אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק עש 2/03

החלטה בתיק עש 2/03

תאריך פרסום : 11/10/2009 | גרסת הדפסה
ע"ש
בית משפט השלום חיפה
2-03
06/07/2005
בפני השופט:
ש. לבנוני יו"ר

- נגד -
התובע:
ב.פייביש בנין ופיתוח (1990) בע"מ
עו"ד מ.רוזן ואח'
הנתבע:
עיריית חיפה
עו"ד הלשכה המשפטית
החלטה

1.         העוררת הגישה כתב ערר על חיוב בהיטל ביוב שהוטל עליה מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן-"חוק הביוב"). המשיבה הגישה כתב תשובה לכתב ערר זה.

2.         מונחת להכרעתנו עתירת המשיבה, בגדר תיק בש"א 1172/05, לדחיית הערר על הסף. הונחו בפנינו תשובת העוררת ותגובת המשיבה לתשובה האמורה, משופעי מסמכים ואסמכתאות. עוד מונחות להכרעתנו, בארבעה תיקים נוספים, בקשות המעלות סוגיות דומות. החלטנו ליתן החלטותינו בתיקים הנ"ל בנפרד, הגם שתוכנן יהא זהה, ביסודו של דבר, ככל שעסקינן ברובד העקרוני-תקדימי. בכל תיק בנפרד נידרש לנסיבותיו העובדתיות הייחודיות.

3.         לטענת המשיבה דין הערר להימחק על הסף וזאת משום שחלפו המועדים להגשתו. סעיף 30 לחוק הביוב מורה אותנו כי " בעל נכס הרואה עצמו נפגע ע"י דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה לערור עליה בפני ועדת הערר...; יו"ר הוועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום ה- 60 מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך".

            סעיף 30 הנ"ל דן ב"דרישת תשלום". סעיף 28 לחוק הביוב מבאר כי " ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות".

4.         די בשני אלו על מנת ללמוד על הזיקה הלכאורית בין מהותה של "דרישת התשלום", כמוגדר בסעיף 28 לחוק הביוב הנ"ל, לבין מירוץ המועדים להגשת ערר בעקבות המצאתה של "דרישת התשלום", כאמור בסעיף 30 לחוק הביוב הנ"ל. טענתה הראשונית והעיקרית של העוררת היא כי היא לא קיבלה מן המשיבה "דרישת תשלום", כמוגדר לעיל. משום כך, ויהא הדבר אשר יהא, מעולם לא החל המירוץ להגשת כתב ערר, ממילא לא הוחמצה כל שעה, וממילא לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד ליו"ר הוועדה.

            תשובתה הראשונית והעיקרית של המשיבה היא כי גם אם העוררת קיבלה דרישת תשלום פגומה, לא היה בכך כדי לפטור אותה מלהגיש הערר במועד 30 הימים  הנ"ל. מכל מקום, לנוכח העובדה שהודעות החיוב של המשיבה נתקבלו, אף שולמו, ע"י העוררת, וללא כל  מחאה, לא ניתן להידרש לכתב ערר שמוגש באיחור כה מופלג. בנדוננו, כך טוענת המשיבה, העוררת שילמה את היטל הביוב בשש הזדמנויות נפרדות המשתרעות בתקופה שבין 4 שנים לכמעט 7 שנים.

5.         הסוגיה הנדונה מעסיקה, וחוזרת ומעסיקה, הן את ועדות הערר השונות, לרבות ועדה זו, והן את ערכאות הערעור, לרבות ביהמ"ש העליון. ראוי, איפוא, לבחון תחנות-ציון בהתפתחות הפסיקה, ככל שעסקינן בסוגיה העומדת לפתחנו, כרקע לדיון והכרעה על ידינו.

            ואולם, בטרם נצלול לדיון וניתוח, בדעתנו לקבוע, ולו כקביעה לכאורית מוצקה, כי בהתאם לחומר שבפנינו חדלה המשיבה ולא שיגרה לעוררת כל "דרישת תשלום". משום כך, לכאורה, אין אנו נדרשים למסמך, ולו "עוברי",  של "דרישת תשלום", על מנת שממנו ניתן יהיה ללמוד האם המסמך פגום, אם לאו, וממילא מה משמעות הפגמים שבו לצורך ההכרעה שבפנינו. עיון בנספחי כתב הערר מעלה כי נשלחו לעוררת מסמכים שכותרתם "פקודת גביה". ממסמכים אלו ברי כי הם דנים אף בהיטל ביוב. מסמכים אלו, בניגוד למצוות סעיף 28 הנ"ל, אינם חתומים ע"י ראש הרשות, אינם כוללים פרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל, אינם מאזכרים כל עיקר את חוק הביוב ובעיקר אינם מציינים דבר אודות זכות הערר המוקנית לנישום.

