אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק ת"פ 119-10

החלטה בתיק ת"פ 119-10

תאריך פרסום : 17/04/2013 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
119-10
14/01/2013
בפני השופט:
רפי כרמל

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד באמצעות פרקליטות מחוז י רושלים
הנתבע:
עובדיה קקון
עו"ד ארקדי פולונסקי
החלטה

בקשה לפיצוי בשל מעצר

1.       המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק) לפיצויים  בשל מעצרו בתיק זה למשך 26 ימים ולאחר מכן במעצר בית במשך 12 חודשים, וכן להחזר הוצאות הגנתו בסכום של 70,000 ש"ח.

2.       בבקשתו טוען המבקש כי בנסיבות המקרה דנן ולאור הראיות בתיק, לא היה בסיס למעצרו, ובכלל זה לעוצרו עד לתום ההליכים במעצר בית. לטענתו, מסדר הזיהוי נערך על בסיס עיון באלבום תמונות, למרות שלא היתה כל מניעה לערוך מסדר זיהוי חי, שכן הוא נעצר שעות ספורות לאחר האירוע. כמו כן, מסדר הזיהוי נערך שלא בנוכחות סנגורו של המבקש. המתלונן לא זיהה את המבקש באופן שהצדיק את העמדתו של המבקש לדין. כמו כן, המשיבה התבססה על כך שהרכב שהיה מעורב באירוע הוא רכב ייחודי וקשרה את המבקש לאירוע משום שברשותו רכב מסוג זה. עוד נטען כי עדותו של העד מטעם המשיבה, איתי יוסף, בנוגע לסימני הזיהוי שעל הרכב הותאמה לתיאור רכבו של המבקש. כמו כן, נטען כי המשיבה התעלמה מכך שהכיתוב על חולצתו של המבקש לא התאים לתיאור לבוש התוקף, וכי נפל פגם באיסוף והצגת מוטות הברזל על ידי המשטרה. המבקש טוען כי עקב מעצרו נפגעה פרנסתו, שכן לא יצא לעבוד ולהשתכר למחייתו ונגרמה לו עגמת נפש רבה ומצבו הנפשי, והגמגום ממנו הוא סובל, התדרדרו.

3.       מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. באשר למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים, טוענת המשיבה כי בית המשפט הורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים לאחר שבחן אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר על בסיס תסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו של המבקש. החלטתו ניתנה לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו לו, מהן הסיק כי המבקש זוהה על ידי המתלונן הן במסדר התמונות שהוצג לו והן בעימות שהתנהל בינו לבין המשיב לאחר מכן וכי רכב בעל מאפיינים ייחודיים, הדומים לרכבו של המבקש, זוהה בזירת האירוע על ידי שני המתלוננים ולאחר מכן נתפס על ידי שוטר הסיור שראה את המבקש משליך מתוך הרכב מקלות מעץ ומברזל, הדומים לכלי התקיפה. המשיבה טוענת כי בחינת מסכת הראיות ערב הגשת כתב האישום מלמדת כי היתה קיימת תשתית ראייתית מספקת שהיה בה פוטנציאל לבסס הרשעה. ברם, לאחר שנשמעו העדים בבית המשפט, נודעו פרטים שנגסו בבסיס זה, באופן שתוצאת הזיכוי שהתקבלה בסוף ההליך לא היתה צפויה מראש. המשיבה מדגישה גם כי המבקש לא הצביע על נסיבות אחרות המחייבות פיצוי בעניינו. לבסוף, טוענת המשיבה כי סכומי הפיצוי המבוקשים הינם מוגזמים ואין יסוד לבקשה לפיצוי עבור נזק נפשי וגופני.

