אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק תת"ע 4124-04-11

החלטה בתיק תת"ע 4124-04-11

תאריך פרסום : 02/06/2014 | גרסת הדפסה
תת"ע
בית המשפט לתעבורה ירושלים
4124-04-11
17/07/2013
בפני השופט:
מרים קסלסי

- נגד -
התובע:
ניר ברזאני
עו"ד טל כהן
הנתבע:
מדינת ישראל
החלטה

הנאשם הודה והורשע על פי הסדר טיעון בנהיגה בשכרות. בין היתר נגזר דינו ביום 22/1/12  לאחד עשר חודשי פסילה.

בפני בקשתו לחשב רטרואקטיבית את תקופת הפסילה מהיום הנקוב בגזר הדין, וזאת בשל כך שלא ידע כי עליו להפקיד רישיונו בבית המשפט. ולחילופין לבטל גזר הדין ולכבד הסדר טיעון חדש בו ייגזרו על הנאשם רק חודשיים פסילה, אותם כבר ריצה, באשר הפקיד רישיונו ביום 24/3/13 (במקום 22/4/12).

הבקשה על שתי חלופותיה הוגשה בהסכמת המשיבה.

הבקשה סורבה על ידי, באשר התרשמתי כי הסכמת המאשימה ניתנה בהיסח הדעת, תוך שהיא מנוגדת לעמדתה העקרונית השוללת בקשות מסוג זה, מה גם שהיא מנוגדת לדין (תקנה 556 א' לתקנות התעבורה) ואין בנימוקיה משום טעם לחרוג ממנו, על אחת כמה וכמה כאשר בוחנים את החלטות בית המשפט העליון ברע"פ 8317/10 כהן נ' מ"י וברע"פ  2990/11 אמר נ' מ"י מיום 18/4/11, במקרה האחרון הטעות של הנאשם היתה לכאורה יותר מובנת (הפקיד בבית משפט אחד וסבר כי עמד בחובת ההפקדה גם לגבי הפסילה השניה שניתנה בטרם נגמרה הראשונה), ואף על פי כן סבר בית המשפט כי הצורך בוודאות בחישוב תקופת הפסילה ובמניעת ניצול לרעה מצבים של חוסר תיאום בין מזכירויות שונות, גובר על " אי נחת מסויימת מהסיטואציה בה מצוי המבקש", מה עוד שבגזר הדין בבימ"ש לתעבורה נרשם במפורש כי הפסילה תחושב מיום ההפקדה, בדיוק כמו במקרה הנוכחי.

לאחר שדחיתי הבקשה (ביום 21/4/13), הוגשה בקשה שניה בנוסח דומה, אם כי על ידי סנגור אחר,  כשהפעם נטען כי חובתו של בית המשפט לקיים דיון בנוכחות הצדדים בבקשה וכי הבקשה החלופית לביטול גזר הדין המקורי ומתן גזר דין על פי הסדר טיעון חדש מחייבת את בית המשפט בדומה לכל הסדר טיעון אליו מגיעים הצדדים בטרם ניתן גזר דין. 

לא מצאתי כי קיימת חובה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, אף על פי כן היות שרציתי לברר עמדתה העקרונית של המאשימה לגבי יתר המקרים, כמו גם לגבי מקרים נוספים שהגיעו לשולחני, להם המאשימה התנגדה בלא כל נימוק, זימנתי הצדדים לדיון ושמעתי אותם באריכות. 

לאחר הדיון ובטרם נתתי החלטה זו, התלבטתי ארוכות: האם הדין מחייב אותי בקבלת הבקשה רק משום ששני הצדדים הסכימו לה? האם אין בקבלת הבקשה משום הפרת עקרון השוויון בפני החוק,  אחידות הענישה ומתן עונש הולם לעבירה? מדוע המאשימה סירבה לכל יתר הבקשות? האם התקיימו כאן נסיבות מיוחדות שלא קיימות בבקשות אחרות? האם אינטרס הציבור ייוצג על ידי המאשימה בעצם מתן הסכמתה? האם החלטת בית המשפט בתיק הנוכחי לא תשמש תקדים לבקשות רבות נוספות? ואולי פשוט לרשום "כמבוקש" ולעבור לעניין הבא?

לאחר שהתעמקתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי איני מאשרת הבקשה, באשר בית המשפט אינו משמש "חותמת גומי".   

לאחר קיום הדיון התחזקה בי המסקנה כי הסכמת המאשימה במקרה זה ניתנה בהיסח הדעת, או מתוך התחשבות בחבר למקצוע שעלול להימצא במצב לא נעים מול לקוחו, ולא משום שהתרשמה באמת ובתמים כי קיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המצדיקים פעולות החורגות מן הדין, היא לא קיימה "שימוע" לנאשם, היא לא ביקשה מעולם לבחון ראיות לשאלת אי הנהיגה בפועל של נאשמים אחרים, ואף הצהירה באופן חד משמעי כי גם להבא אין לה כל כוונה כזו וכך אמרה:

" אני אובדת עצות בעניין זה מצד אחד נסיבות מיוחדות ומצד שני אין סיכוי כי נפתח תקיים סגורים וננהל דיונים בבקשות מסוג זה. כמעט באופן גורף מתנגדים לבקשות הללו" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 19-21).

