א. ערר מדינה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט יצחק כהן) מיום 7.4.05, בגדרה הורה בית המשפט לעוררת למסור לעיון המשיב מקבץ של 153 מסמכים מתיק חקירה, שלטענת העוררת אינו רלבנטי לאישום הנוכחי נגד המשיב. ענייננו בין השאר בשאלת סעיף 80 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שהוא חריג לזכות העיון לנאשם בראיות התביעה לפי סעיף 74 לאותו חוק. זה לשונו של סעיף 80: "הוראות סימן זה (סימן ג' בפרק ד' לחוק, שעניינו עיון בראיות התביעה - א"ר) אינן חלות על ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפותה מראש, ועל ראיות להסברת היעדרו של עד או לעניינים פורמליים אחרים שאינם מהותיים לבירור האשמה".
ב. המשיב עומד לדין באשמת רצח משולש ועבירות נוספות. העבירות בוצעו כנטען ביום 23.9.01 בחוף "שלדג" בכנרת. ראיה חשובה בתיק, הקושרת לכאורה את העורר, היא בדיקת דנ"א בכובע שבו נעטפו אקדחים ששימשו לביצוע הרצח; הדנ"א נמצא תואם את הפרופיל הגנטי של העורר במידה גבוהה. המשפט מצוי בפרשת ההגנה, ובעדותו מסר המשיב גירסה שלא מסר בחקירותיו, לפיה נתבקש על-ידי אדם שאינו עוד בחיים להכין - להבנתו לצרכי שוד - בין השאר כובעי גרב, ובמהלך הכנתו של כובע הגרב חבש אותו על פניו, ומכאן ממצא הדנ"א. בעדותו התייחס המשיב גם להתנהלותו בעקבות נסיון לרצח אבי גליקרוב חודשים אחדים לפני כן, ביוני 2001, בו נחשד המשיב; התיק ההוא לא הבשיל לכלל כתב אישום. התביעה הודיעה, בעקבות עדותו בחקירה הראשית, על כוונתה לעשות שימוש בראיות הזמה מתיק גליקרוב, והמשיב ביקש לעיין בחומר החקירה מאותו תיק. יצוין כי בספטמבר 2002 זומן המשיב למשטרה לשם הוצאת דגימת דנ"א משלו בתחבולה (שגם הצליחה), לפיה מבקשים להזהירו מפני גליקרוב, ובפועל היתה המטרה השגת דגימה לצורך התיק הנוכחי. מכל מקום, הסנגוריה טענה כי כל תיק גליקרוב הוא חומר חקירה שהיא זכאית לו, ושאין לעשות בו שימוש בלא שהוצג לפניה, ולפיכך עתרה לקבלו. לשיטתה, אין המדובר כל עיקר בסעיף 80, אלא בחובה לפי סעיף 74. בהחלטתו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וקבע כי 153 מסמכים מתיק גליקרוב הם - כאמור - חומר חקירה. עוד קבע, כי אין המדובר ב"הפתעה", שהיא תנאי להפעלת סעיף 80 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט אמנם ציין, כי לדידו, מבחן ההפתעה משני; המבחן העיקרי הוא האינטרס הציבורי מזה אל מול מניעת קיפוחה של הגנת הנאשם ועיוות דין מזה; פוטנציאל השליטה של המדינה בחומר צריך להיבחן, לא במבחן פורמלי דווקני אלא במהות. בית המשפט ראה את החומרים שאישר בגדרי חומר חקירה, בהיותם נוגעים ביריעת המחלוקת, וכלשונו "לא ניתן לאפשר מחד למשיבה להשתמש
בחלקים
מתיק החקירה ומאידך לחסום דרכו של הסניגור" (עמ' 9, ההדגשה במקור). בית המשפט ערך, אפוא, את רשימת המסמכים שלדעתו הם חומר חקירה לפי סעיף 74(ב), למעט חומר שיכול שתוגש לגביו תעודת חסיון.
