אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק תיק צבאי 231/13

החלטה בתיק תיק צבאי 231/13

תאריך פרסום : 10/10/2013 | גרסת הדפסה
תיק צבאי
בית הדין הצבאי המחוזי
231-13
29/07/2013
בפני השופט:
סא"ל נועה זומר ס. נשיא ביה"ד

- נגד -
התובע:
התביעה הצבאית
הנתבע:
רס"ל חסן טראבין
החלטה

         התביעה מבקשת את הארכת מעצרו הממשי של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, בגין עבירות של התפרצות, פגיעה ברכוש, ניסיון להוצאת נשק מרשות הצבא והתנהגות שאינה הולמת.

            בכתב האישום, נטען כי ביום 13/07/13, הגיע הנאשם אל סמוך לבסיס "אמיתי", בצוותא עם ארבעה אזרחים - יוסף אבו עדרה, עימאד אבו עדרה, רעפת אבו עדרה וגלאל אבו צראר. כנטען, הנאשם והאחרים, או מי מהם, חתכו את הגדר ההיקפית של הבסיס באמצעות מספריים מברזל, ונכנסו אל תוך הבסיס. שם, הנאשם והאחרים, או מי מהם, פרצו שני מנעולים הנועלים שניים מהבונקרים בהם מאוחסן נשק, וזאת במטרה להוציא נשק מרשות הצבא. כנטען, הנאשם בצוותא עם האחרים, או מי מהם, נטלו מתוך אחד הבונקרים זביל של טיל לאו, שהיה באותה עת סגור אך לא חמוש בטיל. באותו זמן, חייל ששמר במקום הבחין בנאשם ובאחרים, והללו השליכו את הזביל ונמלטו מן המקום ברכב.

         תחילתה של החקירה בפטרול שביצע בשעה 02:50 לערך באיזור הבונקר בבסיס טור' סכר סואעד, אשר הבחין באדם בו הבחין אוחז בטיל לאו (או, כפי שהגדיר בעדותו במצ"ח, "תפס משהו ביד כמו ברזל כזה") במתחם הבונקרים, כאשר לצידו עוד שלושה או ארבעה אנשים. טור' סואעד לא זיהה את אותו אדם - וזאת בשל המרחק (לדבריו, כ-250 מ') ותנאי התאורה. כל שראה העד היה את אותו אדם משליך את הטיל (או הברזל, כאמור), כאשר הבחין בו, ושמע אותו אומר בערבית "ראו אותנו". העד פנה מייד להזעיק כוחות, בחשד לפריצה לבונקרים. בו בזמן, שמע רכב הנמלט מאיזור חניון כלי הרכב שמחוץ לבסיס (כעולה מן השרטוט שערך חוקר מצ"ח, החניון מצוי מעבר לגדר המקיפה את מתחם הבונקרים - אשר נמצאה עפ"י עדויות אנשי החמ"ל כאשר היא קרועה). דלת הבונקר נמצאה ע"י המפקדים שהגיעו למקום כאשר היא פתוחה, ללא מנעולים, וליד הדלתות נמצאו זביל ריק של טיל לאו וכן מספריים מברזל, באמצעותם ככל הנראה נחתכו המנעולים. על דלת הבונקר נמצאה טביעת אצבעות, שאינה של הנאשם או של מי מן האזרחים. על המספריים לא נמצאו טביעות כלל. לא נבדקו טביעות אצבעות על המנעולים.

