אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק בע"מ 8300/11

החלטה בתיק בע"מ 8300/11

תאריך פרסום : 05/08/2012 | גרסת הדפסה
בע"מ
בית המשפט העליון
8300-11
02/08/2012
בפני השופט:
נ' הנדל

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד יהודה לנדא
הנתבע:
פלוני
החלטה

1.            מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (בע"מ 1128/09; כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק), אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (ת"ע 109260/04; כב' השופטת ט' קופלמן-פרדו) בכל הקשור לפרשנות הוראת סעיף 1א לצוואת המנוחה, היא אמם של המבקש והמשיב.

2.            המנוחה נפטרה בחודש אוקטובר 2003, כשהיא מניחה אחריה צוואה בעדים ותוספת לצוואה שנרשמה מאוחר יותר. הצוואה נחתמה כ-10 שנים טרם פטירת המנוחה, והתוספת נערכה כ-6 שנים לפני פטירתה. כ-4 שנים לפני פטירתה, ביולי 1999, חזרה המנוחה ואשררה את הצוואה והתוספת כלשונן. היא קיבלה העתק נאמן למקור וקראה אותו יחד עם המבקש והמשיב. הן הצוואה והן התוספת נערכו על ידי עורך דין, שנפטר זה מכבר.

           לאחר פטירת המנוחה הגיש המבקש התנגדות לסעיף 1א בצוואה, שבו נאמר:

"את הבית שלי... הנני מצווה לבני (המשיב)... ובתנאי שייכנס לגור בה תוך שנה מיום פטירתי. לא ייכנס בני לגור בדירה כאמור, תהיה דירה זו שייכת בחלקים שווים לבני (המשיב) ולמבקש" (ההדגשה לא במקור).

המבקש טען כי נפלה בצוואה טעות סופר, וכי צריך היה להיות רשום שם "תוך שנה מהיום ועד פטירתי". המשמעות היא שהמשיב צריך היה לעבור לגור בדירה בתוך שנה מיום עריכת הצוואה. לחלופין טען המבקש שיש להגיע לתוצאה דומה על דרך הפרשנות, במקום על דרך התיקון.

           בית המשפט לענייני משפחה קבע, בהסתמך על עדויות קרובי משפחתה ומכריה של המנוחה, כי רצונה היה שהמשיב ישוב להתגורר עימה בביתה בחייה (ולא לאחר מותה). אשר על כן התקבלה עמדת המבקש, ונקבע כי יש לפרש את הרשום בצוואה כפי שהציע. דהיינו: המשיב היה זכאי לרשת את הדירה לבדו רק אם היה נכנס לגור בה תוך שנה מיום עריכת הצוואה, ולא תוך שנה מיום פטירת המנוחה.

           ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי - התקבל. נקבע כי פרשנות צוואה על פי אומד כוונת המצווה חלה רק כאשר לשון הצוואה איננה ברורה. או אז, נבחנת כוונת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ורק אם היא לא ברורה, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות. לא זה המצב בענייננו: לשון הצוואה ברורה, והיא נערכה במיומנות ובמקצועיות על ידי עורך דין. לו התכוונה המנוחה שהמשיב יגור בביתה מיום עריכת הצוואה, היה מתבקש שהיא תתקן את סעיף 1א באותו מועד שבו ערכה את התוספת לצוואה - היינו, ארבע שנים לאחר עריכת הצוואה. צוין גם כי המבקש היה נוכח יחד עם המשיב באותו יום שנת 1999, כאשר הצוואה הוקראה, לרבות סעיף 1א בנוסח שעליו הוא נחלק. חרף זאת, לא מצא המבקש לנכון להתערב או להעיר. לנוכח כל זאת, לא היה מקום שבית המשפט לענייני משפחה ייכנס לפרשנות כוונותיה של המנוחה ורצונותיה. בית המשפט המחוזי אף הטעים כי הערכאה הדיונית קבעה למעשה נוסח שהוא שונה באופן מהותי מהנוסח הקבוע בסעיף 1א לצוואה.

3.            בבקשה שלפניי מעלה המבקש שני טיעונים משפטיים. הטיעון הראשון מבוסס על הוראות סעיפים 30(ב) ו-32 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אשר מסמיכים את בית המשפט לתקן טעות שנפלה בצוואה. לשיטת המבקש, נוסח סעיף 1א לצוואה - "תוך שנה מיום פטירתי" - הוא בבחינת טעות סופר, משום שהוא איננו משקף את רצונה האמיתי של המנוחה, כפי שזה הוכח בפני בית המשפט לענייני משפחה. על כן צדק בית המשפט לענייני משפחה משתיקן את נוסח הסעיף, ושגה בית המשפט המחוזי משביטל את פסק הדין. הטיעון השני מבוסס על הדרך הנכונה לפרש צוואה. בעניין זה נסמך המבקש במידה רבה על פסק הדין בעניין טלמצ'יו (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999)), שהוא לשיטתו המקור העדכני לפרשנות צוואות. המבקש סבור כי בדיני ירושה "הכוונה מתגברת על המילים". לפיכך, נכון היה לפרש את נוסח סעיף 1א לצוואה באופן שבו קבע בית המשפט לענייני משפחה, משום שפרשנות זו היא שמשקפת כראוי את כוונתה של המנוחה.

4.            לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           במישור הכללי אביא, תחילה, את הוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה, אשר עוסק באופן פרשנות הצוואה:

מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

כלל זה מתחלק לשניים: הרישא עניינה בפרשנות פנימית "מתוך הצוואה". הסיפא עניינה בפרשנות חיצונית "מתוך הנסיבות", כגון התנהגותו של המצווה בשעת עשיית הצוואה, לפניה ואחריה והנסיבות האופפות את עשיית הצוואה.