הכרעת הדין

4.       המבקש זוכה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. בכתב האישום נטען כי בעקבות סכסוך אלים שפרץ בין קרוב משפחתו של המבקש לבין המתלונן ואחר, המבקש, ועוד כתשעה אנשים, הגיעו, ביום 31/1/10, אל המתלונן למושב אשתאול על מנת לפגוע בו. נטען כי המבקש וחבריו הגיעו בשתי מכוניות כשהם מצוידים במוטות ברזל ולבנות בטון, המבקש צעק לעבר המתלונן כי ירצח אותו ופגע בו בראשו ובגופו באמצעות מוט ברזל ולבנת בטון, תוך שחבריו תקפו אף הם את המתלונן באמצעות אותם כלי משחית ופגעו בגופו של חברו של המתלונן (שהצטרף למתלונן בשעת הסכסוך עם קרוב משפחתו של הנאשם). כתוצאה מאלה, נחבל המתלונן בגופו ונגרמו לו, בין היתר, חתכים עמוקים בקרקפת, חתך בלחי שמאל והוא נזקק לתפרים בראשו ולהחזר שתל בלחי שמאל. המבקש כפר במעשים ובעבירה המיוחסים לו.

5.     ראיות המשיבה נסמכו על ראיות שבעיקרן היו נסיבתיות. המבקש ומי מחבריו לא זוהו על ידי המתלונן וחבריו בשעת ביצוע המעשה והמבקש לא היה מוכר להם. בליל האירוע, מעט לאחר שעת חצות, התקבלה הודעה במוקד המשטרה אודות אירוע תקיפה במושב אשתאול. שוטרים שהגיעו למקום פגשו באחד המתלוננים אשר לא ידע למסור פרטים מזהים באשר לתוקפים, למעט פרטי לבוש וסוגי הרכבים המעורבים. בעקבות כך יצא רכב משטרתי לסיור בעיר בית שמש על מנת לנסות ולאתר מעורבים, והבחין לאחר זמן מה במבקש ובמספר חברים. מאחר שהתוקפים הגיעו לאירוע תקיפת המתלונן בשתי מכוניות, אחת מהן דייהטסו שרייד, ומאחר שבאותו מקום בבית שמש, בו נמצאו המבקש וחבריו, נמצאה מכונית דייהטסו שריד (השייכת למבקש), נגשו אליהם השוטרים. עוד ממרחק הבחין אחד השוטרים כי הנאשם זורק דבר מה מתוך תא המטען שברכב. לאחר שהשוטרים התקרבו, נמצא במרחק מה, בין השיחים, מוט עץ (שאין מחלוקת שהושלך על ידי המבקש), בסמוך למספר מוטות ברזל. מאחר שהמבקש לבש טרנינג בצבע שחור, כפי שלבשו התוקפים, ולאור סוג המכונית, נעצר המבקש כחשוד במעורבות באירוע. מאוחר יותר נערך למתלונן מסדר זיהוי תמונות, ומתוך כשלוש מאות תמונות שהוצגו לפניו (במחשב) הוא זיהה לבסוף את תמונת פני המבקש. על-כן, לאור התקבצות הנתונים כמפורט לעיל, נטען על ידי המאשימה כי המבקש הוא התוקף העיקרי כמפורט בכתב האישום.

6.     הראיות מטעם המשיבה נחלקו לשתי קבוצות: האחת- סוג המכונית, לבוש המבקש בעת האירוע (ואין חולק כי לבושו בשעת מעצרו הוא לבושו בעת האירוע), והשלכת מוט העץ (לגביה אין חולק) תוך הימצאות המוט, בסמוך למוטות ברזל דוגמת אלה שנעשה בהם שימוש באירוע. הקבוצה השנייה נוגעת במסדר זיהוי בתמונות.