            לאחר גילוי הפריצה, אותרו ע"י אחד מגששי היחידה, רס"ל מוניר גדיר, עקבות של נעליים אזרחיות (ארבעה זוגות, אם אינו טועה) ליד דלת הבונקר וכ-2 מ' מן הדלת. עוד סומנו על ידו עקבות גם ליד הגדר הפרוצה. לאחר מכן, פתחו חפ"ק המ"פ וחפ"ק הסמג"ד בסריקות רכובות בכביש הסמוך לבסיס. אין עדות ראיה לגבי הרכב שנשמע נמלט מן הבסיס, ולא נוצר קשר עין, במהלך המרדף הרכוב, עם רכב מסויים. אלא שבהגיעם אל אנדרטת הנגב, הנמצאת ליד כרם שלום - כשלוש עד חמש דקות נסיעה מן הבסיס - הבחינו הכוחות ברכב מסוג מזדה 6, שפנסיו כבויים, ובו חמישה אנשים. כאשר הבחינו יושבי הרכב בג'יפים הצבאיים, שכרזו להם, החלו בנסיעה כדי להסתובב ולעזוב את המקום, ובתגובה (כעולה מעדותם של עמרן כעבייה וטארק סואעד), בוצעו שתי יריות אזהרה באוויר. חמשת הנוסעים יצאו מרכב המזדה, וזוהו כנאשם וארבעת האזרחים שנזכרו לעיל. בסריקות ליד הרכב, זיהה הגשש רס"ל גדיר התאמה בין העקבות באיזור הבונקר לבין עקבות ליד רכבם של הנאשם וארבעת חבריו. בחקירתם, הכחישו החמישה מעורבות כלשהי בפריצה לבונקר, וטענו כי כלל לא הגיעו לבסיס "אמיתי", אלא נסעו מב"ש לאנדרטת הנגב כחלק מבילוי משותף. הנאשם אמנם משרת במקום, אך באותו יום היה בחופשה. מסלול הנסיעה בליל האירוע, המתואר על ידם (בניואנסים כאלה ואחרים), אינו כולל נקודה המרוחקת כ-800 מ' מצומת כרם שלום, מצד מזרח (והמצויה בין בסיס "אמיתי" לבין הפניה לאנדרטת הנגב). בנקודה זו אותר שריד צמיג, התואם שאריות מדפנות צמיג שנמצאו על חישוק גלגל מכונית, אשר נתפס בתוך תא המטען של רכבם של הנאשם וחבריו. קביעתו של המומחה יהודה נובוסלסקי ממעבדת הסימנים והחומרים במז"פ בהקשר זה היא כי "שאריות דפנות הצמיג מסעיף 1 וסוליית הצמיג מסעיף 2 היו בעבר יחידה אחת" (חוות דעת מיום 21/07/13. ההדגשה במקור).

         נעליהם של הנאשם וארבעת האזרחים (כולן, נעלי ספורט) נלקחו לבדיקה במעבדת הסימנים והחומרים במז"פ, והושוו עם העקבות שנמצאו בבונקר התחמושת, לפי דגם וגודל הנעליים. שלושה מבין חמשת זוגות הנעליים שהוחרמו (של הנאשם, ושל האזרחים רפעת אבו עדרה ועימאד אבו עדרה) נמצאו כבעלי התאמה בדרגת "אפשרי" (possible) לעקבות שנמצאו. הכוונה, עפ"י דרגות ההתאמה הנהוגות במעבדת מז"פ, ל"התאמה בין המוצגים במאפיינים שנבדקו, אך המאפיינים היו מאפיינים סוגיים בלבד, או שהיו מאפיינים אחרים בעלי מידת ייחודיות נמוכה".

            יחד עם זאת, לדעתה של מומחית המעבדה שרינה ויזנר, "מכיוון שכל העקבות נמצאו באותו המקום, ובהנחה שהחשודים לא נתפסו על סמך נעליהם, הרי שלדעתי קיימת סבירות גבוהה שהנעליים מס' 2, 3 ו-5 הנ"ל [נעליהם של הנאשם ושני האזרחים הנזכרים - ביה"ד] הותירו את העקבות הנ"ל" (סעיף 4 לחוות הדעת מיום 16/07/13. ההדגשה במקור). "סבירות גבוהה", עפ"י סולם דרגות ההתאמה, היא רמת ודאות הגבוהה יותר מ"אפשרי", והיא נהוגה "כאשר הראתה הבדיקה התאמה גם במאפיינים ייחודיים מסויימים, או בצירוף של מאפיינים סוגיים בלתי תלויים".