            אכן, לא נעלם מאיתנו כי בפסק דין שניתן על ידינו בתיק וע 106/02 אלמוג ים סוף בניה (1996) בע"מ נ' עיריית חיפה ואח', ציינו כי לכתב הערר שם לא צורפה כל "דרישת תשלום" ממנה ניתן היה ללמוד האם היא פגומה, אם לאו. משום כך, כך סברנו שם אף לנוכח קלישות הראיות שהייתה בפנינו, "ממילא לא סיפקה העוררת את התשתית העובדתית ההכרחית לביסוס טענתה. לנוכח זאת, אין לנו אלא להניח, מכוח חזקת התקינות, כי מקום שהעוררת ראתה לשלם את היטל הביוב, אין זאת אלא שהדבר נעשה כתוצאה מדרישת תשלום תקינה לכל דבר ועניין" (סעיף 6).

            בפרשה שבפנינו, כך בדעתנו לקבוע, חזקת התקינות הלכאורית הופרכה. אכן, דווקא לנוכח השפע המרשים של מסמכים ונספחים, מזדקרת העובדה שהמשיבה לא מתיימרת להציג, ולו לשיטתה, את "דרישת התשלום" נשוא המחלוקת. משום כך אין לנו אלא להניח כי "דרישת תשלום" כאמור לא נשלחה מעולם. טפסי המשיבה הנושאים את הכותרת "פקודת גביה", אינם בבחינת "דרישת תשלום", אם פגומה אם לאו, אלא אינם בבחינת "דרישת תשלום", כל עיקר.

            כפי שיבואר להלן אין בנתון זה, כשלעצמו ולבדו, למצות את כל הבעייתיות הנודעת לבקשה שבפנינו. נידרש, עתה, כאמור, לתחנות-ציון בפסיקת בתי המשפט בסוגיה הנדונה.

6.         כב' השופט אזר ב-ע"ש 2538/99 (ת"א) עיריית כפר סבא נ' י.א.בר-עוז חברה לבניין בע"מ, דינים-מחוזי כרך ל"ב (9), 790, קבע את חוסר תוקפה של "דרישת תשלום", שאינה כוללת את כל הפרטים הנקובים בסעיף 28 לחוק הביוב. זו אף השקפתם של פוסקים אחרים. כך, לדוגמא, כב' השופטת אלשיך ב-ת.המ. 5741/94 (ת"א) עיריית תל-אביב נ' גויל בית חרושת ישראלי לנייר. על פסק דינו זה של כב' השופט אזר הוגש ערעור לבית המשפט העליון ב-רע"א 8745/00 עיריית כפר סבא נ' י.א. בר-עוז חברה לבניין (1998) בע"מ (נספח ב' לתגובת המשיבה; להלן- "הלכת בר-עוז") בו נרשם כי "על פי המלצותינו הסכימו המשיבות לקבלת הערעור. אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי ליושב ראש ועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בערר שהוגש באיחור. משכך אנו מבטלים את פסק הדין וקובעים כאמור לעיל".

ועדת הערר שליד בית משפט השלום בנתניה (בראשותה של כב' השופטת קלוגמן), בתיק וע 312/02 סנאורה בע"מ נ' עיריית רחובות (להלן- "פרשת סנאורה"), ראתה להבחין, באשר לפרשנותה המתחייבת כתוצאה מ הלכת בר-עוז, בין פגמים למיניהם שיכולים ליפול בדרישת התשלום, לבין הפגם של אי העמדת הנישום על זכות הערר שלו. בעוד שוועדת הערר ראתה להסיק כי פגמים מפגמים שונים, במצוות הלכת בר-עוז, אינם גורעים מחובת הנישום להגיש כתב הערר במועד הקבוע בחוק הביוב, שונים הם פני הדברים, כך תפיסתה, ככל שעסקינן במחדל של אי העמדת הנישום על זכות הערר שלו.