7.     באשר למסדר הזיהוי, נקבע בהכרעת הדין כי הוא נערך בנסיבות הגורעות ממשקלו ואינו יכול לשמש בסיס יחיד להרשעה ואף לא להצטרף לראיות אחרות בעלות משקל. נקבע כי לא היתה כל מניעה לערוך מסדר זיהוי חי והמשיבה לא הצביעה על סיבה להעדפת מסדר זיהוי בתמונות בנסיבות דנן. המתלונן העיד כי התלבט בין שתי תמונות שהוצגו לו, ורק לאחר שנחשף לשמו של המבקש כמשויך לאחת התמונות, שם שהיה ידוע לו כשמו של תוקפו, הצהיר על ודאות הזיהוי. המסדר נערך ללא נוכחות עורך דינו של המבקש, אף כי היה ידוע שהמבקש היה מיוצג באותה העת (ידיעה שמקורה בהליכי מעצרו של המבקש). נוכחות סנגור בסיטואציה זו היתה יכולה למנוע העדפת מסדר זיהוי בתמונות על פני מסדר זיהוי חי ומוודאת תיעוד הסתייגותו של המתלונן מזיהוי מלא, דבר שלא נעשה בדו"ח המשטרתי. יתרה מזו, עדות המתלונן בענין זה העיבה על עדות השוטר שערך את מסדר הזיהוי, שהעיד כי לא היה ספק בזיהוי וכי המתלונן לא נחשף לשמו של המבקש.

8.       באשר לקבוצה האחרת של הראיות, נקבע כדלקמן:

באשר ללבוש המבקש, נקבע כי קיים ספק אם לבושו תאם ללבוש התוקף. מהראיות עלה כי התוקף העיקרי לבש טרנינג שחור ועליו כיתוב גדול ובולט באותיות מוזהבות. המבקש נעצר בלובשו טרנינג שחור ללא כיתוב. המתלונן וחבריו לא העידו על קיומו של כיתוב על גבי לבושו של התוקף. נקבע כי יש בכך כדי לגרוע מתרומתה הראייתית של העובדה כי המבקש לבש טרנינג שחור, שאינו לבוש חריג או יוצא דופן. כמו כן, נקבע כי העדרה של תשובה מצד המתלונן, באופן תמוה, לשאלה ששאל אותו המבקש בעת העימות ביניהם "הייתי לבוש ככה?", מעלה סימני שאלה שיש לפרשם לזכות המבקש.

באשר לרכב מסוג דייהטסו שרייד לבן, אשר מחומר הראיות ניתן היה לקבוע כי היה זה אחד משני הרכבים שהגיעו למקום האירוע, וכי המבקש משתמש ברכב מאותו סוג וצבע, נקבע כי גרסתו של המבקש, לפיה לא מדובר בכלי רכב ייחודי ונדיר באזור בו נתפס, לא נסתרה. לכך התווספה גם עדותו של העד איתי יוסף, חבר של המתלונן שנכח באירוע, שהעיד כי הוספת הפרט המזהה בדבר גלגלי המגנזיום שהיו לרכב התוקף, העלול לכאורה לקשור את רכב התוקף לרכבו של המבקש, הועלה לראשונה על ידי החוקרת בשלב החקירה במשטרה ולא על ידו, וכי הוא אך ענה לה "יכול להיות שכן" (עמ' 103 לפרו').

באשר למוטות הברזל, נקבע כי לא ניתן לקשור בין מוטות הברזל שנמצאו בשטח לבין החפץ שאין חולק שהושלך על ידי המבקש מרכבו. המבקש טען שהשליך מוט עץ, בו נהג להשתמש להחזקת מכסה המנוע, משום שפחד מהמפגש עם השוטר רביבי, שמספר ימים לפני כן בדק את רכבו והורה לו לזרוק את מוט העץ. השוטר רביבי אישר עובדה זו. כמו כן, לא נסתר הסברו של המבקש, לפיו מוטות הברזל שנמצאו בשטח אינם שייכים לו, אלא לאתר הבניה הסמוך. שני מוטות הברזל שנמצאו הינם מוטות המשמשים לבניה. המוטות נמצאו בשטח ולא בידיו של המבקש או ברכבו. השוטר רביבי לא הסביר מדוע אסף רק שני מוטות מהקרקע, הביאם לתחנת המשטרה ולאחר מכן שב לאתר הבניה ואסף מוט שלישי, ועדותו בעניין זה היתה מתחמקת. כמו כן, הטענה, לפיה ידיו של המבקש נמצאו מוכתמות מחלודה שמקורה במוט השלישי, לא נתמכה בראיות, וגרסתו של המבקש, לפיה היו אלה כתמי עפר או בוץ, אף היא לא נסתרה.

