התגבשו העובדות המהותיות המהוות את עילה התביעה, או לחילופין ביום שבו נודעו לתובעת העובדות המהותיות כאמור.
בהקשר זה סבורים הנתבעים כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן:
חוק ההתיישנות) מסייג את חוסר הידיעה למצב בו לא היתה בידי התובע מודעות בכוח בדבר העובדות שנעלמו מידיעתו, ואשר אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן. לטענת התובעים, לו סברה התובעת כי התנהגותם של הנתבעים הינה בניגוד למוסכם עימה, היה עליה לפנות לערכאות המשפטיות ולא להמתין להגדלת הנזק במשך 12 שנים. בהקשר זה סבורים הנתבעים כי אין צורך בידיעה מדוייקת של גובה הנזק אלא די "בקצה חוט על היתכנותו".
6. אשר לטענת העדר היריבות טוענים הנתבעים כי הם מעולם לא פנו לתובעת וביקשו ממנה לערוב להם ו/או לשעבד נכס מנכסיה להבטחת חובם לבנק, וכי גם התובעת עצמה מודה כי רישום המשכנתא נעשה לאחר שהנתבעים ביקשו זאת מאחיה. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים, אין התובעת יכולה לבסס את תביעתה על העילה של עשיית עושר ולא במשפט. אליבא דנתבעים, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן:
חוק עשיית עושר ולא במשפט)מי שפרע חובו של אחר מבלי שהיה חייב לכך כלפיו אינו זכאי להשבה, ובפרט כאשר לתובעת היתה סיבה סבירה להתנגד לפירעונו של החוב. הנתבעים גורסים כי התובעת לא טענה כי היה עליה למכור את חלקה במגרש לצורך פירעון החוב וכי פירעון החוב הנתבע על-ידי הבנק היה מתאפשר אף אם היו נמכרות רק זכויותיו במגרש של אחי התובעת, מר אליהו שטינמץ.