            אכן, כב' הוועדה הייתה מודעת לכך שבפועל ידעו העוררים על זכות הערר, חרף העדרה בדרישת התשלום, ובעיקר לנוכח העובדה שעסקינן בחברות בניה המיומנות בכך. ועם זאת, סבורה הייתה כב' הוועדה כי יש צורך בקביעת הלכה כללית ועקרונית שתמנע, כך לשונה, " קיומו של 'משפט זוטא', בכל מקרה ומקרה, לצורך קביעה עובדתית: האם עורר מסוים ידע או לא ידע על זכות הערר, אף על פי שלא הודעה לו כנדרש בחוק; וכן- ממתי ידע עליה אותו עורר ספציפי;..." (עמ' 34).

7.         כשלעצמנו, כך קבענו בפסק דיננו בתיק וע 109/02 קליין אמיר ואח' נ' המועצה האזורית מטה אשר (להלן - "פרשת קליין"), לא ניתן לגזור מ הלכת בר-עוז, " שהוא פרי הסכם פשרה, משמעות גורפת וסוחפת כאמור" (סעיף 13). כך, הן לעניין פגמים שנפלו בדרישת תשלום בכלל, ובהעדרה של הודעה אודות זכות הערר בפרט.  

8.         במספר החלטות שניתנו ע"י כב' השופט ארנסט, יו"ר ועדת הערר שליד בית משפט השלום בת"א-יפו, ראה כב' השופט לעמוד על המועדים הקצרים, לשיטתו, הניצבים בפני עורר הנדרש להגיש ערר תוך תקופה כה קצרה. לדידו, עשוי מצב זה להציף את ועדות הערר בעררי סרק, שבהם יגישו עוררים, תחת סד המועדים הקצר האמור, עררים לא מנומקים כדבעי, רק על מנת להיחלץ מצרתו של סד קצר זה, ולאחר מכן, בשובה ובנחת, לעבות את העררים, הן בטיעון והן בראיה. מצב דברים זה אינו רצוי. ראוי להעניק לנישום פסק זמן סביר על מנת לשקול אם בכלל להגיש ערר, על מנת שהערר האמור יהא מנומק כדבעי, עם הגשתו (וראו, לדוגמא, פסק דינו בתיק וע 1706/01 בובליל משה ואח' נ' עיריית בת-ים). אך עם זאת, ובהמשך, קבע כב' השופט ארנסט כי " הפסיקה לא התכוונה להאריך ללא קץ את המועדים להגשת ערר באופן שעקב חלוף שנים רבות יתעוררו גם שאלות של התיישנות. הדבר יוביל למצב אבסורדי שבו מועד של 30 יום עלול להפוך למועד של שנים רבות, אפילו עשרות שנים. אין ספק שכאשר הרחיבה הפסיקה את המועדים להגשת ערר, לא התכוונה להרחבה כה מהותית וגורפת..." (סעיף 10).

9.         בתיק בר"ע 1904/04 (ת"א) עיריית הרצליה נ' ממן יעקב ואח' (להלן- "פרשת ממן"), ראתה כב' השופטת דותן להתמקד בפרשנותו הדווקנית של חוק הביוב. לשיטתה, לנוכח הוראות חוק הביוב, " אין מקום לפרשנות לפיה ליו"ר הוועדה סמכות טבועה להארכת מועד לתקופה בלתי מוגבלת על פי שיקול דעתו". אף לא זאת אלא " משלי אוסיף, כי התעלמות מהוראות דין בנוגע למועדים, תוך מתן חופש בלתי מוגבל, לרשות שיפוטית זו או אחרת להארכת מועדים, לא זו בלבד שלא תמנע עוול אלא תיצור תחושה של חוסר ודאות ואפילו חוסר שיוויון" (עמ' 4).

10.        מכאן, ולא הבאנו אלא רק חלקן של האסמכתאות, מתרוצצות השקפות שונות וסותרות לעניין "דרישת התשלום" ונפקות הפגמים שבה, ככל שעסקינן בהשלכתה של זו לעניין המועדים שעומדים לנישום להגיש כתב הערר על פי חוק הביוב.

11.        במצב דברים זה הננו סבורים, ולו כל עוד ביהמ"ש העליון לא קבע קביעה חד-משמעית ונחרצת בסוגיות האמורות, כי שומה עלינו, לעת הזאת, לשאוב את עיקר השראתנו משלושה פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון, הגם שלא דנו מפורשות בסוגיות העומדות לפתחנו. הראשון, ב-רע"א 6951/00 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח, פ"ד נד(4), 481 (להלן- "הלכת יזום"). השני, ב-ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15 (להלן- "הלכת מנחמי"), ובעיקר השלישי, בתיק בר"מ 2340/02 הוועדה לתכנון ולבניה - רמת השרון נ' אגא וכט בע"מ (להלן- "הלכת וכט").

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