          דיון

9.       הוראת סעיף 80 לחוק העונשין קובעת, כדלקמן:

"80.(א).  משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

הוראת סעיף 80 קובעת שתי עילות בהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי: האחת, לא היה יסוד להאשמתו; השנייה, מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי. יחד עם זאת, גם בהתקיים אחת משתי העילות, פסיקת הפיצוי מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעתו של בית המשפט הותווה בפסיקה, כך שמחד יש להביא בכלל חשבון את הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו, הפגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם ובחירותו, ואת הפגיעה בקניינו של הנאשם, שנשא במימון הגנתו ונפגעה השתכרותו בעת מעצרו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק, ושלא להרתיע את המדינה מניהול הליכים פליליים במקרים ראויים רק מחמת החשש לזיכוי, ולהימנע מקביעת כלל של פיצוי גורף שיכביד מאוד על הקופה הציבורית. (ר': בג"ץ 88/10 שוורץ נגד היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו) (2010); בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999); רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2011)).

10.     העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, שהטוען לקיומה צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (ר': ע"פ 4466/98 דבש נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106). גישה זו נגזרת מהגישה הנהוגה בפסיקה המייחסת מרחב שיקול דעת רחב ביותר לרשויות התביעה בנוגע להערכת חומר הראיות שבידם (ר': בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה (פורסם בנבו) (2006); בג"ץ 2534/97 יהב נגד פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1). הכלל הוא כי בחינת שיקול דעת התביעה נעשה על פי מבחן אובייקטיבי בשלב הגשת כתב האישום, ולא בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי וההתפתחויות הראייתיות במהלכו (ר': ע"פ 5923/07 שתיאווי נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו) (2009); ע"פ 6137/05 שלומוב נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו) (2007)).

11.     בענייננו, בחינת כתב האישום בשלב הגשתו מלמדת כי התבסס על מבנה ראייתי שהיה בו כדי לבסס הרשעה. מבנה ראייתי זה השתנה לאחר שנשמעו העדים בבית המשפט. המשיבה נסמכה על זיהוי המבקש במסדר זיהוי, נוכחות המבקש במקום, המניע של המבקש, תיאור הרכבים, מוטות הברזל וראיות נסיבתיות נוספות. הכלל הוא שלא נדרשת תוספת ראייתית להרשעה על בסיס ראיה יחידה של זיהוי שנעשה תוך עיון בתמונות, בכפוף לתקינות ניהול מסדר הזיהוי. בעת הגשת כתב האישום לא ידעה המשיבה על הפגמים שנפלו במסדר הזיהוי, אשר נחשפו לראשונה בעדותו של המתלונן בבית המשפט. באשר לספק שהביע המתלונן בזיהוי והעובדה שנחשף לשמו של המבקש כתוקף. פרטים אלה לא תועדו בדו"ח המשטרתי ולא היו ידועים למשיבה בעת הגשת כתב האישום. כך גם באשר לזיהוי המאפיינים המיוחדים ברכב, אשר בעת הגשת כתב האישום, המשיבה נסמכה על הודעת העד איתי יוסף במשטרה, לפיה, בנוסף לסוג הרכב  של התוקף וצבעו, גם סוג הצמיגים זהה לרכבו של המבקש. בשלב זה לא היה ידוע כי סוג הצמיגים הוצע לעד על ידי החוקרת וכי הוא אישר אותו באופן בלתי ודאי. כמו כן, גם עובדת הימצאות מוטות הברזל בשטח לא קשרה את המבקש לתקיפה, לאחר ההסברים שהציג המבקש בעדותו ונוכח עדות השוטר רביבי ואופן איסוף הראיות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