           עד לפני מספר שנים יושמו הוראות סעיף 54(א) בהתאם לשיטת הפרשנות הדו-שלבית. על פי גישה זו, ההיזקקות לנסיבות חיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה רלוונטית רק במקרים בהם אין לאמוד את דעתו מתוך הצוואה - למשל, כאשר לשון הצוואה איננה ברורה, או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות (ע"א 45/62 עיריית חולון נ' האפוטרופסים מבצעי צוואת שנקר, פ"ד טז 1707, 1710 (1962); ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 747 (1982); ע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 (1992); ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104 (1994); ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5) 461 (1995); ראו גם מיכאל קורינאלדי דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה מגמות חדשות 295-302 (2004); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 449-455 (תשנ"ב)).

           ברם, יסודותיה של השיטה הדו-שלבית התערערו במידת מה בעניין טלמצ'יו (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999)). הנשיא (כתוארו אז) א' ברק הבחין שם בין פרשנות במובן הצר לבין פרשנות במובן הרחב. פרשנות במובן הצר נתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול לשונה של הצוואה. בד בבד, הדין הישראלי מכיר בכך שבמצבים מסוימים יש לנקוט פרשנות במובן הרחב. פרשנות כזו מאפשרת להגשים את אומד דעת המצווה מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת. וכך הוא היחס בין שני סוגי הפרשנות, על פי האמור בעניין טלמצ'יו (מפי הנשיא ברק):

אין ליתן, בדרך פרשנית, ללשון הצוואה משמעות המגשימה את אומד דעת המצווה אך שאינה ניתנת לעיגון במובנה הלשוני של הצוואה. עם זאת, הדין מכיר בדוקטרינות מספר (המהוות חלק מהפרשנות במובנה הרחב) המאפשרות לשופט להגשים את אומד דעת המצווה, וזאת מעבר למובן שאותו לשון הצוואה יכולה לשאת. ודוק: אין מצויה גישה כללית שלפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הינה, שניתן להגשים את אומד דעת המצווה רק אם לשון הצוואה... יכולה לשאת זאת. עם זאת, קיימים מצבים מיוחדים, אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד דעת המצווה, וזאת אף מעבר ללשונה של הצוואה. מצבים אלה מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה.

דהיינו, תחילה יש לנקוט בפרשנות במובן הצר שנצמדת ללשון הצוואה. רק לאחר מכן יש לבחון האם חל אחד מן ה"מצבים המיוחדים", אשר יצדיק הפעלה של פרשנות במובן הרחב והתחקות אחר אומד דעתו של המצווה גם מחוץ ללשון הצוואה. ה"מצבים המיוחדים", בהם תופעל הפרשנות הרחבה, הם ארבעה: תיקון טעות (סעיף 30 ו-32 לחוק הירושה), השלמת חסר, ביצוע בקירוב או ביצוע בתחליף. באותם מצבים חריגים סבר הנשיא ברק כי אין תחולה לשיטת הפרשנות הדו-שלבית, ואין להסתפק בלימוד אומד דעתו של המצווה רק מתוך לשון הצוואה, אלא יש לפנות גם לנסיבות החיצוניות. יצוין כי יתר שופטי ההרכב, ש' לוין ו-ח' אריאל, נמנעו מלהצטרף לעמדתו העקרונית של הנשיא ברק בעניין דרכי פרשנות הצוואה, ובמקרה שנידון שם הגיעו לאותה תוצאה תוך שימוש בעיקרון התחליף.

           שיטת פרשנות הצוואה שהציע הנשיא ברק דומה במובן מסוים, ודאי במבט ראשון, לשיטת פרשנות החוזה שנקבעה בהלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); השוו עניין טלמצ'יו, פס' 20 לחוות דעתו של הנשיא ברק). אחד מחידושי הלכת אפרופים הינו ביטול תורת שני השלבים ומעבר למבחן חד-שלבי. במסגרת המבחן החד-שלבי לפרשנות החוזה, יש להיעזר בכל מקרה הן בלשון החוזה והן בנסיבותיו החיצוניות. באופן דומה, לכאורה, בעניין טלמצ'יו יש סממנים של מעבר מפרשנות דו-שלבית של הצוואה לפרשנות חד-שלבית. אולם ניתן להסתייג מן ההישענות על הלכת אפרופים, בכל הנוגע לפרשנות צוואה, וזאת בחמישה מישורים.

           המישור הראשון הוא מהותם השונה של שני המסמכים - הצוואה והחוזה. קיימים הבדלים עקרוניים בין שני המכשירים המשפטיים הללו. פרשנות חוזה נשענת על חקר אומד דעת הצדדים, אשר על פי רוב עודם בחיים. צוואה, לעומת זאת, היא מעשה אישי חד-צדדי, ואנו נדרשים לברר את רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה בעת עריכת הצוואה כשהוא כבר איננו בחיים. על כן, משלשון הצוואה ברורה היא, ייתכן ואין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה. לאמור, כוחה של הלשון הברורה של הצוואה - רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העיקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו - משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעתו.

           במישור השני, אף הנשיא ברק כתב בעניין טלמצ'יו: "'תורת שני השלבים', אשר אומצה בפרשנות הצוואה (במובנה הצר) (ראו ע"א 239/89 שרש נ' גלילי) איננה חלה בענייננו. כשלעצמי, מבקש אני להשאיר בצריך עיון אם הלכת שרש נ' גלילי ממשיכה לעמוד לאחר פסק-דיננו בפרשת אפרופים". צא ולמד כי אף לפי גישת הנשיא ברק - לא נקבעה עמדה נחרצת באשר לקשר בין פרשנות צוואה לפרשנות חוזה על פי הלכת אפרופים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