         אין חולק, כי הראיות עליהן מבוסס כתב האישום הן נסיבתיות בלבד. שני הצדדים טענו, זה בכה וזה בכה, בדבר חוזקן הראייתי של הראיות, כל אחת בפני עצמה ובהצטברן זו לזו. להלן יפורטו הראיות עליהן נסמכת התביעה, תוך התייחסות לשאלות המתעוררות לגביהן, ככל שהן מתעוררות בחומר החקירה:

א.      השוואת עקבות הנעליים, כמפורט לעיל. הסניגורים הצביעו על חסר בשרשרת העברת המוצגים (כך, נעליו של הנאשם הוחרמו וסומנו ע"י חוקר מצ"ח רב"ט פנקר ל.פ. 01 13/07/13 - בעוד החוליה הבאה בשרשרת היא של רס"ם אושרי אוחנה מתחנת מ"י אופקים, אשר הכניס את המעטפה ובה נעלי הנאשם לשקית מז"פ שמספרה "y0123558". אין גם מזכר המסביר מה נעשה מאז החרמת נעליהם של האזרחים ע"י החוקר רס"ב נבון אלמסי (ומה האופן בו סומנו) לבין הכנסתם לשקיות מז"פ ע"י רס"ם אוחנה).

מכל מקום, הטענה היא כי עקבות הנעליים אינן יכולות לשמש ראיה בעלת ביסוס מדעי, ודאי לא כראיה יחידה או עיקרית לאשמה (לעניין זה, הפנו הסניגורים למאמרם של פרופ' בועז סנג'רו וד"ר מרדכי הלפרט "ראיות מדעיות מול junk science", בעמ' 39 ואילך; וכן לת"פ (ב"ש) 36123-08-11 מדינת ישראל נ' יוספוב [פורסם בנבו, 14/02/13] (2013)). הזהירות שבהסתמכות על ראיה של עקבות נעל, כראיה עיקרית, עולה גם מן הפסיקה בשלב המעצר (מ"ת (ב"ש) 16764-05-13 מדינת ישראל נ' אל סאנע ואח' [פורסם בנבו, 26/05/13] (2013); וכן עמ"ת (מחוזי ב"ש) 37560-05-12 אל סאנע נ' מדינת ישראל [לא פורסם, ניתן ביום 21/05/12] (2013)). טביעות נעליים, גם אם אינן צבאיות אלא נעלי ספורט, עשויות להתקבל מחיילים רבים אחרים המשרתים בבסיס - משהוברר, בשיחה שערכה הסנגורית עם המג"ד, כי הבונקר אינו מגודר בגדר פנימית בתוך הבסיס (בניגוד, אגב לשרטוט שערך חוקר מצ"ח), כך שתיתכן גישה חופשית למקום.

ב.      מציאת שרידי הצמיג בכביש שהוא דרך הגישה מבסיס "אמיתי" אל אנדרטת הנגב, בה אותר רכבם של הנאשם וחבריו, עם חישוק גלגל ועליו שרידים זהים. נהג הרכב, יוסף אבו עדרה, מסר באימרתו כי התקר בצמיג אירע כיומיים או שלושה לפני מועד האירוע, בסמוך לשגב שלום - היינו, אינו מוסר גרסה המתיישבת עם מקום מציאת שרידיו של הצמיג. לעניין זה, יוער כי המיקום המדויק של מציאת השרידים (כ-800 מ' מזרחית לצומת כרם שלום), המצוין ע"י חוקר מז"פ נגב אורן חברוני, נסמך על הצבעה של "החייל סגר סואלד". אותו חייל לא נחקר (ובהנחה כי המדובר בטור' סכר סואעד, השומר בבונקר, הרי שלא מסר על כך דבר בעדויותיו, ואף לא ציין כי יצא אל השטח עם כוחות הסריקה). לא למותר להעיר עוד, כי תרשים האיזור, כפי שנערך ע"י חוקר מצ"ח, ובו צויינו איזור הבסיס ואנדרטת הנגב, בצד "איזור מציאת הצמיג", הוא ללא ציון מרחקים, ואף ללא קנה מידה. לא מצוין בו גם היישוב שגב שלום, שבכניסה אליו אירע התקר הנטען, לגרסתו של נהג הרכב - באופן שלא ניתן להעריך האם המשך גרסתו, לפיה נהג עוד כ-2-3 ק"מ מבלי להחליף את הגלגל (אך לא ביום האירוע), עשויה להתיישב עם מקום מציאת השרידים. עפ"י שיקולי הגיון וחישובי מרחקים שביצעה התביעה, "לפי קנה מידה ומפות ישראל" - פרק הזמן בן 20 דקות, בו נקב המ"פ רס"ן עדיאן סואעד, ככזה שחלף מרגע ההודעה על הפריצה, עובר לסימון העקבות וכלה בנסיעה בת מספר דקות אל אנדרטת הנגב, עשוי היה להספיק לנאשם ולחבריו כדי להימלט מן הבסיס ולהחליף תקר שאירע להם בדרכם אל האנדרטה.