הלכה פסוקה היא שטעות, אי ידיעת הדין, אי הבנה בין נאשם ובא כוחו וכיו"ב אינם בגדר נסיבות מיוחדות, המתירות ביטול גזר דין שניתן בהעדר, על אחת כמה וכמה גזר דין שכיבד הסדר טיעון , גם לא השכנוע הפנימי העמוק של נציגת המאשימה באמיתות טענות הנאשם לפיהן אכן לא נהג בפועל ואפילו מכר מכוניתו, לא יכולים להביא לתוצאה של קבלת הבקשה.  גם הנאשם ב תת"ע 1959-03-1 שבקשתו הובאה בפני ימים ספורים בטרם התקיים הדיון בתיק הנוכחי, מכר את מכוניתו ולא נהג מהיום שנפסל, אלא שלא ידע כי אובדן רישיונו אינו פוטר אותו מהפקדת תצהיר כתחליף,  ואף על פי כן לא היססה אותה נציגת המאשימה, תוך כדי הדיון בתיק הנוכחי,  לשרבט בכתב ידה על גבי הבקשה בתיק השני,  כי היא מתנגדת לה. תגובה זהה נמסרה בבקשות נוספות שהוגשו אלי בפרק הזמן בין מתן ההסכמה בעניינו של נאשם זה ועד הדיון (ראה תת"ע 1900-05-12,      993-08-10 ו-7753-05-12)  כמובן שהתנגדות המאשימה לבקשות כאלו מובעת באופן תדיר וברחבי הארץ ולא רק בבימ"ש זה, ואף הסנגור הביא כדוגמא את תת"ע 8267-03-12 אדל קרן (20/2/13), שם הצהירה המאשימה: "אנו מתנגדים לבקשה, החוק קובע שיש צורך בהפקדה פוזיטיבית...כשבחרה הנאשמת לעצום עיניה, אנו סבורים שאין מקום לרוקן מתוכן את מילות החוק ולהיעתר לבקשה.." . באותו מקרה ביהמ"ש בחר לפעול לפנים משורת הדין, על אף התנגדות המאשימה ולאפשר חישוב רטרואקטיבי. הנה כי כן, אם יש מקום להיענות לבקשת הנאשם ולו באופן חלקי, ההחלטה תתבסס אך ורק על נימוקים לפנים משורת הדין ולא על הדין. 

הטענה החילופית לפיה הצדדים הגיעו להסדר טיעון חדש וגזר דין חדש וכי בית משפט מחויב לאשר אותו, לא תצלח, לא רק משום שהמאשימה חזרה בה מבקשה זו כשאמרה  - " זה נכון שהתיק הסתיים ולכן אין המדובר בהסדר טיעון בינינו אלא בבקשה" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 16), אלא גם משום שההלכות הנוגעות לכיבוד הסדרי טיעון משום הרציונאל שעומד מאחורי זה (חסכון בזמן שיפוטי, כשל ראייתי שעלול להביא לזיכוי חפים מפשע, הגנה על אינטרס הציבור), אינם מתקיימים במקרה שבו הנאשם הודה, הורשע, נדון וגזר דינו הפך לחלוט. 

לא זו אף זו, תוכן הסדר הטיעון החדש, המשית עונש פסילה בן 3 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית על מי שנהג בשכרות והודה בכך, חורג באופן קיצוני מהעונש ההולם ואין לקבלו.

אסכם אם כן ואומר הדין אינו מאפשר קבלת הבקשה על שתי חלופותיה.

בית המשפט אינו משמש כחותמת גומי ומחויב לדין וליתר עקרונות היסוד בשיטת המשפט, שהקפדה עליהן אמורה לשרת גם את הצדק הטהור והם: אחידות הענישה, אכיפה לא בררנית, סופיות הדיון והלימות העונש לעבירה. 

האם יש טעמים לפנים משורת הדין להיעתר לבקשה?

נטען ע"י הסנגור כי הנאשם ירצה עונש כפול וכי הדבר פוגע בפרנסתו.  סך עונש הפסילה שהנאשם ירצה לפני הפקדת הרישיון ולאחריו, לא מגיע לכדי עונש המינימום הקבוע בחוק לנהיגה בשכרות. לענין פרנסתו של הנאשם, הרי בניגוד לנאשמים אחרים, לא מדובר בנהג מקצועי אלא במי שהרכב משמש לו אמצעי הגעה ממקום למקום בהיותו אדריכל נוף העוסק בעיצוב גינות יחד עם שותפו.   נכון הדבר כי מדובר בהכבדה ניכרת ובפגיעה כלכלית מסוימת בשל הצורך במציאת תחלי, לנהיגתו, אך שוב, עם כל הצער, לו היה מקפיד וקורא את גזר הדין בעצמו, היה מרצה רק 11 חודשי פסילה ולא 22.  בגזר הדין נרשם במפורש: "מוסבר בזאת כי חובת הנאשם להפקיד רישיונו במזכירות ביהמ"ש שאם לא כן, מחד יהא פסול מלנהוג ומאידך תקופת הפסילה לא תיחשב אלא מיום הפקדת הרישיון". 

על אף כל האמור לעיל, נוכח תקופת הפסילה הארוכה ותחושת אי הצדק הסובייקטיבי של הנאשם, שמטבע הדברים קרוב אל עצמו, כמו גם הרצון להתחשב לפנים משורת הדין, במקרים מתאימים גם בנאשמים אחרים, אני מוצאת לנכון להיענות באופן חלקי לבקשה, כך שתקופת הפסילה תיחשב החל מיום 24/11/12.

מזכירות תמציא אישור הפקדה בהתאם. 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