ב. (1) בערר המדינה נטען, כי יש בהודעת המשיב בתיק גליקרוב כדי להזים את גרסתו בחקירתו הראשית בתיק הרצח המשולש בנושאים שונים, וכי החלטת בית המשפט המחוזי מורה על מסירת חומר ראיות בלתי רלבנטי להגנה, אין בה הנמקה ויש בה פגיעה באינטרס ציבורי חשוב באשר לתיק גליקרוב עצמו. זאת, במיוחד נוכח היות סעיף 80 חריג לזכות העיון שבסעיף 74.
(2) בדיון טען בא כוח המדינה, כי בית המשפט המחוזי טעה בהעמידו את הנושא בגדרי סעיף 74, קרי, חומר חקירה, ולא בגדרי סעיף 80. חלק מן החומר שראה בית המשפט המחוזי כחומר חקירה אין לו - כנטען - כל זיקה לפרשת הרצח המשולש. המדובר בהזמה: המשיב סיפר, בעדותו הראשית נתונים שאין להם רלבנטיות ישירה לרצח, כגון לגבי נסיעותיו לחו"ל, עבודתו וכדומה; המעטפת בה מדובר לענין הרלבנטיות צרה ביותר, וכל היתר אין לו זיקה לחקירה. מסירת תיק גליקרוב, שלא נסגר, בשעה שהתביעה מבקשת להטיח במשיב דברים המזימים מה שאמר בעדותו, אינה במקומה. אכן, בית המשפט המחוזי סבר כי אין מקום להפתיע גם בראיות הזמה; אך לטענת המדינה, בעוד שככלל אין התביעה רשאית להפתיע את הסניגוריה, מנגנון סעיף 80 משוה בנסיבות מסוימות את מעמדן; כשהנאשם בוחר למסור גירסה שאינה בחומר החקירה, רשאי התובע לבדוק ולהביא ראיה סותרת, ואז אין חל לפי החוק סימן ג' לחוק סדר הדין הפלילי - קרי, אין זה חומר חקירה, וניתנת פררוגטיבה לתביעה. עם זאת, במקרה דנן, אף שלשיטת המדינה כללי סעיף 74 אינם חלים, ישנם כללי הגינות וצדק המחייבים בכל עת; אמנם החומר שניתן למשיב בהחלטת בית המשפט המחוזי אינו רלבנטי ברובו הגדול, אך התביעה נכונה להעביר, לפנים משורת הדין, את החומר הרלבנטי לעיונו של המשיב כדי שיוכל להתגונן, אם כי לא כחובה מן הדין; סעיף 80, במישור הנורמטיבי, משנה לשיטת התביעה את הכללים, כאמור. ועוד, כבר נגרם בענייננו כך סבורה התביעה - נזק מעצם פרסומה של רשימת הראיות, המצויה עתה בידיעת המשיב; אין לקבל את גישת בית המשפט המחוזי כי ברגע שנתבקשה ראיה ממאגר מסוים, הופך הוא כולו נגיש. ושוב, במקרה דנן, כשהמדובר ברצח משולש ובעונש צפוי כבד, ישנה נכונות מצד התביעה למסור את הודעת המשיב שכלפיה מבקשים לשאול, וכן דו"ח תשאול מסוים, אך בשאר החומרים אין לדעתה ראשית ראשיתה של רלבנטיות. לענין זה בקשה המדינה כי בית המשפט יסתייע במסמך השוואתי פנימי שהכינה באשר לעדויות ההזמה.
(3) בא כוח המשיב טען כי כל החומר בו מדובר הוא חומר חקירה לפי סעיף 74, וכל בדל ראיה רלבנטי למהימנות עד, ולכן להגנת הנאשם; השופט בבית המשפט המחוזי מכיר את הנושא ובדק אותו לפני ולפנים. ועוד, ההבחנה בין סעיפים 74 ו-80 היא מלאכותית; על הנאשם לנהל ענייניו כשהחומר פרוש לפניו, והוא האינטרס הראשון במעלה; ולענייננו לא יכלה התביעה להיות מופתעת, כשבפניה תמליל חקירתו של המשיב בתיק דנא מ-16.10.02 עמ' 18-15 (ת/27), בה מתאר הוא את חששו מגליקרוב. לכן אין כאן הפתעה, שכן צפוי היה שהמשיב ייצא מן הארץ מחשש משפחת גליקרוב. כשהמדובר באדם העומד בפני סיכון של שלושה מאסרי עולם, בודאי גובר האינטרס ליתן לו את חומר החקירה.