ג.        הבחנתו של השומר בארבע או חמש דמויות בשטח הבונקר תואמת את מספר יושבי הרכב, וכך גם השפה הערבית, שהיא שפת אימם, אותה שמע כנטען.

ד.      מחוץ לבונקר נמצא זביל של טיל לאו, ומכאן העבירה המייחסת ניסיון להוצאת פריט תחמושת זה. אלא שבמהלך הדיון, הסכימה התביעה כי לפחות מעדותו המשטרתית של המ"פ עדואן סוואעד מיום 13/07/13, עולה כי גם ברגיל, נמצאים מחוץ לבונקר זבילים המשמשים לתרגול.

ה.      התנהגותם המחשידה של יושבי הרכב באנדרטת הנגב, אשר ניסו לעזוב את המקום עם הגעתם של כוחות החפ"ק אליו.

ו.        התבטאויותיהם המחשידות של יוסף אבו עדרה ורעפת אבו עדרה, אשר הוקלטו משוחחים על עלותו של "גלגל מגנזיום"; או על "מנעולים חדשים"; וכן הוקלטו כאשר הם מתאמים פרטים בחקירה, למשל את נושא הגעתם לאנדרטת הנגב. לעניין זה, העירו הסנגורים כי התבטאויות אחרות דווקא מרחיקות את אותם אזרחים מן העבירה המיוחסת (דוגמה בולטת היא המשפט "אם הלבישו לנו את התיק בין שלוש לארבע שנים... אבל לא עשינו את זה, מה שעשינו לא תפסו אותנו ומה שלא עשינו תפסו אותנו").

דיון והכרעה

         כידוע, בבואו לבחון קיומן של ראיות לכאורה, על השופט לבדוק האם הראיות "הגולמיות" שהובאו בפניו הן כאלה "אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). בשלב מקדמי זה, "אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי" (בש"פ 1907/12 טלאל אבו מנה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו13/03/12], בסעיף 7 להחלטה (2012)). יחד עם זאת, "מקום בו קיים כרסום ממשי של הראיות לכאורה, או מקום בו קיימות חולשות ממשיות או בעייתיות של ממש בחומר הראיות הלכאורי - יש לשקול ביתר שאת להסתפק בחלופת מעצר" (ע"מ/83/09 סג"ם חיים פלק מזרחי נ' התצ"ר, בעמ' 7 להחלטה (2009), והאסמכתאות שם).

            וכפי שהבהיר כב' הש' עמית, באחת הפרשות:

"לכאורה, אין קשר בין השלב הראשון של בחינת חומר הראיות לבין שני השלבים האחרים וניתן היה לצפות להחלטה בינארית של אחת משתיים: אם יש ראיות לכאורה ייבחנו גם שני השלבים הבאים, אך אם אין ראיות לכאורה, מה לי עילת מעצר ומה לי צורך בבחינת חלופת מעצר. יכול הטוען לטעון כי החוק אינו מבחין בין סוגים שונים של "ראיות לכאורה" ויש להישמר מיצירת סוג ביניים חדש של ראיות לכאורה, אשר בתורו יביא ליצירת סוג ביניים חדש של מעצר עד תום ההליכים.

אלא שנראה כי דעה זו לא נתקבלה בפסיקה. ניסיון החיים מלמד כי חומר הראיות אינו שחור או לבן. בתוך המסגרת של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" - כנדרש על פי ההלכה הידועה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) - יש משרעת רחבה של מצבים וגוונים. לעיתים חומר הראיות הוא בעל פוטנציאל ראייתי כבד משקל, ולעיתים, משקלו אינו גדול אך עדיין לא ניתן להתעלם מהפוטנציאל הראייתי שלו ומהאינטרס המגולם בעילת המעצר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