אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק בש 1177/06

החלטה בתיק בש 1177/06

תאריך פרסום : 12/09/2006 | גרסת הדפסה
ב"ש
בית המשפט המחוזי חיפה
1177-06
06/02/2006
בפני השופט:
ר. שפירא

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
הנתבע:
עבד אלרחמן בן וג'יה ג'אלולי ת"ז 040811788 יליד 1981
החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 5013/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו בשני אישומים שונים עבירות שונות. באישום הראשון מיוחסת לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1)+(2) לחוק העונשין ועבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין. האישום השני מייחס לו עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

לכאורה, אין קשר בין שני האישומים ואולם כפי שיובהר סבור אני כי קיים קשר הדוק ביניהם, הן בכל הנוגע להחלטת המעצר והן בכל הנוגע לתשתית הראייתית.

האישום הראשון מייחס למשיב ארוע בו דקר את המתלונן. על-פי התאור שבכתב האישום דקר המשיב אדם בתוך מונית בחדרה. בהמשך ולאחר שהורד מהמונית דקר שוב את המתלונן שנשאר במונית. המתלונן רדף אחריו ותפס אותו ובמהלך המאבק נדקר שוב. האישום השני מתייחס לארוע אשר ארע בעת שהמשיב הגיע לתחנת המשטרה כדי להחקר בענין החשד המיוחס לו באישום הראשון. בעת שהגיע אל תחנת המשטרה, נערך חיפוש על גופו ונמצאה בתחתוניו שקית המכילה 53 שקיות של סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של כ- 17 גרם.

אין למעשה מחלוקת בענין קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת הסמים שבאישום השני. אמנם נטען בפני כי המשיב החזיק את הסם לצריכתו העצמית ואולם אין צורך להזקק לטענה זו ולהכריע בה כעת. די בכך שאדם נתפס כאשר על גופו כמות כה גדולה של סם מסוג הרואין, מחולקת לאריזות, כדי שלפחות לשלב המעצר ניתן יהיה לקבוע כי קיימות ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו גם בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. אוסיף עוד, כי בנסיבות בהן נתפס הסם על גופו, בעת שהוא מגיע לחקירה במשטרה, יש בהחלט בסיס לחשד כי מדובר בנסיון להצטייד בסמים ערב מעצר, ולא רק לצרכיו האישיים.

כאמור, בכל הנוגע לאישום העיקרי, שעניינו עבירת הדקירה, קיימת מחלוקת בכל הנוגע לזיהוי של המשיב כמי שביצע את עבירת הדקירה. בתיק בית המשפט מספר עדויות סותרות. נהג המונית מסר עדות ראשונה ובה טען כי לא זיהה את הדוקר, ואולם בהמשך מסר עדות נוספת ובה ציין את הדוקר אשר מוכר לו עוד קודם לארוע הדקירה. לדבריו, לא מסר מלכתחילה את שמו של המשיב מאחר וחשש. המתלונן עצמו אשר כאמור רדף אחר המשיב, מסר גם הוא עדויות בדבר השתלשלות הארועים ולדבריו זיהה בוודאות המשיב. על זאת יש להוסיף עדות חיצונית של אדם אשר נקלע במקרה לזירת הארוע ועדותו בכל הנוגע לנסיבות הארוע מחזקת את עדותם של הנהג והמתלונן. על זאת יש להוסיף כי המשיב עצמו לא שיתף פעולה בחקירה וטען שהיה באילת ביום הארוע. איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו, מצביע כי לפחות המכשיר היה בזירת העבירה. כאמור, המשיב לא טען כי מכשיר הפלאפון הושאל לאדם אחר ומכאן שיש גם בעובדה זו, ביחד עם העדר שיתוף הפעולה של המשיב, כדי לחזק את תשתית הראיות כנגדו.

אין להתעלם מהסתירות שבגירסאות הנהג והמתלונן. הנהג כאמור שינה גירסתו והמתלונן העיד שהיה נתון למצב של שכרות בעת הארוע ואין לשלול את האפשרות שחלק מהנתונים עליהם העיד הם למעשה כאלו שהעלה מתוך השאלות שנשאל והמידע שהגיע אליו לבית החולים. מובן כי שאלות אלה הן שאלות של אמינות עדויות ומקומן יהיה בבוא העת, בעת שישמעו העדויות וניתן יהיה לחקור את העדים בחקירה נגדית. בשלב זה של הדיון, אין מקום להכריע בסוגיית מהימנותם.

על זאת יש להוסיף את הארוע שבאישום השני. הסנגור מבקש ללמוד מהעובדה שהמשיב הגיע לתחנת המשטרה להחקר על ארוע הדקירה כשהוא מצויד בכמות גדולה של סמים, כי המשיב לא ידע כלל על אפשרות שיעצר בענין דקירה. שאם לא כן, כך טוען בא-כוחו, לא היה מעז להגיע לתחנת משטרה כאשר כמות כה גדולה של סמים על גופו, ובמיוחד כאשר ידוע לו מנסיון העבר, כי הוא צפוי לחיפוש. מובן כי לשלב הדיון במעצר קשה לברר את כוונותיו הנסתרות של המשיב. עם זאת, בהחלט ניתן גם לחשוב על אפשרות אחרת ולפיה המשיב חשש כי הוא עתיד להעצר ודאג להצטייד בכמות גדולה של סמים לקראת מעצר, שלא לדבר על האפשרות של החדרת סמים אל תוך בית מעצר לצרכיהם של אחרים. מכאן, שדווקא העובדה שבא עם סמים יש בה כדי לחזק את תשתית הראיות בענין הדקירה, וזאת אם אכן ניתן ללמוד מהתנהגותו של המשיב על כך שצפה להכנס למעצר ממושך. מצאתי לנכון לציין זאת כהערה וכהשערה על מניעיו. לא ניתן ללמוד דבר  מעדויותיו מאחר ובהתחלה הכחיש קשר לסמים וטען שלא יודע למי שייכים הסמים (על אף שהוחזקו בתוך תחתוניו) ואף טען שהוא אינו משתמש בסמים.

הלכה היא, לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו, בשני האישומים. בכל הנוגע לאישום בענין הסמים, סבור אני כי מדובר בתשתית ראייתית מוצקה. בכל הנוגע לעבירת הדקירה, סבור אני כי קיימות ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו, וזאת מבלי להתעלם מהסתירות שבעדויות ומבעיית הזיהוי, הכל סוגיות שיבחנו בשלב שמיעת הראיות שם ניתן יהיה להעריך את אמינות העדים.

עבירת הדקירה של האישום הראשון היא עבירה אשר מעצם טיבה יש בה חזקת מסוכנות. מעבר לחזקה, ניתן ללמוד על המסוכנות מהצילומים של המתלונן המופיעים בתיק החקירה. למתלונן נגרמו חתכים עמוקים בפניו ובצווארו. מדובר באזורי גוף רגישים, ולמעשה חתכים בצוואר ובפנים היו יכולים להסתיים בתוצאה קטלנית וזאת אם היתה הסכין חודרת מספר מילימטרים עמוק יותר או פוגעת בחלק אחר של הצוואר. מכאן, שהמסוכנות אינה רק בתחום התיאוריה המשפטית, אלא מסוכנות ממשית.

בכל הנוגע לעבירות הסמים - כבר נפסק לא אחת כי סמים הם הגורם המניע את פשיעת הרחוב, ומכאן שמי שמחזיק בכמות כה גדולה של סם מסוג הרואין, וכאשר יתכן שסם זה מיועד לא רק לצריכתו העצמית, יש בכך כדי להצביע על מסוכנותו.

על זאת יש להוסיף כי מדובר במשיב אשר לו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ותלויים ועומדים כנגדו שני תיקים נפרדים שעניינם עבירות של תקיפת שוטרים. די בכל אלו כדי שמסוכנותו תהיה מוחשית וממשית, מעבר לכל חזקה משפטית תיאורטית.

מכאן שחומר הראיות מבסס עילת מעצר בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