ג. (1) הצעת חוק סדר הדין הפלילי תשכ"ג-1963 (ה"ח תשכ"ג 155) כללה בסעיף 86 הוראה כללית של סייג לזכות העיון בחומר, ובין השאר "ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהקטיגור לא היה יכול לצפותה מראש". בחוק כפי שהתקבל במקורו (חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, ס"ח תשכ"ה, 157) באו הדברים בגדר סעיף 73, הזהה כמעט לסעיף 80 הנוכחי בנוסח המשולב (למעט שינוי קל שאינו לענייננו). בנידון דידן נאמר, שאין הוראות הסימן (העוסק במינוח במקור בעיון בראיות הקטגוריה, שתיקרא לימים התביעה) חלות על "ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שתובע לא יכול היה לצפותה מראש"; כך בתשכ"ה-1965 וכך כיום. דברי ההסבר להצעת החוק לא עסקו בכך. בדיון בכנסת בקריאה הראשונה אף לא נדרשו לכך הדוברים (ראו דברי הכנסת כרך 37 עמ' 1984-1978, 2036-2021, 2047-2040), והוא הדין לקריאה השניה והשלישית (כרך 43, 2323-2304, 2447-2426).
(2) יצוין כי הוראות סעיפי העיון בחוק סדר הדין הפלילי החליפו הוראות כלליות יותר, שעסקו אך בתיקי פשע, ומוקמו בחוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות), תשי"ח-1958; אך שם לא נכללה הוראה מעין סעיף 80 דהיום.
(3) לא למותר לציין, אגב אורחא, כי השתלשלות החקיקה בעניין זכות העיון ממחישה לעינינו, כיצד נשתנה האקלים המשפטי לאורך השנים, לכיוון זכויות הנאשמים, וגם הלשון נשתנתה בעקבות התמורות החברתיות. קשה להעלות על הדעת כי בעידננו ניתן היה לחוקק כלשונו, למשל, את סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות) תשי"ח-1958 הנזכר, שלפיו הוראות המסירה לעיון של חומר הראיות "אינן חלות על חומר
שהעלמתו
מותרת... לפי כל דין" (הדגשה הוספה - א"ר). ואולם, זה היה הנוסח שהוגש לכנסת בהצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963, סעיף 86, וכבר אז העיר על כך ח"כ אליהו מרידור בדיון בקריאה הראשונה (דברי הכנסת כרך 37, עמ' 2023) באמרו: "מה פירוש הדיבור, להעלים חומר... הביטוי הזה שמותר להעלים חומר הוא לא-נעים. אדוני השר ודאי יסכים אתי"; ושר המשפטים דב יוסף אמר "זה אינו מצלצל טוב". ח"כ מרידור הוסיף "... לפעמים יכולים גם להעלים דבר טוב ולגרום נזק לאנשים. להתיר להעלים דברים, זה דבר לא-טוב, לדעתי, ולכן מחקתי זאת בחוברת שבידי". בחוק כפי שנתקבל אכן נמחקו מלים אלה, והנוסח שהתקבל הוא אי תחולה של זכות העיון "על חומר שאי גילויו מותר..." (סעיף 71, כיום סעיף 78). הביטוי "להעלים" - תהא משמעותו בעיני המחוקק בתשי"ח-1958 אשר תהא - מן הסתם חיסוי בודאי אינו חלק מהשיח המשפטי והציבורי דהאידנא.
(6) ובאשר לתכלית סעיף 80: הסעיף, כך ניתן לשער, ניזום כיוון שהנסיון המקצועי הוכיח, כי ייתכנו מצבים שבהם תופתע התביעה מטענה שלא יכולה היתה לצפותה מראש. סעיף זה לא נדון רבות בפסיקה עד הנה.
