החלטה בתיק בע"מ 6633/05

1.        המבקש והמשיב הינם אחים, אשר היו בעליה של החברה המבקשת. משנתגלעו ביניהם מחלוקות, פנו לבוררות אשר בסיומה חתמו על הסכם פשרה שאושר בבית המשפט המחוזי בירושלים. בסיסו של הסכם הפשרה היה כי המשיב יעביר את כל מניותיו וזכויותיו בחברה לידי המבקש, וכן סך של 400,000 ש"ח מתוך 1,480,000 ש"ח שמשך המשיב מהחברה בשנת 1995. בתמורה סוכם כי המשיב יהיה פטור מכל חוב או חבות כלפי החברה.

           זמן מה לאחר חתימת ההסכם נדרש המשיב על-ידי פקיד השומה לשלם מס על הכנסות בסך 1.8 מיליון ש"ח, מתוכם 1,080,000 בגין רווחיו ממכירת המניות, ו-720,000 ש"ח בשל הפרש הון בלתי מוסבר. המשיב פנה למבקש וטען כי המס צריך לחול עליו מכוח ההסכם. במהלך משא ומתן עם רשויות המס הצליחו הצדדים להגיע להסכם פשרה, לפיו הועמדה השומה על סך של 180,000 ש"ח בלבד, אך הסכם זה לא יצא לפועל בגלל המחלקות בין המבקש למשיב בשאלה על מי מוטל לשלם סכום זה.

           המבקש הגיש תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בה ביקש סעד הצהרתי כי אינו חייב בתשלום המס.

2.        בית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיא פ' מרכוס) קבע כי הכספים שמשך המשיב מהחברה נמשכו כהלוואה, והפכו לברי מיסוי רק לאחר חתימת ההסכם שלמעשה פטר את המשיב מהחזרת חלק מההלוואה. לפיכך הסיק בית המשפט כי אירוע המס התרחש רק מזמן ההסכם וכתולדה ממנו. מכאן עבר בית המשפט לבחון את פרשנות ההסכם בין הצדדים. מלשונו של ההסכם למד בית המשפט כי ההסכם כלל אינו עוסק בחובות הנובעים מן ההסכם, ולפיכך אף אינו מחייב את המבקש בחובות אלו. לפיכך קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי אין חובת פירעון המס בגין הכספים המדוברים מוטלת על כתפי המבקש.

3.        על החלטה זו ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי). בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את ההסכם ואת נסיבותיו וקבע כי מטרת ההסכם היתה להפסיק את שותפותם של האחים באופן מוחלט, וכי מאחר והכספים המדוברים נמשכו מהחברה בתקופת היותו של המשיב מנהל בחברה, מוטלת חובת המס בגין סכום זה על המבקש, וזאת על-פי לשונו הברורה של ההסכם. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לבחינת מספר סוגיות משלימות לצורך מתן הכרעה סופית בתיק.

           על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

4.        המבקש טוען כי ראוי לתת לו רשות לערער על ההחלטה משתי סיבות החורגות מהסכסוך הצר שבין הצדדים: הסיבה הראשונה היא כי בית המשפט המחוזי התערב והפך קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, ודבר זה אינו ראוי. הסיבה השניה היא כי ראוי, לדעתו, שתצא פסיקה עקרונית בשאלה מתי יראו חיוב לשלם כחיוב נטו.

5.        אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש ואני סבורה כי דין הבקשה להידחות. באשר להתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה. כלל הוא בידינו כי התערבות שכזו תיעשה באופן חריג ככל שמדובר בהערכת עדותם של עדים שערכאת הערעור לא התרשמה מהם ישירות. עם זאת, כאשר מדובר בחומר "אובייקטיבי" אשר נמצא בפני ערכאת הערעור כפי שהיה בפני הערכאה הראשונה, יכול בית המשפט שלערעור לבחון הערכת הראיות ולהתערב, שכן לערכאה הראשונה בעניין זה אין כל יתרון על-פני ערכאת הערעור (ראו ע"א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 29.10.00). בעניין שבפנינו פירשו שתי הערכאות את ההסכם שהוצג בפניהם ולא נדרשו לשאלת מהימנותם של עדים. לפיכך לא היתה מניעה מבית המשפט המחוזי להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה, וזאת מבלי להיכנס לשאלת נכונותה של הכרעתו של בית המשפט המחוזי.

6.        המבקש טוען כי בית המשפט צריך לקבוע כי קביעת תשלום נטו מחייבת אמירה מפורשת וחד משמעית. איני סבורה כי השאלה שהציג המבקש הינה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם לפרמטרים שנקבעו להלכה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). מעבר לכך אני סבורה כי השאלה אותה מעלה המבקש תלוית נסיבות היא, ובית המשפט יתן לה תשובה בהתאם לאומד דעת הצדדים לאותו הסכם הנבחן על ידו (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא(1) 282, אליו הפנה אף בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי בפרשו את החוזה בחן את אומד דעת הצדדים והגיע למסקנתו. על כך אין מקום לתת רשות ערעור.

          הבקשה, איפוא, נדחית. 

           ניתנה היום, י"א בחשון תשס"ו (13.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג