אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק ת"פ 47944-05-11

החלטה בתיק ת"פ 47944-05-11

תאריך פרסום : 19/09/2012 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
47944-05-11
19/09/2012
בפני השופט:
רפי כרמל

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
הנתבע:
1. סעיד סרחאן
2. מחמד טהה

החלטה

בעניינו של נאשם 1

בקשה לפיצוי בשל מעצר

1.     המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ובהתאם לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 בשל מעצרו בתיק זה, במשך 257 ימים בתקופה שבין 19.5.11-31.1.12 לפיצוי בסכום כולל של 88,603 ש"ח, בצירוף סכום של 15,000 ש"ח עבור הוצאות נסיעת בני משפחתו לכלא לצרכי ביקורים, וכן פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח בגין עגמת נפש ואבדן הנוחות הפיסית שנגרמו למבקש.

2.     בבקשתו טוען המבקש כי בנסיבות המקרה דנן, ולאור הראיות בתיק, לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום. המבקש הכחיש את המיוחס לו בעת שנחקר במשטרה, מסר גרסה מפורטת לחוקריו ושיתף עימם פעולה. רעייתו של המבקש, שלפניה הוצגה התמונה ת/5, אישרה כי הדמות בתמונה דומה למבקש, אך טענה כי דמות זו אינה המבקש, הבגדים שונים ומבנה הגוף והשיער שונים אף הם. כמו כן, המעורבים האחרים שנעצרו, הודו כי הם מופיעים בתמונה אך לא הפלילו את המבקש ולא אישרו כי הוא השתתף באירוע. עוד טוען המבקש כי לא היה מוצדק לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכי המשיבה היתה צריכה להסכים לשחרורו בתנאים שיבטיחו את התייצבותו להמשך משפטו. המבקש טוען כי עקב מעצרו נפגע כלכלת משפחתו המונה ארבע נפשות, שכן הוא המפרנס היחיד ונגרמו לו ולמשפחתו סבל נפשי ועגמת נפש.

3.     מנגד, טוענת משיבה כי יש לדחות את הבקשה. באשר למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים, טוענת המשיבה כי בדיון ביום 23.6.11 בהליך המעצר בעניינו של המבקש, הסכים בא כוחו של המבקש כי קיימות ראיות לכאורה, לאחר שבתחילה חלק על קיומן. בנוסף, בית המשפט הורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים לאחר שבחן אפשרות שחרורו של המבקש לחלופת מעצר על בסיס תסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו של המבקש. המבקש לא הגיש ערר על החלטת המעצר במשך כל תקופת המעצר שנמשכה עד לזיכויו, ולא הגיש בקשה לעיון חוזר. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה נסמכת על חומר ראיות שלא הוגש לבית המשפט במהלך ההוכחות, שכן רעייתו של המבקש לא הוזמנה ליתן עדות מטעמו, ואין בבקשה התייחסות לראיה המרכזית מטעמם המשיבה, זיהוי של המבקש על ידי דודו בתמונת המתעדת את האירוע. כמו כן, הבקשה הנה כללית ועלומה בסוגית העילה לפיה מתבקשים הפיצויים. סעיף 80 לחוק העונשין אינו מכיל הוראת פיצוי כללית, המקנה לנאשם שזוכה זכות לקבל פיצוי בכל מקרה. סעיף 80 מקנה לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת פיצוי לנאשם במקרה בו לא היה יסוד לאישום או אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בענייננו, כך טוענת המשיבה, בחינת מסכת הראיות ערב הגשת כתב האישום מלמדת כי היתה קיימת תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב האישום. מסקנה זו מתחזקת נוכח הסכמתו של בא כוחו של המבקש לכך שקיימות ראיות לכאורה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. המבקש זוכה זיכוי מחמת הספק בזיהוי, ואין מדובר בזיכוי מוחלט, או קביעה פוזיטיבית שאין מדובר במבקש כמי שביצע את העבירה. המבקש לא הצביע על נסיבות אחרות המחייבות פיצוי, ושהייתו במעצר אינה מצדיקה פיצוי אוטומטי, אלא הנה תוצאה של ניהול ההליך פלילי נגדו, שכאמור, נפתח על בסיס ראייתי מספק. לבסוף, טוענת המשיבה כי סכומי הפיצוי המבוקשים עולים על הסכום המקסימאלי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, ואינם נתמכים בפירוט או בראיה כלשהי.

הכרעת הדין

4.     המבקש זוכה מעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), מעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) ו- (2) בצירוף סעיף 334 לחוק ומעבירה של חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413 ה' לחוק. עבירות אלו יוחסו לנאשם בכתב אישום שהוגש נגדו בנוגע עם אירוע שהתרחש ביום 5.6.09, במהלכו יודו אבנים על ידי מספר מעורבים לעבר רכב בו נסעו שני ישראלים, אב ובתו, אשר היו בדרכם לכותל המערבי בירושלים ונקלעו בטעות לכפר סילוואן ברכבם. חלק מהמעורבים בידוי האבנים ארבו למתלוננים מאחורי פח אשפה גדול מימדים, ובכללם, כך נטען בכתב האישום, היה המבקש. בכתב האישום נטען כי המתלוננים נפגעו מידויי האבנים, בין היתר מחדירת אבנים לפנים הרכב ומשברי שמשות הרכב. המבקש לא חלק על התרחשות האירוע, אך הכחיש כי לקח בו חלק. לפיכך, הצטמצמה המחלוקת לשאלה האם אכן השתתף המבקש באירוע זה.

5.     הראיה העיקרית עליה נסמכה המשיבה היא תמונה (ת/5) שצולמה בעת האירוע, בה נראות שש דמויות מאחורי פח אשפה גדול, האוחזות בידיהן אבנים בתנועת הטלה, ברקע נראה הכביש ובו מכוניות, ביניהן המכונית בה נסעו המתלוננים, הנמצאת מרחק מטרים בודדים ממיידי האבנים, וכן נקלטו בתמונה שתי אבנים שיודו לעבר המכונית. המשיבה טענה כי הדמות הימנית בתמונה הנה דמותו של הנאשם. המשיבה נסמכה לענין הזיהוי על כיתוב השם "מוניר סרחאן", בשפה הערבית בשולי אותה תמונה של דודו של המבקש, שנחקר בקשר עם המעשים שיוחסו למבקש, המילים "בן אחי" והשם "סעיד סרחאן", המתייחסות למבקש כדמות שזיהה הדוד בתמונה. מוניר סרחאן, דודו של המבקש, העיד כי אכן כתב את כיתוב זה, בשפה הערבית, על התמונה, אך טען כי בשעת חקירתו במשטרה הציגו לפניו החוקרים תמונה אחרת שאכן היתה תמונת המבקש, ולאחר מכן ביקשו ממנו לרשום את הרישום לעיל בשוליה, ולצורך כך הציגו לו את התמונה שהציגו קודם לפניו, כשהיא מכוסה ומוסתרת בדף אחר, באופן שלא ניתן היה להבחין בדמות, כך שחתימתו והכיתוב שנעשה על ידו מתנוססים על תמונה אחרת כתוצאה מהטעייתו.  חוקר המשטרה דוד זריהן, שגבה את הודעתו של הדוד, העיד כי הציג לדוד את התמונה ת/5, כשהיא מכוסה חלקית על ידי דף חלק, באופן שחושף את הדמות הימנית הקיצונית בלבד ולא ניתן היה לראות את הדמויות האחרות ובוודאי לא את מעשיהם, וביקש מהדוד לחתום את שמו, על מנת שלא יטען לאחר מכן כי הוצגה בפניו תמונה אחרת. בהמשך החקירה, ביקש החוקר מהדוד שיוסיף פרטים מזהים בנוגע לאותה דמות, והדוד רשם את שמו של המבקש ולאחר מכן פרט מזהה נוסף "בן אחי".

6.     עדותו של החוקר הועדפה כאמינה ומהימנה. נקבע כי החוקר זכר היטב את פרטי האירוע, העיד על השתלשלות רישום הפרטים המזהים בכתב היד על ידי הדוד כהווייתם, והסביר את הנימוק שעמד מאחורי כיסוי יתר הדמויות בתמונה, שכן היה ברור לו שבמידה שהדוד יראה את התמונה במלואה, רב הסיכוי שימנע מזיהוי בן אחיו וסיבוכו בידוי אבנים. החוקר אף העיד על התנהלות הדוד באולם בית המשפט בעת הדיון במעצרו של המבקש, לאחר שהדוד הבין את משמעות זיהויו את בן אחיו כמשתלבת בתמונה הכוללת של מיידי האבנים. יחד עם זאת, המבקש זוכה מהמיוחס לו בכתב האישום. לא היתה מחלוקת כי השוואת דמותו הממשית של המבקש על פי מראהו לתמונה ת/5, אינה מובילה למסקנה ודאית כי הדמות בתמונה הנה דמות המבקש, ונקבע כי תמונה זו בצירוף עדותו של הדוד אינה מבססת את רמת הודאות הדרושה בהליך פלילי לזיהוי הנאשם למעלה מספק סביר. הדוד אמנם מכיר את המבקש מאז שנולד, כ- 32 שנים, מתגורר בסמוך לו וזיהה את המבקש בתמונה ואף שב והצביע עליה פעם נוספת במהלך החקירה במשטרה, אך נקבע כי אין לו יתרון על פני כל אדם אחר בזיהוי הדמות שבתמונה כדמות המבקש. חרף הדמיון בין הדמות בתמונה לבין המבקש, מדובר בתמונת סטילס אחת, המקפיאה דמות בתנוחה מסוימת, שאינה יוצאת דופן, להבדיל מצילום וידאו, למשל, שיש בו כדי להמחיש תנועה ושפת גוף, שהוצגה לדוד לאחר שנאמר לו כי הוא נחקר אודות המבקש, ולאחר בהמשך נאמר לו כי המבקש השתתף בהתפרעות דנן  והדוד הכחיש אפשרות זו. כלומר, הקונטקסט הכללי בו הוצגה התמונה לדוד לזיהוי והדמות "הדוממת" בתמונה שללו מהזיהוי את רמת הוודאות הדרושה ולפיכך נקבע כי אין בעדות הדוד כדי להטות את הכף לחובת המבקש למעלה מספק סביר.

        דיון

7.     הוראת סעיף 80 לחוק העונשין קובעת, כדלקמן:

"80.(א). משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

הוראת סעיף 80 קובעת שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי: האחת, לא היה יסוד להאשמתו; השניה, מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי. יחד עם זאת, גם בהתקיים אחת משתי העילות, פסיקת הפיצוי מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעתו של בית המשפט הותווה בפסיקה כך שמחד יש להביא בכלל חשבון את הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו, הפגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם ובחירותו, ואת הפגיעה בקניינו של הנאשם, שנשא במימון הגנתו ונפגעה השתכרותו בעת מעצרו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק, ושלא להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים רק מחמת החשש לזיכוי, ולהימנע מקביעת כלל של פיצוי גורף שיכביד מאוד על הקופה הציבורית. (ר': בג"ץ 88/10 שוורץ נגד היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו) (2010); בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999); רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2011)).

8.     העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, שהטוען לקיומה צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (ר': ע"פ 4466/98 דבש נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106). גישה זו נגזרת מהגישה הנהוגה בפסיקה המייחסת מרחב שיקול דעת רחב ביותר לרשויות התביעה בנוגע להערכת חומר הראיות שבידם (ר': בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה (פורסם בנבו) (2006); בג"ץ 2534/97 יהב נגד פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1). הכלל הוא כי בחינת שיקול דעת התביעה נעשה על פי מבחן אובייקטיבי בשלב הגשת כתב האישום, ולא בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי וההתפתחויות הראייתיות במהלכו (ר': ע"פ 5923/07 שתיאווי נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2009); ע"פ 6137/05 שלומוב נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו) (2007)).

9.     בענייננו, כתב האישום כנגד המבקש הוגש על בסיס זיהויו בתמונה שצולמה בעת האירוע בצירוף עם זיהויו בתמונה על ידי דודו בחקירתו במשטרה. הדמות בתמונה ת/5 דומה חזותית לדמותו של המבקש. על התמונה כיתוב בשפה הערבית שכתב דודו של המבקש לאחר שזיהה את המבקש בתמונה. תמונה זו בצירוף זיהויו של הדוד במשטרה היוותה תשתית ראייתית הולמת להגשת כתב האישום, ולקיומן של ראיות לכאורה לכך שהמבקש אכן נטל חלק פעיל והשתתף באירוע. בא כוחו של המבקש אף הסכים לכך שקיימות ראיות לכאורה למעצר המבקש עד לתום ההליכים (ר' עמ' 11 לפרוט' דיון מיום 23.6.11 במ"ת 48013-05-11). הקביעה בהכרעת הדין, לפיה זיהויו של הדוד אינו מטה את הכף לחובת המבקש למעלה מספק סביר נשענה ברובה על כך שהתמונה הוצגה לדוד במהלך חקירה שנגעה למבקש, תוך שנאמר לדוד לפני כן כי הוא נחקר בנוגע להשתתפות המבקש בהתפרעות הנדונה. הצגת התמונה לדוד בנסיבות אלה העלתה ספק סביר בודאות זיהויו את המבקש בתמונה. מכאן המסקנה היא כי עמדת המשיבה בעת הגשת כתב האישום, לפיה קיימת תשתית ראייתית מספקת להגשתו, היתה רחוקה מ"מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (כדבריו של כב' השופט חשין בענין דבש, לעיל), ולא מתקיימת העילה של העדר יסוד להאשמה.

10.    העילה השניה, "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, פורשה בפסיקה ככוללת שלושה סוגי נסיבות: "נסיבות שענייננן הליכי-משפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" (ענין שתיאווי, לעיל, פסקה 18 לפסה"ד). על השיקולים השונים בגדרי עילה זו עמד בית המשפט העליון בע"פ 7826/96 רייש נגד מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 (1997) בעמ' 498:

"ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה".

11.    אין ספק כי "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה גם במעצר - גם בחירותו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו" (ענין שיתאווי, לעיל, פסקה 9 לפסה"ד). יחד-עם-זאת, הפגיעה הנטענת במבקש היא "תופעת הלוואי" של ההליך הפלילי המוטלת על נאשם, וכבר נקבע כי"יש לסייג את הקביעה כי המשפט הפלילי תמיד פוגע בזכויות אדם בצורה דרסטית וחריפה ביותר" (ענין רותם, לעיל, פסקה 17 לפסה"ד). במקרה דנן זוכה המבקש זיכוי מחמת הספק, שאינו שקול לזיכוי מוחלט מעבר לספק סביר ויש בו כדי להשליך על מידת הפגיעה בזכויותיו של המבקש (ענין דבש, לעיל, בעמ' 131 לפסה"ד). המבקש לא הצביע על "נסיבות אחרות" המצדיקות בעניינו מתן פיצוי. כמו כן, המבקש לא פירט את הנזקים וההוצאות, בגינם הוא מבקש פיצוי, בנסיבות המקרה דנן יש להעדיף את האינטרס הציבורי שלא להביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק מהגשת כתבי אישום במקרים הראויים לכך, ולפיכך, בקשת המבקש לפיצוי נדחית.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