(7) בתפ"ח (ת"א) 582/84 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"מ תשמ"ז (2) 48, דן השופט קדמי בסעיף 80, והשוה בין סעיף זה לסעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק אף הוא בראיות הזמה, ולפיו "בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש...". לשיטת השופט קדמי, טענת הגנה שלא ניתן היה לצפותה מראש - טענה " מפתיעה" - צריכה לענות על שני תנאים - לעלות מראיות ההגנה, ולהיות כזאת שעל פי מבחן אובייקטיבי לא יכול היה התובע לצפותה מראש. כשהמדובר בחומר העונה על קריטריונים אלה, אין הנאשם זקוק לעיון מוקדם, שכן הגנתו כבר הוצגה, וזכותו להגנה נאותה נשמרת, כיוון שיוכל לחקור את העדים בחקירה נגדית ואף להביא ראיות מטעמו (סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי). לכן אין לדעת השופט קדמי זכות עיון בראיות כאלה, וגם אין סביר ליתן לנאשם זכות "מעקב" אחרי ראיות ההזמה; כל ההוראות בענין "זכות העיון" אינן חלות כאן. עם זאת, לדעתו, במקרה שהתביעה מחליטה שלא להגיש את ראיות ההזמה, "מידת ההגינות מחייבת את המדינה להביא לידיעת הנאשם או בא כוחו את דבר מציאותה של ראיה רלבנטית לנושא האישום, אשר עשויה להיות לה השלכה על תוצאת המשפט".
(8) בבש"פ 8294/03 מקסימוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 49 נדרש בית משפט זה (השופט - כתארו אז - חשין) לחומר (צ'קים) שלא היה בשליטת התביעה, וקיבל את עמדת המדינה שאין מדובר בחומר חקירה. כמשתמע, ראה בית המשפט שם, בעקבות בית המשפט המחוזי (ב"ש (ת"א) 91941/03 מקסימוב נ' מדינת ישראל (השופט טימן)), את החומר כבא בגדרי סעיף 80.
(9) ד"ר חיה זנדברג ("על זכות העיון בחומר חקירה" (בעקבות בש"פ מקסימוב), המשפט 18 (2004) 77), בחנה את המצב המשפטי בקשר לזכות העיון, הנתפסת כבעלת מאפיינים חוקתיים, ואת הרחבתה של זכות זו גם לחומרים של פרשיות נוספות קשורות, תיקי מודיעין וכן עבר פלילי ותיקי חקירה של עדים. בקשר לסעיף 80, סברה ד"ר זנדברג כי הרציונל שביסודו הוא, שככלל מועד תחולתה של זכות העיון הוא מועד הגשתו של כתב האישום: לדידה, "יכולה היתה להישמע הטענה שעדויות ההזמה הן חלק מחומר החקירה כבר מראשיתם של דברים". סעיף 80 נועד לאפשר לתביעה להביא עדויות הזמה "אף על פי שעדויות אלו לא הועברו לידי ההגנה מיד עם הגשת כתב האישום. עם זאת, אין לפרש את הסעיף כפוגע בזכות העיון של הנאשם מן הרגע שבו התבררה הרלבנטיות של טענת ההזמה. לשון אחר, אלמנט ההפתעה הוא המבסס את ההצדקה לאפשר לתביעה להביא ראיות הזמה. ... בשל ממד ההפתעה, אך טבעי הוא כי הראיות הנוגעות להזמת הטענה לא הועמדו לעיון הנאשם מיד עם הגשת כתב האישום; הרלבנטיות של ראיות אלו לא היתה ידועה. אולם משהועלתה הטענה... והתבררה הרלבנטיות... קמה ועומדת לנאשם הזכות לעיין בראיות הנוגעות להזמה..." (עמ' 80). נראים לי ככלל, על פי הניתוח המשפטי ונסיון החיים, דברי ד"ר זנדברג: ייתכנו מצבים שבהם, עובר להגשת כתב האישום, לא סברה התביעה כי הראיות באות בגדר סעיף 74, בשל ריחוקן וכפועל יוצא מהעדר רלבנטיות, לשיטתה. ואולם, משנאמרו דברים הטעונים הזמה נעשו הדברים רלבנטיים, והופכים הם איפוא - אותם דברים שהם רלבנטיים - לחומר חקירה לפי סעיף 74. אוסיף בזיקה לדברי השופט קדמי שצוטטו לעיל, כי ההבחנה בין סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי לסעיף 80 בו לדידי, היא לכאורה, שסעיף 165 עוסק בעיצומן של ראיות ההזמה בהליך השיפוטי, ואילו סעיף 80 עניינו גדרי הטיפול בחומרי ראיות ההזמה כלפי הנאשם, ולגביו דעתי שונה במידה מסוימת מדעתו כאמור.
(10) לדעתי גם, כי כאשר בסעיף 80 עסקינן, דבר לנו עם סעיף בן ארבעים שנה, שנחקק לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפני שלבים חדשים בהתפתחות האקלים המשפטי המרחיב לעניין זכויות הנאשמים, לרבות באשר לזכות העיון לפי סעיף 74. נראה איפוא, כי סעיף זה יש, מחד גיסא, ליצוק בו תוכן בהתאם לאמור לעיל, ומאידך גיסא לפרשו במידה של צמצום, על פי השכל הישר, כשם שלגבי היקפו של חומר החקירה לפי סעיף 74 שולטים מבחני השכל הישר. בדרך זו יושג לכאורה איזון בין יכולתה של התביעה למלא את תפקידה האכיפתי החיוני, ובין זכויות הנאשם ואפשרויות ההגנה שלו.
(11) מכל מקום, אין צורך להוסיף לענייננו מעבר לאמור באשר לסעיף 80. ראשית, שכן המשיב אינו עותר כי בחומר שמבקשת התביעה לחקרו לגביו לא ייעשה שימוש כלל, בנימוק שהיה זה חומר חקירה מלכתחילה ולא נמסר, אלא כי יימסר לידיו מראש בטרם ייעשה בו שימוש. לפיכך בנסיבות לא נתעוררה שאלה אם היה צורך ברשות בית המשפט לפי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי. שנית, שאלה היא האם לפנינו הפתעה במובן זה שהמדובר בטענה של הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפות מראש בגדרי סעיף 80, ומה פירושה של אי היכולת לצפות במקרה דנן.
(12) אכן בתיק דנא קשה לומר שהיתה לתביעה הפתעה "אסטרטגית"; עיון בחקירתו של המשיב בפרשת הרצח המשולש מיום 16.10.02 מעיד (למשל עמ' 18-15, 22-20, 24-26), כי פרשת גליקרוב היתה על הפרק בחקירה, בהקשר לנסיעות לחו"ל; כי פרשת גליקרוב תיקשר לנשוא החקירה דנא צריך היה לכאורה אפוא להיות בידיעתה של התביעה. המפתח לאפשרות לצפות אינו בשאלה אם היה החומר בשליטה "פיסית", ולוא גם "קונסטרוקטיבית" של התביעה, במקום כלשהו בקופסאות ובקלסרים, ולוא גם לא של העוסקים בתיק הנוכחי גופו, אלא האם היתה לו רלבנטיות ולוא משנית למשפט דנא; ואם היתה - בא הוא, ולוא בדיעבד, בגדרי סעיף 74. כלומר, את האפשרות לצפות יש לפרש, ברוח מה שפירש בית המשפט קמא, לא כאפשרות ערטילאית לצפות אלא כאפשרות לצפות כי החומר רלבנטי.
ד. (1) נראה כי תרומתו של סעיף 80 לסוגיה שלפנינו - כנאמר לעיל - היא איפוא, אם נקבל את הניתוח האמור, שאין מקום לבוא חשבון עם התביעה על שלא העמידה חומרים מחקירת גליקרוב לעיון המשיב, שהרי לא סברה כל עיקר כי ייווצר מצב המחייב זאת, ולא צפתה את רלבנטיות החומר; ואולם, משהוברר כי ברצונה לעשות שימוש בחומר זה, הופך "בן שיחנו" להיות סעיף 74, ואזי השאלה היא היקפו של החומר שיש למסרו.
(2) לענין סעיף 74, ראוי לשלמות התמונה כי נציין תחילה שבעניינו של המשיב כבר התקיימו דיונים בבית המשפט המחוזי וכן בבית משפט זה בעניין חומר חקירה, למשל, חומר שנאסף באשר לרצח אייל שטרית המנוח שאירע ב-10.11.01, זמן מה אחרי הרצח המשולש; באותו רצח לא נחשד המשיב. הנושא נדון בבש"פ (נצרת) 1862/04 (השופט כהן, החלטה מיום 3.6.04), ונמסר חומר חקירה מסוים; לגבי חומר חסוי שלגביו הוצאה תעודת חסיון בעקבות אותה החלטה נדחתה בקשת המשיב לקבל פרפרזות הימנו (החלטה מיום 13.9.04, השופט כהן); ערר שהוגש בבית משפט זה נדחה (בש"פ 8935/04 אוחיון נ' מדינת ישראל, השופטת נאור).
ה. (1) בתמצית, הכללים הנוהגים לעניין חומר חקירה לפי סעיף 74 נדונו רבות בפסיקה; ראו סקירתם בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625 (השופטת ביניש); וכפי שנקבע שם, גם בעקבות בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (השופט בך), נותרו "שוליים רחבים" לאישורו של עיון גם במקרים שבהם לחומר שבמחלוקת רלבנטיות גבולית בלבד לאישום, ומצוי הוא ב"פריפריה" שלו; ראו גם בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625 (השופט זמיר). מנגד, והשכל הישר הוא היועץ הטוב לכך, גם אין להפליג יתר על המידה למחוזות רחוקים ושוליים (בג"צ אל-הוזייל, וכן בש"פ 9322/99 מסארוה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381 (השופטת ביניש)); הפסיקה שואפת להשיג הוגנות כלפי הנאשם, מתוך הגישה כי ככלל עוצמתה של התביעה רבה משלו, וראוי שהגנתו תוכל להתבסס על כל חומר רלבנטי. מבחינה זו דומה שגישתה של מדינת ישראל בפרשנות היא מן המתקדמות; לויכוח בארה"ב, שגם בה המפתח לעיון בחומר חקירה נתרחב והלך, ראו LaFave, Israel & King,
Criminal Procednreמה' 2 (1999), פרק 20, עמ' 814 ואילך ובמיוחד 827-825, המתארים את ההתפתחות לכיוון הליברלי, אף כי מציינים שהדרך לא תמה. בסופו של יום, אלה הם לכאורה הכללים הקובעים את הרלבנטיות של החומר בכגון דא - שכל ישר, הגינות וחיפוש האמת; ראו לנושא האחרון W.J. Brennan Jr. "The Criminal Prosecution: Sporting Event or Quest, or the Quest for the Truth?" 1963
Wash.U.L.Q. 279, (מצוטט אצל לאפייו ואח' עמ' 816).
ו. על יסוד אלה נבדקו חומרי החקירה הנוגעים לפרשת גליקרוב שאושרו למסירה על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר העיון צומצמה הרשימה, ואושר חומר חקירה העשוי להיות רלבנטי בנידון דידן. הגישה שננקטה היתה כלילתם של מסמכים הנראים נוגעים, ולו גם במעט, לנושאים שאליהם בדעת התביעה להידרש במגמת ההזמה, ומנגד הוצאתם של מסמכים שאינם באים לכאורה בגדרי האמור. הרשימה שגובשה היא איפוא כלהלן, בכפוף כמובן לתעודת חסיון אם תוצא. ועוד, חלק מן החומר שלא פורט גם בבית המשפט המחוזי הוא פרוטוקולים והחלטות של בתי המשפט בענין מעצר המשיב בענין גליקרוב. חומר זה אמור להיות ברשות המשיב, אך אם לאו, אין מניעה למסרו. עלי לציין כי איני בטוח, אחר כל העיון וההתדיינות בנושא בשני בתי המשפט, אם "הצר שווה בנזק" ועד כמה תעלה או תוריד התוספת הראייתית, אך דבר זה מסור לתביעה.